תכנון קריירה ותוכניות אחרות
"החיים הם מה מה שקורה כשאתה עסוק בלתכנן דברים אחרים" שר לנון. בתור ילד זה כבר הרגיש נכון וברור והשיר נושא את המסר הלאה. אלא שתכונה משונה של המוח שלנו מאפשרת לנו לשכוח את המשמעות של משהו ששמענו אלפי פעמים, אפילו אם הוא מצביע אל עבר אמת גדולה ופשוטה. כמו העץ שאנחנו "רואים" כל בוקר בדרך החוצה, רואים בעיניים — אם לא היינו רואים היינו נתקעים בו — אבל העיניים בפנים עצומות. העץ הזה היה שם לפנינו ויהיה אחרינו. בעמידתו הוא מספר לנו על מותנו, אבל למי יש זמן להקשיב לסיפור מדהים כזה? הוא מספר על כך שהיינו ילדים ודמיינו שאנחנו עפים לצמרתו או מחבקים את הגזע הענק. אבל אנחנו מאמינים יותר לכך שצריך להגיע לעבודה או לחנות, או להספיק לאוטובוס.
למרות שסביב לנו הכל תזכורת, אנחנו מצליחים להיזכר רק לפעמים, ואפילו זה נחשב עדות למזל גדול או אופי מיוחד.
העבודה שלי מכריחה אותי לעשות תוכניות. היומן שלי כמעט מלא עד דצמבר, ואני כבר חושב על השנה הבאה. באופן רחב יותר אני חושב על "החיים", כלומר על בתי ספר לילדים ובתים לגור בהם ועוד מני דברים כאלה שמטרידים אדם בעל משפחה. אני דן על זה עם אשתי, ולה יש כמובן דעות קצת שונות ותוכניות אחרות. העבודה שלי עצמה כוללת שיחות עם אנשים על הדברים האלה. הם מנסים להחליט במה לעבוד, מי להיות, איך להתפרנס, אבל בעצם איך להיות מסופקים. אני משתדל להזכיר להם ש"תכנון קריירה" הוא תהליך דל שאינו תופס בעצם את המורכבות של החיים שהם בבסיסם לא צפויים. למרות זאת, הם בעיקר מתעניינים בצד הפרגמטי של התכנון (איפה מוצאים, איך מתקבלים) ואודה באמת איני יכול להציע להם הרבה יותר מזה.
אלא שהיום היבטתי לאחור ברגע של הרהור וראיתי שבין המחשבות שלי לבין מה שקרה בפועל יש קשר משונה מאוד. לא שהייתי נתון לחסדי אסון טבע או מחלה קשה ששבשה את מהלך חיי. כשאני צריך להחליט על מהלך מסויים אני מחליט על בסיס משהו שאיני יכול לגמרי להסביר. לפנטזיות, לערכים, לתוכניות יש ודאי חלק בזה, אבל איזה חלק בדיוק? באותו הרגע בו ההחלטה מתקבלת מתקיימים כל העולמות במקביל ומשהו, אולי אפילו משהו ששמעתי ברדיו בבוקר, תורם את תרומתו והכל קורס אל עבר הכרעה אחת. מי יודע מה? ואפילו הרעיון הזה של הכרעה הוא אולי סוג של פנטזיה. רק לעיתים רחוקות מאוד אנחנו נדרשים להחלטה אחת גורלית ויחידה. בדרך כלל מדובר בעצם בסדרה של החלטות קטנות, אפורות, שכל אחת מהן מושפעת משיקולים הגיוניים לא יותר מאשר היא מושפעת ממצב הרוח, מזג האויר או העיכול.
אדם חושב על קריירה חדשה, על ארץ חדשה, על טיול מסביב לעולם. מי יודע מנין באה המחשבה הזו בכלל? אבל הוא מרגיש שהוא צריך משהו כדי לצאת מהבוץ. בפועל הוא שומע במשרד על אפשרות קידום. הוא מתלבט אם להציע את עצמו. לילה של ייסורים עובר עליו. בבוקר הוא שוחה בבריכה וחושב, נו, מה אפשר להפסיד כבר, ומגיש מועמדות. אולי אפילו כדי להפסיק כבר לחשוב על זה. תמיד יהיה אפשר לסרב, הוא מספר לעצמו. הוא לא מקבל את הקידום, אבל מציעים לו משהו אחר. משכורת מפתה. נפתח בו משהו. הוא כבר חושב על טלפון נייד חדש שאפשר לראות בו סרטי וידאו ברכבת. הוא מתלבט שוב, אבל כיוון שצריך להחזיר תשובה מחר, ויש לו ארוחה משפחתית, הוא אומר, נו, הרי תמיד אפשר יהיה להתפטר ולנסוע מסביב לעולם, הזדמנות כזו לא קורה כל יום.
טוב, זה רק סיפור והוא לא עלי. מה שרציתי להגיד הוא שבעוד הראש מתכן תוכניות כאילו רק נדרשת החלטה רציונלית אחת, העולם (והאדם בתוכו) מתנהג על פי חוקים אחרים. אם היינו חושבים על לידה אהבה ומוות בשעה שאנחנו מתלבטים היכן לגור או איזה כרטיס טיסה כדאי לרכוש, היינו רואים דברים אחרת. אבל אנחנו נוטים להאמין לסוג אחד של מחשבות, לו אנחנו קוראים "תוכניות" כאילו רק מהן תיווצר המציאות של העתיד. מוזר.
אסף
תאור יפה ומדוייק של הדברים כפי שגם אני חווה אותם.
מספר ימי מדיטציה עם החלטה פנימית הניעו אותי בתקופה האחרונה לעבר הסיפור אותו מספר לנו העץ. זה מרגיע ועושה הרבה טוב. אני מזכיר וממליץ.
באהבה
אחשלך
אסף,
לגבי מספר נושאים מהותיים אתה מרגיש כי אתה צודק. למשל מציאת בן או בת זוג, אבל איני בטוח שלגבי העבודה בה יעסוק מישהו אתה צודק. אני חושב שאיזו עבודה מצאת לך ומה מיקומך באותה עבודה תלוי מאד ב-א) האישיות שלך. ב) ההיסטוריה האישית שלך ג) מקום העבודה בן אתה מתחיל לעבוד והניידות בחברה שלך. אנסה לפרט:
יש אנשים (לצערי איני בינהם), שיודעים בדיוק מה הם רוצים אילו תפקידים בחברה מסויימת איזו משכורת הם מעונינים לקבל. מעבר לכך שאותם אנשים יודעים מה רוצים הם גם יודעים מה הצעדים הנדרשים להשגת מטרתם, למשל למי להתחנף, אחלו תכונות לחזק, אילו משימות ופרוייקטים לקחת על עצמך, איך להציג את עצמך ויתרונותיך ובפני מי. אותם אנשים (שאיני בטוח שאיני מדמיין אותם) משיגים לרוב את מטרותם. אני מניח כי אינך נתקל מאנשים מסוג זה בעבדתך כיועץ שכון לרוב הם אינם זקוקים ליעוץ.
לגבי מקום העבודה והנידות בו. רק בחברה המודרנית המערבית אדם בוחר את עבודתו. בחברה ההודית עד לא מזמן וגם כיום תפקידך נקבע על ידי הקסטה שלך. אולי גם בחברה המודרנית החופש שלך לבחור הוא מוגבל על ידי החינוך שלך, הקשרים שלך, המשפחה שלך ומצבך הכלכלי. בתוך כל האילוצים הללו (שחלקם דימיוני) אנחנו מבצעים החלטות קטנות. האם האופי של העבודות שלנו נקבע על פי התפקיד או על פי ההיסטוריה האישית שלנו? מי אנחנו יקבע לאילו עבודות נציע את עצמינו כמה נתקדם בהם וכמה נהנה מהם. כך שיתכן וחופש הבחירה מצד אחד והשרירותיות מצד שני הם אשליות.
הי אהוד, קודם כל סליחה שהתגובה שלך התעכבה לפני פרסום אני תחת מתקפת ספאם קשה.
אני דווקא פוגש אנשים מהסוג שהזכרת, הם באים אלי כי הם חושבים שיש לי איזה סוד על מה המעסיקים רוצים ואיך להשתחל פנימה, או שאני יכול לעזור להם לנסח את הכישורים שלהם באופן טוב יותר. דווקא יש לי מה להציע להם, למרות שזה בד"כ יותר טכני וממוקד.
אלה בד"כ רוצים להכנס לבנקאות השקעות או דברים כאלה. אבל באמת כולם הם באופן כזה או אחר תוצרים של ההיסטוריה שלהם (כולל אישיות). אצל הרבה מהם, במיוחד כשהם צעירים, אפשר לראות את השפעת ההורים. ולעיתים האנשים הממוקדים והפרגמטים האלה חוזרים לחפש משמעות מאוחר יותר ואז מגלים שבמובנים מסויימים הם בעצם נסחפו אל עבר החיים שלהם.
הנקודה על הודו נכונה ועמוקה – אפשר היה לכתוב על רק על זה.