החיים מצד הבטן

קיבלתי הודעה על פתיחה של מרכז חדש שמשלב בין ידע בודהיסטי לאפליקציה טיפולית – המרכז לאכילה מודעת. כבר הרבה זמן שאני חושב שאכילה מודעת היא חצי הדרך להארה וראוי שבעולמנו ההולך ומשמין ינקטו צעדים משמעותיים לטובת הקנית הרגלי אכילה נכונים. אני לא ממש יודע מה קורה בארץ, אבל באנגליה זה ממש בעיה – יש יותר מדי ילדים שמנים שלא הריחו בחיים אוכל ביתי.

הלכתי לסלון. בדרך עברתי ליד סלסלת הפירות והופ, לפני שהבנתי מה קורה, היד שלי נשלחה לקטוף בננה שחיש קל התישבה לי בתוך הבטן. השעה אחת עשרה בלילה –  מה אני צריך בננה עכשיו? לא יודע. כמה אוכל אני מכניס פנימה בלי לשים לב? לא יודע.

נתברכתי בגזרה דקה. רוב האנשים שרואים אותי אחרי הרבה זמן שלא נפגשנו אומרים לי "אויש כמה רזית". לא רזיתי בכלל. המשקל שלי לא השתנה מאז גיל עשרים (חוץ מהזמן בו הייתי בהודו כמובן). זו כניראה הנוכחות העבה שלי שמשכיחה מהם את איך שבאמת אני נראה. התמזל מזלי ואני לא צריך לדאוג לדיאטה מטעמי יופי אבל אופי היחסים שלי עם אוכל לא היה שונה בהרבה מהיחסים של שאר האנשים: ניצול (הדדי). אנחנו חושבים שאנחנו מנצלים את האוכל, אבל בעצם הוא מנצל אותנו.

כששלחתי את היד אל הבננה בדרך לסלון לא עבר לי כלום בראש. המוח שלי היה חייב לעבד את הנתונים אבל הוא לא דיווח לי על זה. מסתבר שהקיבה מחוברת בתקשורת ישירה אל היד. איך  אפשר לשנות את הרגלי האכילה כשהאכילה עוקפת בכלל את המודעות? פעם, בתור רזה כרוני, תהיתי בתמימות איך אנשים לא מצליחים לרזות – מה הבעיה לאכול קצת פחות? היום, כשאני יודע שהיד מחוברת בפס רחב לקיבה, אני מבין שהייתי סתם סתום.

כל עוד הבטן היא הלא-מודע אי אפשר לצפות שיקרה שינוי. למה בכלל צריך שנוי, אתם שואלים, ואני עונה שיש לפחות שלוש סיבות. הראשונה קשורה למנהג לאכול את חברינו החיות. נזכרתי בזה שוב בגלל מה שכתב דרור פויר על האכזריות של תעשית הבשר. אני למשל אף פעם לא מנסה לשכנע אף אחד להיות צמחוני. אין טעם. הבעיה לא נמצאת בחוסר ידיעה אלא בחוסר מודעות. כולם יודעים ששחיטה המונית וכשרה של פרות, כבשים, תרנגולות ואווזים היא דבר מבעית. כולם יודעים שאין שום הגיון בלאכול כיבשה בתאבון ולהגעל מהמחשבה על אכילת כלב או חתול. הבעיה היא לא חוסר ידיעה, הבעיה היא חוסר מודעות. כשהיד הולכת מהצלחת לפה, לא עובר לנו כלום בראש. המעקף כל כך מוצלח שאנשים יכולים להלעיט את עצמם למוות ממש. מה שמביא אותי לסיבה השניה.

כדאי לעשות שנוי בהרגלי האכילה כי זה בריא. עודף סוכר, צבעי מאכל וחומרים משמרים הם דברים לא בריאים. צריך להיות חרש כדי לא לדעת את זה ועיוור כדי לא לראות שהדברים האלה נמצאים בכמויות בחטיפים, ממתקים, אוכל מהיר-מעובד, עוגות וגלידות שאנחנו קונים. לא צריך רק לחשוב על הסרטן שאולי מחכה ואולי לא מעבר לפינה. אוכל גרוע משפיע על השינה שלנו ועל הריכוז שלנו, כלומר הוא משפיע על המחשבה שלנו כאן ועכשיו. צריך גם להיות פראייר כדי לשקוע לנמנום נעים בתקווה שהחברות והתקנים כבר ידאגו לבריאות שלנו. חשבתי להביא שלוש סיבות אבל באמת השתיים האלה מספיקות. חוסר מודעות ליחסים המרחביים בין היד לפה הוא בעיה מוסרית כלפי בעלי חיים ובעיה בריאותית כלפי עצמנו.

אתנחתא. למה הבננות כאן כל כך גדולות? האם זה חלק מהמזימה הבינלאומית להאביס אותנו עד שנמות? בסרי לנקה יש בננות קטנות וחמודות ואחרי שאתה אוכל אחת אתה מבין שזה הגודל הנכון והמקורי של בננה. שניים וחצי ביסים. המפלצות מהסופרמרקט הן ללא ספק מוטציות גנטיות מכוונות. מפחיד.

בסרי לנקה האוכל גם מאוד חריף (חוץ מהבננות). הנה קרה לי מקרה משמח עם אוכל חריף. במשך שלושים שנה הייתי בטוח שאוכל חריף זה דבר נורא, דבר מזיק, דבר בלתי נסבל שעלי להמנע ממנו בכל מחיר אם אני רוצה להמשיך לחיות עם מערכת עיכול. פחדתי מאוכל חריף כמו מהשטן. גדלתי, אני רוצה להזכיר, בבית יקי מובהק. רצה המקרה ויום אחד מצאתי את עצמי במנזר יער בסרי לנקה עומד עם קערת המזון שלי ומקבל כמו כולם את מה שמקבלים לארוחת הבוקר. במקרה זה היה אורז וקארי נורא חריף. גם בצהרים קיבלתי אורז וקארי נורא חריף וגם בכל אחת מהארוחות שבאו אחר כך. מזל שאמא שלי לא היתה שם.

הפה שלי שרף בפנים ובחוץ, הקיבה שלי שרפה והכל צעק "הצילו!". לא נהוג לדבר כשאוכלים במנזר אז סבלתי בשקט. נאלצתי לעשות את הדבר היחיד שאפשר לעשות בריטריט מדיטציה – לשים לב איך זה מרגיש. אכלתי ובערתי. שמתי לב בדיוק ובדקדוק לכל התחושות וראה זה פלא – התחלתי ממש להבין ואפילו לאהוב את החריף. התידדנו, אני והפלפל האדום הקטן. הקארי הזרחני ואני נעשינו חברים קרובים. היום אני אפילו מתגעגע.

אין ברירה. כדי לשנות הרגלים צריך להפגש עם הכאב. הכאב לא מאפשר יותר לעקוף את התודעה והיד מפסיקה להתחבר לבטן בקו ישיר. רק כשמרגישים את הרעב במלוא כוחו לומדים לא לפחד ממנו ולא לסתום את הבטן כדי להמנע ממנו. רק כשמתגעגעים באמת לשוקולד מתוק מתוק או לסטייק עסיסי אפשר להתחיל להתגבר על ההתניה להכניס אותם לפה בכל פעם שמתחשק איזה פינוק. מי שאומר שקשה לו להתמיד בצמחונות או דיאטה או כל ריסון אחר של הרגלי האכילה בעצם מסרב להיות מודע לתחושה הלא נעימה שבבסיס האכילה שלו.

לא שאני נגד הנאה. אדרבה, אני בעד הנאה. המפגש שלי עם החריף לא הגדיל את הסבל שלי, להיפך, הוא הגדיל את ההנאה. יש גם הנאה בבטן ריקה, ויש גם סיפוק באי אכילת בעלי חיים. צריך לנסות  כדי לראות. למעשה העמידה מנגד היא כוחנו ויתרוננו על בעלי החיים, והמימוש של היתרון הזה מביא שמחה גדולה. לעמוד בגבורה מול ריח סטייק עסיסי נוטף דם – זו עשייה מוסרית. אבל אם אין מודעות לתחושה שהריח מעורר היד נשלחת אוטומטית לצלחת. רק מודעות לאכילה יכולה להחליף את האכילה האוטומטית. הדרך להיפטר מהרגלי אכילה מזיקים עוברת במודעות לתחושה שמלווה את תנועת היד לצלחת, את הכניסה לפה, את הבליעה. בכל רגע ורגע. אני מניח שזה פחות או יותר מה שמלמדים במרכז לאכילה מודעת.
 
נזירים בודהיסטים לא יכולים לבחור מה לאכול. זה יתרון עצום! הם פשוט אוכלים מה שניתן להם. זה נוח, כי לא צריך לבשל וזה טוב כי זה עוקר את ההרגל לנחם את עצמך דרך האוכל. האוכל חוזר ככה למימדיו הנכונים – דלק לגוף. אני לא נזיר לכן אני כן צריך לחשוב על מה שאני אוכל וכשאני חושב על זה אני לא מוצא שום סיבה לאכול את ידידַי בעלי החיים. למעשה מבחינה בריאותית אין סיבה גם לאכול אחרי שבע בערב, אבל נניח לזה בינתיים.