על מדיטציה והבעיה הקשה של התודעה במדעי המוח

37 Comments

1. יפה מאוד. אפשר גם להוסיף שכל טיעון הרובוט (או הזומבי פילוסופי) שפועל כמונו רק ללא תודעה הוא טיעון שגוי לחלוטין. ראשית, כיוון שאנחנו לא יודעים אם באמת אפשר לבצע את כל מה שאנו עושים ללא תודעה. שנית, זה שאפשר לדמיין אדם בלי רגליים שנע על גלגלים, זה לא אומר שאנחנו לא יודעים למה יש לנו רגליים. אנחנו משתמשים בתודעה לכל כך הרבה דברים שעצם העלאת השאלה נראת תמוהה.
   יש בהחלט פילוסופים ומדענים שמחזיקים באפיפנומנליזים. יש גם כאלה שטוענים שההכרה מסתורית וצריכה עוד ״משהו״ בלתי נתפס. מן אלאן ויטל שכזה. גם אלה וגם אלה הם מיעוט. ההכרה היא תופעה ביולוגית, כמו עיכול, ואני מסכים איתך שהתופעה פתירה.

2. הרובוט אכן לא ירגיש את החוויה הפנימית של כאב, אלא רק את הסיבות שעליו להיזהר מאש ואת הסימנים החיצוניים שאמורים להופיע בעת החוויה (צעקה, בכי וכו').

   1. השאלה הטבעית שעולה מהדעה הזו היא: איך אתה יודע?

3. "קשה להאמין שיש מישהו שבאמת מאמין בזה, אבל העולם מלא בהפתעות"
   נו טוב, אם קשה לד"ר פדרמן להאמין בזה אז זה בטח לא נכון…
   מאחר שאני הדיוט גמור בתחום המדיטציה וה"מיינדפולנס" ומאחר שהתנסחות אינה אחת נקודות החוזקה שלי אציע לכבודו לקרוא את selves של גאלן סטרוסון ואת self deception, הישן הרבה יותר, של הרברט פינגרט. אני מניח שימצא שם מעט אישוש לאמונה מוזרה זו.
   המשפט: "זו התודעה. נסו לחיות חמש דקות בלי כל אלה, או לפחות לדמיין זאת. לא מצליחים? זה בגלל שאתם חיים. מי שחסר אותם לא רק שאינו יכול לחצות את הכביש בבטחה, הוא לא יכול אפילו לרדת מהמיטה" מופרך אמפירית- דווקא פעילויות אוטומטיות כמו צחצוח שיניים, נהיגה (ודווקא למרחקים וזמנים ארוכים) ויש אומרים שגם כתיבת דוקטורטים מתבצעות פעמים רבות ללא שתגענה כלל לסף התודעה. מה שכל כך קשה לבני אדם לקבל לדעתי זה את עובדת היות חופש הרצון פיקציה בלבד.
   עובדה: אני יודע שתגובתי זו מיותרת, אני יודע שלא הייתי צריך לכתוב אותה וודאי שלא לשלוח ובכ"ז, הנה "אני" לוחץ "שלח".

   1. אני חושב שהנימוק שלי לא מתחיל וניגמר במשפט הראשון שציטטת, וחבל שאתה נתפס לניסוח במקום לתוכן.
      הנקודה שאתה מעלה לגבי אוטומטיות היא מעניינת ורלוונטית. לא הייתי אומר שמישהו שנוהג בלי לדעת שהוא נוהג פועל בלי תודעה. למשל ברור שהוא רואה, ומגיב לראייה. האם אפשר לראות ללא תודעה?
      ולגבי הרצון – אם אתה שולח תגובה שאתה חושב שהיא מיותרת, סימן שיכולת ההחלטה שלך לא מתפקדת כרגע באופן מיטבי.

4. וואו. מונולוג כל כך ארוך בלי לנסות ולהגדיר מהי בכלל התודעה הזו שעליה מדברים או לפחות לודא שכל המתדיינים מתייחסים לאותה התופעה. מי אמר שהתודעה עליה מדברים או אותה מתרגלים במדיטציה או מה שאתה קורא מיינדפולנס היא זו בה מתענינים חוקרי מח? בהיעדר הגדרה אופרציונלית (לפחות) ברורה כל הדיון הזה עקר לחלוטין.

   1. התודעה היא מושג מעורפל. בכל זאת, לרובנו יש מושג כלשהו בקשר אליה. אני בד"כ נמנע מהגדרות קשיחות כי הן מניחות את המבוקש. במיוחד כשמה שאנחנו מדברים עליו הוא דבר שאנחנו מבקשים להבין ולחקור.

5. אסף, תודה על המאמר המדויק מאוד לדעתי. בנוסף למה שכתבת יש עוד מספר עדויות חזקות שמצביעות לאותו כיוון. המוח האנושי התפתח בתהליך אבולוציוני מיצורים חד תאיים לדגים, יונקים וכו'. קשה להצביע היכן נכנסה התודעה לסיפור. רוב האנשים יסכימו שלחידק אין תודעה. כנראה שלכלב יש תודעה אבל פחות מפותחת משל אדם. ידוע שהמוח ומערכת העצבים בכלל התפתחו בהתחלה על מנת לאפשר תנועה ומאוחר יותר התפתחה על הפלטפורמה הזאת גם תודעה. מכאן, שנראה שככל שהמוח התפתח גם תופעת התודעה התפתחה יחד איתו וזה מרמז (אם כי לא מוכיח) שהתודעה היא פשוט פונקציה של המוח. כפי שהמוח ממפה את המרחב אצל בעל חיים פשוט הוא בונה מיפוי מורכב יותר של העולם אצל האדם כשהאדם עצמו הוא פרט בתוך המודל.
   מעבר לכך אני חושב שתרגול מדיטציה מביא את המתרגל להבנה ולחויה של "אין אני" או יותר נכון להבין שהאני הוא רק מודל שהמוח מתחזק. כנ"ל לגבי רצון חופשי שאינו קיים באמת אלא הוא רק תכונה של המכונה וכו'. חוקרים מובילים בתחום כמו סוזן בלקמור ותומס מטצינגר מתרגלים מדיטציה ומתייחסים אליה ככלי שמקל על הבנת טבעה של התודעה.

   1. תודה. אני חושב שהעבודה המעניינת לפילוסופים ומדענים היא לשרטט איך התודעה מתפתחת ולעזור לנו להיפטר מהדעה, שלדעתי היא שגוייה, שתודעה זה דבר של "כן" או "לא". אפילו לחד תאיים מסויימים יש יכולת לדעת את הסביבה, יש להם "חושים" ברמה מאוד פרימיטיבית. כמובן שלתיקן או חרגול יש יכולות די מורכבות. נכון, לא היינו אומרים שיש להם מודעות עצמית, או רצון (או, אם יש להם איזה רצון, הוא מאוד לא חופשי). אז צריך לנסות להבין למה אנחנו מתכוונים במילה תודעה. ברור שאם מדברים על יכולת להבין שירה אז רק לבני אדם יש אותה. (אבל אם זו ההגדרה, אז אולי לא לכל בני האדם!). לדעתי אין דרך למצוא את המקום המדוייק שלפניו אין תודעה ואחריו יש. מדובר על רצף ויש עליו דרגות תודעה מפותחות יותר ופחות. כנ"ל לגבי העניין הזה של רצון חופשי. אם אתה אוהב את סוזן בלקמור ותומס מצינגר אני חושב שתמצא את דניאל דנט מעניין כאן (Freedom Evolves).

6. יופי של רשימה.

   1. כשמישהו כותב "חרא של רשימה" אנחנו נוטים לקפוץ ולהגיב באירוניה "יופי של נימוק, באמת". אבל איכשהו כשאני קורא תגובה כמו שלך אני ממש לא מתעניין בנימוקים. מעניין, לא? אולי זה בגלל שגם אני חושב שזו רשימה טובה בסך הכל…
      תודה.

7. כמה זמן ייקח עד שהרשומה תהייה סגורה לתגובות? :-)

   1. לא זוכר. יש הגדרה כזו באמת בבלוג שלי, מהסיבה הפשוטה שפעם שזה היה פתוח, ואז עברתי מתקפת ספאם שהשאירה לי אלפי תגובות, סתמה את החשבון שלי, האתר ירד מהרשת, וביליתי כמה ימים במחיקה ידנית של כל הזבל הזה. רגע, למה אתה שואל?

      1. כי ייתכן שייקח לי זמן מה עד שאגיב. אני בנתיים הוגה את מה שאני רוצה לכתוב בתגובה לרשומה.

         1. מקסימום שלח לי במייל, ואני אשים את זה ידנית כאן. או קישור להיכן שתפרסם. :)

8. מדענית בעברי וכיום יותר קלינאית. אני מתרגלת ויפאסנה במסורתו של סאיג'י או-בקין כפי שלימד ס.נ. גואנקה. אני לא מסכימה עם הרעיון של שימוש בויפאסנה ככלי מדעי באקדמיה, ובכל השיחות ששמעתי ובכל הקורסים שתרגלתי מעולם לא הבנתי את הנאמר כמו שהוצג ע"י דר' הררי או על ידך כדרך מדעית או "מדעית" להתבוננות בתודעה – למיטב הבנתי תמיד נאמר להתבונן "כמו מדען", כשהכוונה לנסות להיות פחות שיפוטי. גם בעבודתי כקלינאית אני משתמשת לעיתים בדוגמאות מעולמו של האדם שמולי ואין זה אומר שהדוגמא היא הדבר עצמו, אלא אמצעי המחשה.
   להיפך, מר גואנקה נותן דוגמאות רבות להבדל בין מדע שמביא את האני לגבול ידע עמוק אך מסויים מאד, לבין חקירה פרטית של ה"אני" שיכולה להביא לסוג אחר של תובנות, והוא מדגיש אפילו את ההבדל בין השניים ואת הפער בין אמת מדעית לבין האמת האישית החוויתית(למשל בסיפור "שחיולוגיה" ובדוגמאות נוספות).

   אני מסכימה, אם כך, שויפאסנה לא צריכה לשמש כלי למחקר מדעי. עם זאת איני מסכימה עימך שהגישה שמציג גואנקה היא מצומצמת… (יתכן שזה נכתב מחוסר נסיון מעמיק בשיטה הזו)
   מחוויתי האישית אין תחום שההתבוננות בתחושות פסחה עליו וכמובן לא על "אספקטים שוודאי שייכים לתודעה שהיינו רוצים לחקור: מחשבות, רגשות, זכרונות, תוכניות, פנטזיות, וכולי וכולי" כולן כולם מגיעות/ים (לפחות בגופי שלי) עם תחושות גופניות משתנות הגישה ואותה גישה שהגדרת כ"מצומצמת" עבורי מכילה את כל מה שאי פעם חיפשתי והרבה יותר מכך. דווקא בצמצום ובפשטות שמציע התרגול שזכיתי ללמוד ממר גואנקה – דווקא משום כך מצאתי כלי שמאפשר לי התבוננות בחלוף, לעיתים רבות תוך איזון ושלווה וגם יותר מזה. מתוך ההתבוננות הזו עולה ויוצאת גם אהבה בלתי תלויה ואינסופית (ואיזה מדע יוכל לקבוע אם היא מדעית או לא-מדעית….)
   כמו כן איני יודעת איך אתה יודע מה בוודאות לימד הבודהה (התרגול עצמו לא הכתבים כמו שאתה מבין אותם), הבודהה כמו שאני מבינה מקריאתי וכמו שמדגיש גואנקה, לא אחת, לימד אנשים שונים בצורות שונות.
   טוב שיש דרכים רבות להתבוננות וכל אחד ואחת יכולים למצוא את המתאימה להם. גואנקה גם מציע לאנשים לבדוק מה נכון להם – והוא קורא להם לחפור בורות ולהעמיק במקום שבו נראה להם שיימצאו מים מרווים. ומי יתן וכל אחד ב"תנועה הקיבוצית הזו" וגם מחוצה לה, ישתה לרוויה.

   1. תודה על התגובה המפורטת ומאירת העיניים.
      רק לשאלה האחרונה "איך אני יודע מה לימד הבודהה?" – את השאלה הזו צריך היה להפנות קודם כל לגואנקה כי הוא זה שטען שהוא מלמד את מה שהבודהה לימד. מה שאני יודע מקורו בטקסטים, ומקריאה ולימוד ברור שיש שם הרבה דברים מעבר לויפסנה פרופר.

9. ברצוני להעיר כמה הערות ולהשיג כמה השגות שבאמצעותן יהיה אולי לראות את הנושאים המוצגים ברשומה שלך באור קצת אחר, כך אני מקווה.

   העניין הראשון הוא המדע. משום מה נדמה לרובנו, צאצאיהם בני המאה העשרים והמאה העשרים ואחת של אנשי הרנסנס, הנאורות, ההשכלה והראציונליזם, שהמדע הינו למעשה אוסף נקודות המבט ה*אובייקטיביות* של המציאות על כל גווניה והיבטיה ושהוא מתאר אותה כפי שהיא באמת, vs כל גופי ותחומי הידע האחרים שאינם מדעיים ושמתארים את המציאות מנקודות מבט *סובייקטיביות*, כלומר חלקיות, שגויות, או רק כמשאלות לב של האוחזים בהן.

   אני חולק על התפישה הזו. אני חולק עליה, משום שאין "מדע" בנפרד מאותם אנשים שלמעשה מכנים כך את עיסוקם. ומדענים, כמו כל שאר האנשים, אחוזים בדעותיהם הקדומות והמוקדמות, בהשקפותיהם, בתיאוריות שאותם הם רוצים לקדם ולהוכיח ובתיאוריות אחרות אותן הם רוצים להכחיד ולפיכך להפריך, בשיקולים של כבוד ויוקרה וכד', וכל אלה משפיעים ובהחלט לא נפרדים מן הדרכים בהן הם מבצעים את ניסוייהם. מכיוון שכך מידת האובייקטיביות שלהם היא יותר אידיאל מאשר מציאות ממשית. כל זאת עוד מבלי לומר דבר על כך שאם בזמנים מוקדמים יותר מדענים פעלו בעיקר מתוך סקרנות ותשוקה כנות לדעת, הרי שהיום מחקרים מדעיים מוטים ברובם ע"י מי שמממן אותם וע"י בעלי אינטרסים כלכליים שהיו רוצים לחזק שדות מחקר בעלי פוטנציאל כלכלי על פני שדות מחקר אחרים שאינם בעלי רווח כזה.

   כל אלה הופכים את המדע על כל היבטיו לעוד סוג של מכלול נקודות מבט, בהקשרים מסוימים מוצלחות בהרבה מנקודות מבט אחרות, ובהקשרים אחרים מוצלחות פחות, ואולי בהרבה פחות.

   אני כותב את כל הדברים הללו כדי להתחיל ולנסות לסדוק, במי שיקרא את דבריי, ולו במעט, את ההגמוניה הבלעדית כמעט שיש למדע על האמת, הממשית או לכאורה, ולהראות שהמדע עם כל יתרונותיו, אינו אלא רק עוד אוסף של דרכים להתבוננות וידיעה של המציאות, אבל בהחלט אינו השליט היחיד או המוצלח ביותר לתפישת המציאות.

   העניין השני הוא המדיטציה. מכיוון שהמילה "מדיטציה" כה רווחת ושכיחה, אפשר להמשיך ולהשתמש בה באופן דומה לאופן בו אתה ממשיך להשתמש בתעתיק השגוי של המילה "ויפאסאנה" :-). אבל אם ברצוננו לדייק, ולאו דווקא בשבילנו אלא גם ואולי בעיקר בשביל אותם אלה העשויים לקרוא את רשומתך ואת תגובתי אליה, אומר שהמילה "בְּהָאוַונָא" תמיד באה יחד עם מילה נוספת כבדוגמה של מֶטָּא-בהאוונא שמשמעותן יחדיו היא משהו כמו פיתוח או טיפוח של "אהבה חברית" "רצון טוב" וכד', ועשויה לתאר פיתוח או טיפוח של דברים שונים. לכן בהאוונא לבדה אינה יכולה לשמש כמונח מקורי טוב למילה "מדיטציה". אם כבר אני חושב שצירופי המילים "סַטִיפַּטָּהָאנָה" או "סַמָּה-סַמָאדהִי" ישמשו כמונחים מקוריים מוצלחים יותר מאשר המילה בהאוונא שכן הם מתארים ומכילים מנעד רב יותר של טכניקות מנטליות ולכן גם קולעים יותר למה שבמערב אנחנו מכנים במילה המוגבלת והבלתי מדויקת "מדיטציה". או לחילופין גם המילה ג'ְהָאנָה (ובסנסקריט דהִיָאנָה), תהיה מינוח מקורי מוצלח יותר למילה מדיטציה, ויש לנו כבר תקדים לכן מזרם הצ'אן/זן שבדיוק השתמש במילה הזו כדי לציין שעיקר התרגול שנעשה בו הוא זה של המדיטציה (על צורותיה והיבטיה השונים). ואם אנחנו מתייחסים למילה הלטינית "מדיטציה" במשמעותה כ"הרהור" או "הגות", הרי שנוכל לראות שהרהור והגות הם חלק מן השיטות הרבות לפיתוח התודעה, כמו למשל בהרהור אודות המוות, או על איכויותיו של הבודהה וכד'.

   אומנם אין פירושה של המילה מדיטציה "התבוננות שיטתית בתודעה", אבל בפועל התרגול הוא בדיוק זה: התבוננות שיטתית בתודעה. יש לך התבוננות, יש לך שיטה, ויש לך את התודעה בה אתה מתבונן, וכך בדיוק הבודהה מתאר את התרגול המדיטטיבי בסַטִיפַּטָּהָאנָה (לפחות בשלושת היסודות של המודעות שאינן הגוף) ובדרשות דומות אחרות. לא רק זאת, אלא שהמתרגל מתבקש לחזור על התרגול הזה שוב ושוב ושוב. איך תקרא לזה אם לא "התבוננות שיטתית בתודעה"?

   אתה מתמקד בשיטתו של גואנקה, אבל להזכירך, על-פי אסכולות מדיטטיביות אחרות שאינן של גואנקה, הן בתהראוודה, הן במהאיאנה והן בווג'רהיאנה, לא מתעלמים כלל וכלל ממחשבות, רגשות, זכרונות, תוכניות, פנטזיות וכולי, והמדיטציה היא אינקלוסיבית ולא אקסקלוסיבית. ייתכן שאצל גואנקה ההנחייה היא לראות את הדברים באופן מסוים (כארעיים) ולקבל את הארעיות הזו כאמת, אולם למעשה אנחנו נקראים – באמצעות ההתבוננות המדיטטיבית – לוודא את האמיתות עליהן הורה הבודהה, ולא לקבל אותן א-פריורי כאמת.

   נחמד לחשוב שמדען ניגש למושא מחקריו ללא הנחות מוקדמות, אבל אין זה בדיוק כך. לדוגמה, המחקרים שנעשים לגילוי מוצא החיים או לראשיתו של היקום מבוססים על ההנחה המוקדמת שלדברים הללו יש התחלה כלשהי בזמן ובמרחב. אבל ב%

10. אבל באופן משונה, המדע כאן מקבל כאקסיומה תפישה שבמקורה היא דתית-תרבותית ומאפיינת קבוצות אנושיות מסוימות, תפישה שנעדרת מקבוצות אנושיות אחרות שאינן רואות את כל היש במונחים של התחלה כלשהי בזמן ובמרחב, אלא כהמשכיות בלתי פוסקת מזמן ללא התחלה ועד זמן ללא סוף. ייתכן והדהרמה אינה מדעית במובן שהמדע המערבי מגדיר את עצמו כ*מדעי*, אבל בדומה למדע גם לדהרמה יש את פרוצדורות הפעולה שלה, ובדיוק כמו שבמאה ניסיונות מתוך מאה בלחץ של אטמוספירה אחת המים ירתחו ב-100 מעלות צלסיוס, תמיד תוכל לראות שכל התופעות הן ארעיות.

    העניין השלישי היא התודעה. לכאורה, דבריו של עמיר פריימן נשמעים הגיוניים, אבל בטעות יסודם. והטעות היא זיהוי התודעה כעצם אחדותי כביכול, אולם באמת אין התודעה עצם אלא היא מקבצים של תהליכים מנטליים שונים כשאחד מן התהליכים הללו הוא זה שמתבונן בכל השאר. מבחינה לשונית זאת אכן נשמעת כטעות לדבר על התודעה הן כמתבוננת והן כאובייקט של אותה ההתבוננות, אולם אם אנחנו מבינים את טבעה של התודעה כאוספים או מקבצים של תהליכים מנטליים, הרי אין שום בעיה להבין שתהליך מנטלי אחד של התודעה מתבונן באחרים, וכך למעשה נפתרת לה הסתירה כביכול שמצויה בתודעה המתבוננת בעצמה.

    אף-על-פי שהדהרמה מנחה אותנו בפרוצדורות מסוימות של התבוננויות מדיטטיביות, אין זה אומר שאיננו חוקרים את תודעתנו, והחקירה נמצאת במקום בו אנחנו רוצים – ומנסים, לוודא את תובנותיה כאמת. למרות שנדמה אולי (שוב) שהדהרמה אינה *מדעית*, כמו שהמדע מנסה להשיג ידיעה ממשית של המציאות על כוליותה, כך גם הדהרמה מנסה לעשות, וכמו שהמדע מנסה לשפר את חייו של האדם באמצעות הטכנולוגיה המכשירית כך גם הדהרמה מנסה לעשות, אולם באמצעות טכנולוגיה מנטלית. במילים אחרות, להבנתי, המדע והדהרמה אינם כה רחוקים זה מזה כמו שכל כך נוח לחלקנו לחשוב, וזאת אני אומר למרות שלי באופן אישי אין שום עניין בהפיכתה של הדהרמה ל*מדעית*, בפועל או אפילו רק בתיאוריה.

    קצת בחזרה למדע, ובעיקר לתפקיד שייעדנו לו: שתיים מן השאיפות המנחות את אנשיו היא הרצון לדעת הכל והרצון לשלוט בהכל. ייתכן והגשמתן של שתי השאיפות הללו אפשרית וייתכן שלא, בוודאי לא לי התשובה לכך. אבל כשאני קורא את דבריך אני חש את הסירוב לקבל את שתי האפשרויות האחרות, והן שייתכן שיש דברים שלעולם לא נבין ולא נדע, ושלא נוכל לשלוט בהכל. כמו כן ייתכן שהתשובות לשאלות בכלל לא נמצאות במקום בו אנחנו מחפשים אותן. כמי שעוסק במדיטציה מספר לא מועט של שנים, ברור לי שמצב התודעה הרגיל בו רובנו חיים את רוב חיינו הינו מצב תודעה של תפישה חלקית של המציאות המבוססת על אברי-חושים שמכוונים אך ורק למנעדים מסוימים של קליטה חושית, ועל תודעה שאינה מפסיקה ללא הרף להשליך פרשנויות מנטליות על מה שהיא קולטת באמצעות אברי-החושים. מכיוון שזהו המצב שמתוכו פועלים המדענים, ומכיוון שבדרך כלל אינם מקבלים כנקודת מוצא אובייקטיבית שום מצב תודעה אחר שעשוי להיות צלול ועמוק יותר, הרי שהאפשרות שלא יבינו את הבעייה הקשה של התודעה היא סבירה בהחלט ואפילו מתבקשת. ואפילו אם אינה מתבקשת, ההנחה שבמוקדם או במאוחר נבין דבר מה כזה או אחר באופן מדעי אינה אלא משאלת לב של גאווה, של חוסר מוכנות לקבל את העובדה שהחיים והיקום – עם כל כמה שנדע ונבין יותר, רב בהם הנסתר על הגלוי, ובאמת הם יותר בלתי ידוע מאשר ידוע וקרוב לוודאי שתמיד זה יישאר כך.

    לסיום ברצוני להביע צער מסוים שאני חש למקרא חלקים של דבריך. צער שאולי אינו הגיוני או אולי אינו רצוי שאחוש אבל בכל זאת אני חש אותו. והצער שאני חש הוא צער על הרדוקציה הקשה ביותר לדעתי שעוברת הדהרמה. יותר מכל הדהרמה במערב הפכה לעוד סוג של פסיכותרפיה, פסיכותרפיה שבדומה לפסיכותרפיות אחרות אינה ממריאה ומרחיקה בהרבה מהרצון לרפא את האנוכיות הפצועה והחבוטה שלנו. דהרמה שכל עוצמתה מצומצמת אך ורק לניסיון לצמצם ולהקטין את הנוירוזות שלנו, מה שהופך אותה דרך אגב לעוד סט של הצמדויות לאני שלנו הנע כעלה נידף ברוחותיהן של נסיבות חיינו.

    הדהרמה שהבודהה הציג לעולם היא מהפכנית ורבת עוצמה: כשהבודהה הצביע על השחרור מסבל ועל ההתעוררות, הוא לא הצביע רק על השחרור מבעיותינו הפעוטות ועל התעוררות שאינה אלא מטאפורה. השחרור וההתעוררות שהבודהה הצביע עליהן הינם התמרות מהותיות ועמוקות ללא שיעור של כל הוויתנו, ולא רק של תודעתנו כמכלולים קוגנטיביים ורגשיים צרים. הבודהה הצביע על מהפך אמיתי ועמוק ביותר שלנו, מיצורים חלושים שמשמשים כעבדים ביד תשוקותיהם המשתנות תדיר וכקורבן לתפישותיהם החלקיות והשגויות ליצורים איתנים היכולים לעמוד בשלווה מוחלטת וללא מורא אל מול שיגיונותיהן של נסיבות חייהם. מיצורים שגופם שביר וארעי ליצורים שעוברים אל המיטב המוחלט של אנושיותם ואולי אף מעבר לה. הראייה החודרת של הבודהה והתובנה הנובעת ממנה אינה פסיכולוגית גרידא, אלא מטאפיזית ממש, תובנה שהגשמתה מביאה את האדם אל מעבר כל המשגה ותיאור אפשריים, אל טרנסדנטציה בה כל המוכר לנו אינו מתקיים כפי שהתקיים עד כה, בה החופש והחירות הינם מוחלטים בכל מובן אפשרי שנוכל להעלות על דעתנו ומעבר לה.

    עם מה במקום כל זאת נשארנו? עם דהרמה שהינה קטנה כפי מידותינו הקטנות, עם דהרמה שאינה חורגת ולו במעט מהראציונל הקשיח והצר שהפכנו אותו לאדוננו, עם דהרמה שמיועדת להחליק ולשמן את חייה של אנוכיותנו תחת נסיבות עוינות, עם דהרמה שמשאירה אותנו כפי שתמיד היינו, אגוצנטריים צרי אופקים שכל מה שבאמת הצליחו להשיג זוהי אך ורק מעט נוחות רבה יותר לחיות בה את חיינו.

    אני כמובן מקצין את הדברים באופן כזה או אחר; ידוע לי שהדהרמה פועלת ברמות שונות ושהיא עשויה להביא סוגים שונים של תועלת למתרגליה, וכמו כן אני מבין שמה שאני מתייחס אליו כעמוק ומהותי הוא חסר משמעות בעיניו של זולתי, ומה שעמוק ומהותי בשבילו או בשבילה חסר משמעות בשבילי. אולם כשאני מקשיב, צופה או קורא באינטרנט, או כשהשתתפתי בקבוצות שונות של לימוד ותרגול, כמעט אף פעם איני מוצא אנשים שמתכוונים אל היעד שהבודהה כיוון אליו, או שכמעט ואיני נוכח בשום דיון רציני על האפשרות של השחרור וההתעוררות כפי שהבודהה התכוון אליהם. לעומת זאת כמעט תמיד התרגול והדיון נסובים סביב הניסיון לפתירת בעיות רגשיות של יחסים זוגיים, יחסים אישיים חבריים ואחרים, או עם עמיתים לעבודה. בנוסף, לא תמיד ברורה למשתתפים התועלת האפשרית שבדהרמה לרווחת הכלל מלבד התועלת המיידית לעצמם בלבד. לצד כל זאת, כמעט כל דיון רציני בנושאים אחרים שהדהרמה עוסקת בהם ושעשויים לעניין מי מן המשתתפים כמו קרמה ולידה מחדש, כוחות בלתי רגילים של הבודהה ותלמידיו או ישויות מעולמות אחרים, דברים שדרשותיו של הבודהה מלאים בהם, נקצץ בתירוצים דחוקים אודות *הפרימיטיביות* של מאזיניו או מותאם באופן כפוי ומלאכותי למיטת הסדום הראציונלית של המנחה או המורה הספציפי של אותה התכנסות/קבוצה. הרי בסופו של דבר אין קל יותר מלהשאיר נושאים בעיתיים אלה בפינות עמומות ומעורפלות במקום להתמודד עימם באופן כן וישיר ולומר בגלוי שכך היא הדהרמה, למרות שאיננו מסכימים עימה בנקודות הללו, או אפילו להודות בכך שאנחנו פשוט לא מבינים אותן למרות שאולי נישאר פתוחים לאפשרות הגלומה בהן שתיתכנה במציאות.

    כן, בוודאי שיש דברים בדהרמה שעליהם להשתנות, ושצריכים להשתנות בהתאם לתלמידים השונים ולנסיבות המשתנות של זמן, מקום, תרבות וכו', אבל המהות של הדהרמה, הליבה שלה, העוצמה המקורית שלה והמסר הטרנספורמטיבי המהפכני שהיא נושאת בחובה – אלה לא צריכים להשתנות. שאם לא כן, כל מה שיישאר בידינו, אלה הם רק שייריה של הדהרמה, צל חיוור וחלוש שלה, והתהליך הזה של התמעטות הדהרמה, כבר החל.

    1. שנטידווה היקר,
       אני לא אתיימר לענות לכל מה שכתבת, כתבת הרבה וכרגיל בטעם ותשומת לב. אני מסכים עם הרבה מהדברים, והחלק האחרון הוא תזכורת טובה ונחוצה לכולנו לאופק שראוי לשוט אליו. פחות מזה אני מקבל את הביקורת שאתה מציג על המדע. אולי זו נקודת עוורון שלי, ואולי לא. אבל קשה לי להסכים ברצינות לאמירה ש "מחקרים מדעיים מוטים ברובם ע"י מי שמממן אותם". באמת? ברובם? איך אתה יודע? מה שיש למדע זה לפחות מתודה שמנסה באופן עקבי למזער את ההטיות. זו כמובן לא הדרך היחידה לדעת את המציאות, והיא ודאי אינה מושלמת, אבל זו גם דרך לא כל כך גרועה כמו שטוענים לפעמים. החקירה המדעית חשפה בפנינו עולם שלם, חוקיות, וידע שלא היה קיים קודם. הם הביאו לפריחה חסרת תקדים בטכנולוגיה ובאפשרויות החופש של האדם, לפחות ברמה החומרית (אבל לא רק). ברור שיש גם בעיות וסכנות. אבל אני נותר חסיד נלהב של רוח המדע וההשכלה.

       1. אסף היקר, תודה על תגובתך.

          כבר הסברתי קודם לכן מדוע מחקרים מדעיים מוטים פעמים רבות, ובתמצות אחזור על כך שוב: א' מדענים כמו שאר האנשים מלאים בדעות קדומות ומוקדמות, מותנים ע"י נטיות מסוימות שמכוונות אותם להיות בעלי עניין בדברים מסויימים וחסרי עניין באחרים ובנוסף לכל זאת מישהו/מישהם מממנים אותם, ולאלה יש גם את כוונותיהם והאינטרסים שלהם. אני לא יכול למסור לך בפרטים שמות של אנשים וחברות, אבל אתה יכול לראות בעצמך: מדענים רבים עובדים בשירותיהם של חברות אנרגיה, חברות לייצור מזון, חברות לייצור תרופות וחברות לייצור נשק. גם אלה שמכוונים לשדות מחקר תיאורטייים יותר בין היתר ממומנים ע"י גורמים בעלי אינטרסים כלכליים שמא תימצא תועלת כלכלית בממצאיהם של אלה. מזה זמן ידוע שחברות אנרגיה למשל חונקות המצאות שיכלו לגרום לנו לוותר על נפט ותוצריו, או שחברות לייצור תרופות חונקות פיתוחים שלא רווחיים להן ומקדמות את אלה שכן. כל זאת עוד מבלי לומר דבר על מחקריים גנטיים בתחום המזון, שיבוט וכד'. אני יכול להרחיב עוד אבל אני חושב שאתה מבין בעצמך שברובם, כך הם פני הדברים.

          אין ספק שהמדענים הרחיבו את אופקינו ללא הכר – הן מבחינת הידע והן מבחינה טכנולוגית ועל כך האנשים העוסקים במדע ראויים לכל הערכה. יחד עם זאת לתת למדענים את הקדימות לתפישות מציאות *אובייקטיביות* עד כדי ירידה על הברכיים בפניהם (מטאפורית) זוהי לדעתי הגזמה שרבים מאוד בעולם היום במערב ובמזרח כאחד לוקים בה.

          1. אני תופס את המדע כך: הרחבה שיטתית של החיפוש אחרי אמת, ושיטה שמפחיתה שגיאות וטעויות (גם מכוונות) מתוך הטיות ונטיות אנושיות. המדע אינו מושלם בכך, אבל זה האתוס שמוביל אותו. ירידה על הברכיים אינה אופציה מבחינתי, אבל אני כן רוצה להכיר בכך (כמו שאתה כותב) שמדע הרחיב את אופקינו ללא הכר. הסיבה לכך היא שהוא מתקיים על האתוס של חיפוש האמת ועל שיטה שמצליחה באופן די מוצלח להתגבר על ההטיות הרגילות שכל בני האדם סובלים מהם. אם כל הצער על המניפולציות שעושות חברות התרופות, אני עדיין מבכר לחיות בתקופה בה יש מחקר ענף ברפואה, מאשר בתקופה בה אחד מכל שלושה ילדים לא הגיע לגיל 10.

11. אניח בינתיים את הנושא המעניין של התודעה בצד ואתמקד בנושא הפשוט יותר של רובוטים וסובייקטיביות. להלן דברים שכתבתי בתגובה למאמר שהתפרסם בהארץ:
    <<<<>>>>

    למעלה בתגובה לאבי שאלתה: השאלה הטבעית שעולה מהדעה הזו היא: איך אתה יודע?
    השאלה היא: למה שלא תדע? מהיכן נובעת ההתלבטות? הרובוט נבנה על ידך או על ידי אנשים אחרים. אין בו אזורים אפלים שצריך לנחש את אופן פעולתם. ומכיוון שכך השאלה אם לרובוט יש התנסות סובייקטיבית היא אינה ספקולטיבית אלא ניתנת להכרעה חד משמעית לכאן או לכאן.

    ובכל זאת הערה על הנושא של תודעה והתנסות סובייקטיביות. לדעתי השאלה "מדוע אנחנו צריכים תודעה?" שמוזכרת לעתים קרובות בוויכוח על מקור התודעה היא שאלה משנית שמכניסה רעש מיותר לדיון (השאלה גם מניחה שצריך הסבר אבולוציוני לקיומה של תודעה, מה שלגמרי לא ברור).
    העובדה הפשוטה היא שאנחנו יודעים מכלי ראשון שיש לנו התנסות פנימית. לא על תחושה או מחשבה זו או אחרת אני מדבר אלא על עצם קיומה של התנסות, של מודעות. אין ספק שיש לנו התנסות כזאת (ולמי שיש לו ספק, אז יש לו לדעתי בעיה קצת יותר גדולה מאשר הנושא שנדון כאן). ואם כך, עולה השאלה למי שטוען שהתנסות זו היא אך ורק תוצר של פעילות המוח: מה בפעילות המוח גורם לאותה התנסות סובייקטיבית? נכון לעכשיו אין הסבר כזה מלבד ספקולציות. לדעתי גם לעולם לא יהיה הסבר כזה מכיוון שההנחה שמקורה של ההתנסות הסובייקטיבית בפעילות המוח היא מוטעית.

    1. נו, זה בדיוק מה שאני יוצא נגדו. לדבריך לא רק שאנחנו לא יודעים, אלא שלעולם לא נוכל לדעת *באופן עקרוני*. למה בדיוק? לא נראה לי שיש כאן טיעון תקף, אלא בעיקר הצהרה שאין צורך לנמק כי "יש עובדה פשוטה" ומי שלא מסכים איתה "יש לו בעיה". זו התחלה מאוד בעייתית לדיון פילוסופי בשאלה התודעה!

12. מנגנון התגובות חתך את התגובה שכתבתי בהארץ (היתה אמורה להיות בין סוגריים הזוויתיים) אז הנה היא שוב:

    כתבתה: "האם באמת נוכל להגיד שהוא לא הרגיש כאב?"
    זוהי טעות נפוצה (שאחראי לה אולי יותר מכל אלן טיורינג)
    אתה לא צריך לנחש. אתה יכול לדעת בוודאות שהוא לא הרגיש כאב ולא הרגיש דבר מכיוון שהרובוט נבנה על ידי בני אדם ולכן ידוע בדיוק ובפרטי פרטים איך הוא עובד. אינך צריך להסתמך על היבטים חיצוניים של התנהגות כדי לדעת על ה"פנימיות" שלו. כל המנגנונים שהוספתה לו לא קירבו את הרובוט כמלוא הנימה לקיומה של התנסות סובייקטיבית.

    1. זו הנחת המבוקש. טעות לוגית קלאסית. לא למדתי מזה מה לדעתך הקריטריון לכך שמישהו או משהו מרגיש כאב.

13. לאחר שסיימתי לכתוב את תגובתי הכל-כך-ארוכה ופרסמתי אותה אצלך בבלוג ראיתי שהחמצתי כמחצית של רשומתך הכל-כך-ארוכה שלך :-) (למרות שבפעם הראשונה קראתי אותה על שני חלקיה), וגם אל דבריך הכתובים בה ארצה להתייחס.

    למרות שנדמה שאתה מצליח למוסס את "הבעיה הקשה של התודעה" בטענתך שהתודעה היא מושג מעורפל ובכך כביכול שומט את הבסיס שמתחתיה, אני חושב שהבעיה בעינה עומדת. לא משום השאלה בשביל מה אנחנו *צריכים* תודעה, שאלה שלדעתי אינה רלוונטית כמו גם ההנחה האבולוציונית(?) שמסתתרת מאחוריה, אלא משום שבאמת איננו יודעים להסביר מה גורם למה: האם זוהי הפעילות המוחית הביו-כימית-חשמלית שצורות שונות שלה מהוות את מגוון תפישותינו ותחושותינו הסובייקטיביות, או שמא זהו משהו אחר שקרוב לפעילות מוחית זו עד מאוד אבל בו-בזמן גם נפרד ממנה באופן בלתי ברור שמהווה את הסיבה לכך שהפעילות המוחית תתרחש כפי שתתרחש? וכשהיא מתרחשת – איך בדיוק סיבות ונסיבות שונות גורמות לפעילות המוחית ו/או התודעה להשתנות פעם למצב כזה ופעם למצב אחר? או, האם הסבר פיזיולוגי-ביולוגי בלבד יכול לתת מענה לדרכים ולצורות השונות בהן מוחנו ו/או תודעתנו פועלים? או למשל, מה בפעילות הביו-כימית-חשמלית במוח מאפשר לנו לזכור או לייצר דימויים ויזואליים ואיך בדיוק? תקן אותי אם אני טועה, אבל נדמה לי שלחוקרי המוח אין תשובות ברורות לשאלות אלו.

    ספציפית לטענתך שהתודעה, בדומה למושגים אחרים רבים בחיינו שהם מעורפלים, שוב אחלוק עליה. קודם כל משום שהשכל, ההיגיון והיכולת לתת הסבר מילולי אינם האמצעי היחידי שבאמצעותם ניתן לדעת משהו. האמצעי הנוסף והבהחלט לא פחות חשוב היא היכולת לתפוש, לחוש ולחוות באופן מיידי דבר מה זה או אחר. למשל אהבה: יכול להיות שהיא מושג מעורפל בשביל השכל, אבל בוודאי שאין היא מעורפלת כתחושה וכהרגשה. לכן לומר שאהבה (ומושגים דומים) הינה מושג מעורפל, זוהי טענה שאינה נכונה.

    זאת ועוד: המילה תודעה עצמה, מצביעה על מהותה: היכולת לדעת. לדעת מה? לדעת את מה שמחוצה לה באמצעות אברי-החושים ולדעת את עצמה.

    בהקשר של הדהרמה והטכניקות המנטליות השונות שלימד הבודהה, הבודהה היה מדויק מאוד בהגדרותיו את התודעה, אם כי עבורנו שאיננו אמונים על השפה בה הדהרמה נמסרת והמינוחים בהם היא משתמשת, הדברים מעט מסובכים אבל לא בלתי ניתנים להבנה. הקושי הראשון נובע מן ההבדלים בין המילים והמינוחים של הדהרמה לבין המילים שבשפות בהן אנחנו חושבים ומדברים, במקרה שלנו אנגלית ועברית. אני לא אעמוד כאן על כל ההבדלים בתרגומים של המילה 'תודעה' בין השפות השונות, אולם רק אציין שבגדול הדהרמה משתמשת בשלוש מילים אשר בהקשרים מסוימים מצביעות על שלושה היבטים דקים ושונים של מכלולי הפעילויות המנטליות השונות ובהקשרים אחרים הן מילים נרדפות ו/או חופפות, ואשר באופן מדויק מתארות את מה שבעברית אנחנו מכנים כ'תודעה': 1. צִיטָּה, שפעמים רבות מתורגמת כ'לב-תודעה', וזאת כדי להצביע על כך שהיא כוללת גם תהליכים רגשיים וגם תהליכים שכליים, ואותה אפשר לתאר כ'התנסות סובייקטיבית', 'תודעה', 'הכרה', 'מצב תודעה (או) הכרה'. 2. מַנַס, מילה המתארת את מכלול התהליכים המנטליים המתייחסים לפעולות של מחשבה, דיבור וגוף, ו/או לתהליכים המוכרים לנו כ'חשיבה', 'התכוונות' או 'רצון'. 3. וִיניָאנָה, והיא מתורגמת כ'תודעה', 'הכרה', 'מודעות', 'ידיעה'. אנחנו יכולים לראות כמובן את הבעייתיות של התרגום לאנגלית ולעברית, וגם את הבעייתיות של החפיפה יחד עם ההבדלים הדקים בין המילים הללו המשמשות יחדיו כשלושת המינוחים הטכניים של הדהרמה כדי לתאר את מה שאנחנו מתרגמים באופן בלתי מספק לעברית כ'תודעה' ו/או 'הכרה', אולם אני חושב שכולן יחדיו על שלל תרגומיהן מתארות באופן מדויק לגמרי את מכלולי ההתנסויות הסובייקטיביות של האדם, ובאופן דומה ושונה גם התנסויותיהם הסובייקטיביות של יצורים בעלי תודעה אחרים.

    לאור כל זאת, אני חושב שטענתך שהתודעה הינה מושג מעורפל היא פשוט טענה שאינה נכונה.

    לגבי היותה של התודעה בעיה פתירה או בעיה בלתי פתירה אין לי דעה לכאן ולכאן. אינני ממהר להספיד את המדע, אבל גם אינני מהר לתלות בו את תקוותיי שבזמן כזה או אחר יידע להסביר את מה שכרגע אין בנמצא לו הסבר.

    1. התודעה היא מושג מעורפל בשפה היומיומית. ברור שאפשר להגדיר אותה באופן טכני, אבל זה לא העניין. אהבה ממשיכה להיות מושג מעורפל גם מבחינת תחושה והרגשה. ההרגשה דומה מאוד לפחד וחרדה, ואפשר להתבלבל ביניהן בקלות. יש כאלה שאהבתם נחווית באכזריות, ויש שיגידו שאין לתשוקה דבר עם אהבה אמיתית שעניינה מסירות הנפש. כמו כל המושגים, לאהבה יש הסטוריה והיא תלויית תרבות.

       לגבי התודעה והמוח, אני פשוט לא מבין את השאלות שאתה שואל. המשימה כאן היא לנסות להסביר את התודעה באופן שלא יצריך יישות שאינה "חומרית". ברגע שאתה מכניס משהו שאינו מוח פרופר לסיפור, נגמרה הבעייה. אבל זה פיתרון טאוטולוגי שאינו מסביר דבר. כי עדיין יש מוח, ויש בו הרבה מדי דברים שפועלים "במקביל" לחוויה הסוביקטיבית, ונראה גם שאין יותר מדי חוויות של תודעה כשהמוח נהרס או מפסיק לעבוד. כיוון שכך, המשימה היא לנסות להבין כיצד תודעה תלויה במוח. מבחינה פילוסופית, אנחנו יכולים רק לשער ולהציע הסברים אפשריים. המדענים יצטרכו לבדוק אותם. הגישה האבולוציונית נדמית לי רלוונטית אבל היא כמובן לא הזוית היחידה להסתכל על זה. אני פשוט שואל "בשביל מה יש תודעה" כמו שהיינו שואלים "בשביל מה יש עפעפיים". האבולוציה היא תיאוריה שמסבירה דברים כאלה די טוב גם כי היא מאחדת את השאלות "בשביל מה זה טוב" עם השאלה "איך זה נוצר".

       1. על-אף שאהבה נחווית בזמנים שונים באופנים שונים בין אדם לעצמו ואצל אנשים שונים בצורות שונות, כשמישהו אוהב הוא יודע "אני אוהב". הערפול הוא אך ורק בתחום השכל שמנסה להסביר בבהירות משהו שלא ממש בתחום תפישתו. שוב, השכל אינו האמצעי היחידי שדרכו אנחנו יכולים לתפוש את המציאות על גווניה השונים.

          לגבי התלות של התודעה והמוח, זה בערך כמו היחס בין הזרמים החשמליים במחשב לבין המוליכים שהם זורמים בהם: החשמל עצמו, אם ניתן להתבטא כך, אינו נפגע; אולם מכיוון שהחומרה בה הוא זורם פגועה, יהיו שיבושים בתפקוד שלו. אינני יודע עם הדוגמה הזו היא הטובה ביותר בנמצא, אבל אני חושב שהיא יכולה להסביר בצורה טובה פחות או יותר את היחס (שעשוי להיות) בין התודעה למוח.

          אתה כותב "המשימה כאן היא לנסות להסביר את התודעה באופן שלא יצריך יישות שאינה "חומרית". ואני שואל – למה? למה זהו צריך להיות קו החקירה הלגיטימי היחיד? רק משום שמדענים החליטו באופן שרירותי שאפשרות אחרת אינה אפשרית? אם אנשי המדע אכן חסרי פניות או אינם מוטים, הרי שכל כיוון חקירה הוא לגיטימי ולא רק מה שמדענים מניחים מראש כאפשרי או כלא אפשרי.

          1. אני לא בטוח ש"אני אוהב" זו ידיעה חד משמעית. זה לא תמיד ככה. לפעמים מתבלבלים בין אהבה לתשוקה למשל. לפעמים לא בטוחים. אבל נניח לזה, כי קשה לדון בדברים שאמורים להיות חווייה סוביקטיבית. אצל כל אחד זה קצת אחר כניראה…

             גם אני לא בטוח שהדוגמה של חשמל ומחשב אידאלית. בהעדר החומרה של המחשב, החשמל הוא חסר משמעות. אי אפשר להבין את התוכנה מנקודת המבט של החשמל. זה חסר טעם. וממילא חשמל הוא גם חלק מעולם "החומר".

             הדחייה שלי של דואליזם היא בגלל שזה רק מנציח את השאלה, ולא מקדם הבנה. זה כמו להגיד "אלוהים". יש את הדברים שאני מבין (נניח, איך המוח מווסת את הנשימה) ויש את הדברים שאני לא מבין (נניח, חווייה סובייקטיבית של אהבה). הבעיה היא איך לגשר על הפער בין המוח לחווייה. כשאומרים שיש בנוסף למוח משהו אחר לגמרי, הפער מונצח ולא צריך יותר לגשר עליו. זה פיתרון מלאכותי Deos ex machina. ביום שאראה אהבה שלא צריכה מוח, אשתכנע שזה אפשרי… :)

14. "זו הנחת המבוקש". מעניין שזה מה שחשבתי כשקראתי את הדברים שלך לגבי הרובוט. אם לדעתך הרובוט יהיה בעל התנסות סובייקטיבית, בבקשה תסביר לנו איך? הרי אתה בנית אותו. אתה הרי אמור לדעת איך הוא עובד. בבקשה תספר לנו איך הסובייקטיביות תעלה מתוך האינטראקציה של החלקים שלו.
    ההנחה היחידה שלי היא שאנחנו מדברים על הטכנולוגיה הידועה וביחוד על טכנולוגיות המחשבים. אם אתה מדבר על טכנולוגיה עלומה שתהיה בעתיד, אז כשנדע נדבר. האם לדעתך השעון שלך יחוש כאב אם תפיל אותו לרצפה? האם המחשב שבאמצעותו אתה קורא עכשיו יחוש כאב אם תנפץ אותו לרסיסים? כשהייתי ילד קטן ניסיתי להציץ בחורים של הרדיו כדי לראות את האנשים שקולם נשמע באמצעותו. היום ברורה לי הטעות כי אני יודע איך הרדיו עובד. אתה מנסה לעשות מיסטיפיקציה היכן שאין לה מקום.

    לגבי המוח והתודעה, לא כתבתי: "אלא שלעולם לא נוכל לדעת *באופן עקרוני" אלא שלא ימצא הסבר למקורה של ההתנסות הסובייקטיבית בפעילות המוח. יש הבדל גדול מאד בין הדברים. זה גם לא הייתה אמורה להיות התחלתו של דיון פילוסופי אלה השורה התחתונה מבחינתי מכיוון שיש לי ספק גדול לגבי התוחלת של ריבוי המילים בנושא. את הגלגל כבר המציאו יותר מפעם אחת במהלך ההיסטוריה, אבל כנראה ששאלת התודעה היא מסוג השאלות שכל דור צריך לגלות את התשובה לה מחדש בעצמו.
    בכל זאת כמה מילים כדי לא להשאיר את הדברים לגמרי באוויר ולתת מושג על הכוונה שלי.
    יש את הביטוי במסורות ההודיות העתיקות: "סאט-צ'יט-אנאנדה" (סאט-המוחלט, צ'יט-תודעה).
    הביטוי הזה יוצר זהות בין המוחלט לתודעה. המוחלט שנמצא מעבר לכל היבט יחסי של המציאות (כולל המוח) הוא תודעה, תודעה טהורה. לכן ברור למי שמקבל את הנכונות של הביטוי הזה שתודעה (במובן היסודי של מודעות) אינה יכולה להיות תוצר של פעילות המוח.

    1. אם זה לא הנחת המבוקש, אז זה לפחות הנחה של משהו שהוא כלל לא מובן מאליו: אתה מקבל את הנכונות של הזהות בין המוחלט לתודעה, ולכן מסיק שהיא אינה יכולה להיות קשורה לפעילות המוח.

       ראשית, אני לא מקבל את ההנחה הזו. שנית, לגבי ההערה הראשונה שלך, אני מתחיל בבדיקה של השאלה "מה זה סוביקטיביות" לפני שאני מצהיר אם למשהו או מישהו יש חווייה סוביקטיבית.

15. עוד הערה.
    לדעתך חקר המוח יכול להביא לפתרון שאלת התודעה. כלומר שכשנדע את דרכי העבודה של המוח בצורה יותר טובה משאנו יודעים היום נדע גם את מקורה של ההתנסות הסובייקטיבית. לעומת זאת כשהדבר נוגע למכונות מעשי ידי אדם (הרובוט) אתה נוקט בגישה הפוכה לגמרי ומתעלם לחלוטין מכל מה שאתה יודע על אופן הפעולה של הרובוט לצורך ההכרעה אם הוא בעל ההתנסות הסובייקטיבית למרות שיש בידך ידע מפורט ביותר.

    1. זו ביקורת מעניינת. אבל שגוייה. אני לא יודע מה זו התנסות סובייקטיבית, ולא מתיימר לדעת מראש מה זה. אני חוקר מה זה. אני מסתכל ובודק בעולם שלי מי טוען שיש לו דבר כזה (כולל אני עצמי) ומה זה אומר להיות בעל התנסות כזו. אם אני עושה את זה באופן שיטתי, אני יכול לדמיין גם רובוט שטוען שיש לו דבר כזה ומשוכנע שהוא צודק. עדיין לא הבנתי למה לפקפק בזה, יותר מאשר לפקפק בכך שאתה מספר לי שיש לך התנסות סוביקטיבית.

       אם הסיבה לפקפק בזה היא בגלל ש"המוח" של הרובוט הוא מכונה שאני בניתי ואני "מסיק" שלא יכולה להיות לו תודעה. הרי זו הנחת המבוקש. שכן אני לא באמת מסיק, אלא מניח שזה ככה!

16. "משהו שהוא כלל לא מובן מאליו" – אכן, אבל צריך להוסיף – לא מובן למי?
    אולי למרבית האנשים, ביחוד בתרבות המערבית, לא מובן עצם קיומו של יסוד מוחלט במציאות. כל שכן זיהויו עם תודעה. זה גם לא מצב חדש (אם כי הממדים יכולים להיות שונים מתקופה לתקופה וממקום למקום). כבר בבהאגאוואד גיטא נאמר:
    "אחד, רואה אותו כפלא, אחר כמו כן מדבר עליו כפלא וכפלא אחר שומע אודותיו. עם זאת יש שלא מבינים אותו."

    בכל מקרה דבר אחד צריך להבהיר, הביטוי "סאט-צ'יט-אנאנדה" (ודומים לו) אינו אמור להיות הנחה פילוסופית. אלו שטבעו את הביטוי לא התפלספו. זה אמור להיות ביטוי מדויק להתנסות שלהם במציאות.

    1. זה "אמור להיות" ביטוי מדויק להתנסות שלהם במציאות? ובתורה כתוב שאלוהים דיבר אל משה מתוך הסנה הבוער. ובברית החדשה כתוב שישו מת וקם לתחייה. מי שמני שופט?

17. אתה כותב "המשימה כאן היא לנסות להסביר את התודעה באופן שלא יצריך יישות שאינה "חומרית". ואני שואל – למה? גם אני שואל למה, היוונים שהגו את הרעיון שקיים אטום, לא ראו אותו ולא ידאו בוודעות על קיומו ולא היו להם כל אמצעים לדעת שיש קיום לאטומים, בקיו הזה המחשבה שיש דבר שנקרא אטום בתק היוונית היא אקט מאד לא מדעי ובכל זאת הרעיון התחיל ממקום מעד לא מדעי, ואני בטוח כי וישנן דוגמאות נוספות, העובדה כי אין למדע דרך למדוד להוכיח או להפריח משהוא לא הופחת אותו ללא קיים או לא קיים כפי שהמדע חושב שהוא קיים, חורים שחורים נובאו קודם על סמך תאוריות וחישובים ורק לאחר מכן נמצאו ראיות כי הם קיימים בערך כמו האטום, זה שהמדע יושב בבאר מאד גדולה ומנסה לומר לנו שמה שמיחוץ לבאר לא קיים לא מוכיח את אמיתותה של האמירה הזאת של המדע, המדע או המדענים היו יכולים להיות פחות יהירים ולומר שכרגע אין למדע דרך לחקור את התודעה אך זה לא פוסל את האפשרות שהיא קיימת מיחוץ לתפיסה המדעית
    הרי במדע עצמו כל תאוריה נחונה עד שמגיעה התאוריה הבאה שמצליחה לתאר בצורה יותר מדויקת את התופאות הניצפות…

Comments are closed.