דו"ח האושר וההנחה השגוייה של הכלכלה הנאו-ליברלית

מה עושה מדינה למקום שרוצים לחיות בו? השאלה הזו עומדת בבסיס דו"ח חדש שעוסק במצב האושר העולמי.

לפני כמה חדשים פרסמתי פוסט שעסק במדדי האושר בסקרים של מכון גאלופ, בהם ישראל היתה מדורגת באופן מפתיע במקום התשיעי הגבוה על מדד אחד, ובמקום נמוך על מדד אחר, שהוצנע כצפוי בפרסום בעיתון. למרות שבין 152 המדינות ישראל דורגה במקום התשיעי המכובד, כתבתי אז: "אנחנו בין -20 המדינות הכי פחות מאושרות מבין 150 המדינות של הסקר." משהו שהעיתון כמובן לא פרסם.

דו"ח חדש שיצא במכון כדור הארץ באוניברסיטת קולומביה בהחלט מתקן את השטחיות שבדיון על מדרג האושר העולמי. מי שרוצה לקרוא את הדו"ח עצמו, על 155 עמודיו, יכול כאן (זהירות PDF). הוא חשוב כפליים, היא הוא מאתגר אחת מהנחות היסוד העמוקות ביותר של קובעי המדיניות הכלכלית בעולם המערבי, ובישראל במיוחד. כל דיון כלכלי היום, במיוחד בכלכלה נאו-ליברלית כישראל, נשען על הנחת הצמיחה שמכוונת לעלייה רצופה תמ"ג. הנחה נוספת היא שעלייה בתמ"ג מחלחלת בסופו של דבר מטה ומתבטאת בעלייה בהכנסה, וזה מה שכולם בעצם רוצים. השוק החופשי הוא הדרך הטובה ביותר להביא לצמיחה, אומרים הנאו-ליברלים, אבל לפני שמתחילים להתווכח על זה, אפשר לשאול האם עלייה בהכנסה זה באמת מה שכולם רוצים? הדו"ח הזה הוא כמעט מסמך דתי, קריאה מדוקדקת בו יכולה להעביר אדם מאמונתו בכך שעלייה ממוצעת בהכנסה היא המתכון לעלייה באיכות החיים.

אנחנו חיים בעולם בו קהילה ושלטון, חינוך, בריאות, ואפילו ערכים, נתפסים כטובים משניים שמשרתים את את המאזן הכספי. המנגנונים החברתיים שבנינו מתיימרים לשרת את הטוב הכללי בכך שהם תומכים בצמיחה כלכלית, שתביא בסופו של דבר לעלייה בהכנסה שהיא המתכון לאושר. זו הדת הנאו-ליברלית אם אני מבין אותה נכון.

החינוך, למשל, נתפס כדרך להכשרת עובדים – אפשר לראות זאת למשל ברוח החדשה שמפעמת באוניברסיטאות שהתבקשו לקלוט יותר חרדים וערבים. הבריאות גם היא משרתת את הצמיחה הכלכלית, כי חולים אינם יכולים לעבוד ו"לתרום לכלכלה". זו התפיסה ברמת המדיניות, וזה מה שעומד מאוחרי התלונות שמשמיעים בדרך כלל חילוניים מהמעמד הבינוני הגבוה על החרדים שלא עובדים, או שלא לומדים שום דבר מועיל (=לכלכלה).

לכותבי הדו"ח יש כמה דברים מעניינים מאוד להגיד על זה, אבל לפני שאני מגיע אליהם, כמה מילים על השאלה העצומה והגורלית – האם הישראלים מאושרים? האם ישראל היא מקום שטוב לחיות בו?

ישראל דורגה במקום ה-9 באותו מדד שפורסם בעיתון, אבל בסקירה רב שנתית הדו"ח החדש ממקם אותה במקום ה-14. לא רע, אני חייב להודות. אבל זה רק על פי מדד אחד, זהה למעשה למדד הראשון של גאלופ אותו כיניתי מדד "נדמה לי" שהתבסס על תשובה לשאלה בסגנון "עד כמה את או אתה מרוצים מהחיים?".

הלכתי לבדוק שוב את הנתונים מהסקר של גאלופ ואכן, כמו שאז חשבתי, מצד אחד ישראל מדורגת במקום התשיעי הגבוה אותו היא חולקת עם אוסטרליה, קנדה ושוייץ, ומצד שני היא ממוקמת במקום ה-91 אותו היא חולקת עם אתיופיה וקונגו. כאמור, הדו"ח החדש של מכון כדור הארץ שמשתמש בנתונים דומים אבל עם פריסה רב שנתית קובע את ישראל במקום ה-14 על מדד האושר הכללי. במדד השני, שמבוסס על השאלה "איך הרגשת אתמול?" ישראל במקום ה-74 קצת מעל כוויית ואוזבקיסטן. מה מסביר את הפער הזה?

בהמשך למה שכתבתי אז, הדו"ח החדש מסביר שבדיקה של רמת האושר או איכות החיים נעשית באחת משלוש דרכים עיקריות. הראשונה, היא מה שפסיכולוגים מכנים "הערכת חיים קוגניטיבית" במסגרת הנשאל נדרש להעריך את רמת הסיפוק שלו או שלה מהחיים באופן כללי. כצפוי, זה מדד שחשוף להטיות קוגניטיביות רבות. יכול להיות שאנחנו אומרים שהחיים טובים כי החיים של השכנים שלנו גרועים יותר, או בגלל שאנחנו משווים את עצמנו לקבוצת התיחסות שסובלת תחת כיבוש, או כי אנחנו רוצים להרשים את מי ששואל, להעלות את המורל הלאומי, או שאנחנו עדיין זוכרים שהיה גרוע, או שמדמיינים שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע.

דרך שנייה לבדיקת אושר כוללת הערכה של הרגשות שחווים הנשאלים, ורגשות מטבעם הם ספציפיים יותר לזמן ומקום. אני בטוח שלא תיפלו מהכסא אם אספר לכם שיש הבדל לא קטן בין המחשבות של אנשים לבין מה שהם מרגישים בפועל, וזה הבסיס לפער הגדול בין שני המדדים.

אבל אפילו כשמתרכזים בחוויה הרגשית, יש דרכים שונות לעשות זאת, שעלולות להשפיע על הממצאים. יש הבדל בין דיווח על רגשות באופן רטרוספקטיבי (איך הרגשת לפני שנה?) או בזמן אמת (איך אתה מרגיש עכשיו). בנוסף, בניגוד לאינטואיציה, יש הבדל בין דיווח על רגשות חיוביים ושליליים (זה שחווית הרבה רגשות חיוביים לא אומר שלא חווית גם הרבה רגשות שליליים). הסקר הנפוץ ביותר מתרכז בחוויה שהיתה אתמול מתוך הנחה שהחווייה עדיין טרייה מספיק וספציפית.

גם במקרה הזה, הסקר חושף משהו מעניין על הפער בין הדיווח על רגשות חיוביים לרגשות שליליים. ישראל מדורגת במקום מאוד נמוך, מספר 133, כשהנשאלים דווחו על רגשות שליליים שהם חוו אתמול. במילים אחרות בממוצע הישראלי מדווח על רגשות שליליים אינטנסיביים ומרובים. לעומת זאת ישראל מדורגת "רק" במקום 82 כשהנשאלים דווחו על רגשות חיוביים שהם חוו אתמול. בשני המקרים מדובר על מקום נמוך למדי, אבל הפער ניכר. הוא מספר סיפור מעניין על המצב הישראלי. להשוואה, הפער בין המיקום של איסלנד על ציר הרגשות שליליים והחיוביים הוא שני מקומות. כלומר, באיסלנד הנשאלים חוו מעט רגשות שליליים והרבה רגשות חיוביים. הפער של תאילנד הוא 6 מקומות. ישראל: פער של 51 מקומות.

מה אנחנו לומדים מזה? קודם כל, שהתוצאות תלויות מאוד בשאלה ששואלים. אם שואלים את הישראלים אם באופן כללי הם מרוצים, הם עונים שכן. כששואלים אותם על החוויה היומיומית שלהם התשובה קצת פחות מעודדת. והתשובה עוד פחות מעודדת כששואלים אותם על חוויות שליליות. למה להאמין? זו שאלה עקרונית: האם אדם מאושר הוא אדם שאומר שהוא מאושר או אדם שמדווח על חוויות או רגשות חיוביים? או שאולי בכלל צריך לשאול משהו אחר? אין לי דרך לקבוע בדיוק, אבל האינסטינקט שלי אומר שמי שחווה הרבה דברים שליליים ועדיין מספר שאיכות החיים שלו חיי בלה-לה לנד.

נתון מעניין נוסף, שאני רק מציין כי אין עליו הרבה פרטים, הוא סטיית התקן בכל מדינה. הממוצע הארצי הוא רק ממוצע, אבל בדומה לחלוקת העושר בכל ארץ אפשר לשאול עד כמה תפיסת האושר נפרסת באופן שיוויוני. אם להתרשם מהדיגרמה בעמוד 38 בדו"ח יש הבדלים גדולים בפערים בין ארצות. יש מקומות בהם כולם מתחלקים בבעסה/כיף באופן שיוויוני ויש מקומות בהם הם נחלתו של חלק מהאוכלוסיה בלבד.

עכשיו אפשר להסתכל על החלק השני של הד"וח שעוסק בהמלצות ולכן בגורמים המשפיעים על רמת האושר.

בגדול, הם מזהים ארבעה גורמים "חיצוניים" וחמישה "פנימיים" שמשחקים תפקיד:

חיצוניים:

1. הכנסה
2. עבודה
3. קהילה ושלטון
4. ערכים ודת

פנימיים:

1. בריאות נפשית
2. בריאות גופנית
3. חוויית המשפחה
4. חינוך
5. מגדר וגיל

השאלה הגדולה, שרלוונטית גם בישראל, היא האם הכנסה משפיעה על רמת האושר, ובאיזה אופן. הדו"ח מציין שלרמת הכנסה יש השפעה חיובית על הערכת איכות החיים, השפעה קטנה על רגשות חיוביים, וכלל לא משפיעה על רגשות שליליים. נדמה לי שזה מתאים גם לנסיון החיים שלנו, פחות או יותר. כשאתה בדיכאון שום הכנסה לא תשנה את זה. לעומת זאת כסף יכול במידה מוגבלת לקנות לך חוויות נעימות כמו שירות לקוחות VIP או נסיעה במחלקה ראשונה. אגב מחקרים מראים שזה לא רמת הכנסה אלא ההכנסה היחסית שמשפיעה. במילים אחרות, זה לא כמה שיש לך, אלא כמה שאין לאנשים סביבך.

אבל כל זה נכון רק אם מתעלמים מכל הדברים האחרים שמשפיעים על איכות החיים והחוויות. כשכורכים את שאר המשתנים יחד ובודקים כמה כל אחד משפיע על רמות האושר השונות, רמת ההכנסה משפיע הרבה פחות על רמת האושר הכללי, והמובהקות של ההשפעה שלה על החווייה נעלמת לגמרי (ביחס למשתנים האחרים, שכן משפיעים). לדברים האחרים יש השפעה גדולה יותר.

בא הדו"ח הזה ומציע זווית חדשה. הוא מראה שההכנסה עצמה אינה גורם משמעותי מאוד ובטח לא הגורם היחיד שמשפיע על רמת האושר באוכלוסיה. איכות החיים אינה תלוייה רק ברמת ההכנסה, ולכן על קובעי מדיניות לפתח מנגנון עשיר יותר ומגוון שיוכל לתת מענה למה שאנשים צריכים ורוצים. ומה שאנשים צריכים לרצות זה את אותם הדברים שבאופן מובהק תורמים לרמת האושר על פי המחקרים והסקרים.

המחאה החברתית הכילה בדיוק את הקולות האלה. מצד אחד זעקה חומרנית על כך שהצמיחה בתמ"ג שאכן מתרחשת לא מטפטפת באופן יעיל יותר להכנסות של העובדים, ותחת זה מתבטאת בפער גדל והולך בין מי שיש לו למי שאין לו. זה נכון, אבל האם זה מה שאנחנו בחברה אמורים לשאוף אליו? פשוט יותר הכנסה? חלק מהמוחים, באינסטינקט שמתאים לרוח הדו"ח החדש, סימנו כמה כיוונים חדשים כשדיברו על חינוך, על חברה אזרחית, על רווחה, על סולידריות. הדו"ח שהופק בקולומביה תומך בזה. חברה עשירה ומנוכרת, בה ההכנסה הממוצעת עולה משנה לשנה, אינה חברה יותר מאושרת. חברה עם תמיכה ערבות הדדית, אמון, בריאות, חינוך, העדד שחיתות היא חברה מאושרת יותר.

הדו"ח עוסק בדוגמאות רבות ואני רוצה להציג רק אחת מהן. בניסוי הארנק האבוד, חוקרים פזרו ארנקים עם כסף וכתובת הבעלים ב20 ערים בעולם ובדקו כמה ארנקים חזרו לבעליהם ועם כמה כסף. הממצאים התאימו לדיווחים בסקרים ששאלו על רמת האמון הבין-אישי באותה מדינה. מסתבר שבמשך השנים האחרונות רמת האמון של אמריקאים ואנגלים התדרדרה, אך במקומות אחרים כמו איטליה ודנמרק היא דווקא עלתה. כל המדינות נהנו מצמיחה כלכלית, ומרמת הכנסה גבוהה לאדם. אבל רמת האמון הבין-אישי מסבירה, או מתחילה להסביר, את העובדה שאיכות החיים הכללית בארה"ב ואנגליה לא עלתה, ואפילו ירדה בשנים האחרונות, בעוד שהיא כן עלתה באיטליה ודנמרק.

בהסתמך על הדוגמה הספציפית הזו יכול להיות ששווה להשקיע יותר בחינוך לאזרחות טובה, מאשר בחינוך לייצרנות והכנה לשוק העבודה. הדו"ח מכיל תובנות מעניינות נוספות ברוח הזו, ואני יכול רק לקוות שאדריכלי המהפכה השקטה בישראל ילמדו אותו וכשייהיו אנשי ציבור, יפעלו ליישומו.