כיצד לשנות את העולם
הפוסטים האחרונים היו כניראה הפוליטיים ביותר שכתבתי. התנצלותי שלוחה לקוראים שחיפשו כאן נחמה בודהיסטית וקיבלו תחת זאת הזרקה של המציאות. לסיום הסידרה הזו, שלא תוכננה מראש, אני רוצה להביא כמה הצעות לפעולה והתבוננות רחבה יותר.
אחד הדברים שאני שומע הוא "מה כבר אפשר לעשות?". זו מחשבה מסוכנת שבעצם אומרת יאוש וחוסר אונים כאילו אין טעם בכלל לנסות. הפטליזם הוא אויב החופש. לפעמים, תחושת השיתוק קשורה בטבורה לחשיבה מהותנית וכוללנית – כאילו פחות משלום כולל, חיסול הפערים החברתיים, וביטול הגזענות יהיה כישלון שלא מצדיק יציאה מהמיטה בבוקר. לפעמים זה סתם יאוש. אמנם יש אלף דברים שאפשר לשנות אבל לא צריך לעשות את כולם. אפשר לבחור אחד או שניים, בלי לשכוח את מה שחשוב באמת אבל גם בלי להיקבר תחת מטרות גדולות מדי.
"החופש מתחיל בתוכי" הוא עוד סיסמא מסוכנת, במיוחד למי שליבו ממילא נוטה לבודהיזם או רוחניות. כדאי להיזהר שזה לא יהיה חופש שמתחיל וגם נגמר בפנים, וכיוון שהוא בעצם אף פעם לא מגיע, גם הפעולה והמודעות החברתית לעולם מבוששים לבוא. בקיצור, לא תמיד צריך לחכות לשינוי פנימי רב עוצמה בשביל בשביל לדעת מה לעשות ולמה. לפעמים החופש מתחיל עם העשייה עצמה.
בבודהיזם יש מתח מובנה בין שחרור היחיד לחברה, בין החיים בתוך ומחוץ הסדר הקיים. העניין מפלג באופן גס את מי שחושבים שבשביל שחרור או התעוררות צריך לפרוש מהחברה מאלה שרואים את המחוייבות לשאר העולם כחלק בלתי ניתן להפרדה מההליכה אל החופש. במידה מסויימת של חוסר דיוק אפשר למצוא את ההבדל הזה מאפיין את ההבדל בין תהרדוואדה למהאיאנה.
אני רפואה לחולים. מי ייתן ואהיה הרופא והאחות, עד שלא יהיה יותר כאב.
מי ייתן ואמנע את כאב הרעב והצמא עם מטר של מזון ומשקה. מי ייתן ואהיה אני מזון ומשקה בתקופות הבצורת הצפויות. (שנטידווה, הודו, מאה 8 לספירה)
אידאל הבודהיסטווה שהתפתח במהאיאנה מגלם את המחוייבות לאחרים כחלק בלתי ניתן להפרדה מתהליך השחרור האישי. הבודהיסטווה עובד בשביל השחרור שלך בה בעת שהוא עובד על השחרור שלו. הוא מבין שאלו שני צדדים של אותו דבר. אם לשים את זה בהקשר פוליטי מיידי, זה אומר להפסיק להגיד "רק אני וביתי" או "השחרור מתחיל בתוכי" ולהתחיל להתייחס למסגרות הגדולות יותר מתוך הכרה שאי אפשר להפריד את עצמנו מהן; לראות את הפעולה כחלק אינטגרלי מהחתירה לשחרור אישי ומימוש החופש.
זה לא נכון שאי אפשר לעשות כלום. היחיד אינו באמת חסר אונים. הפעילות אינה חייבת להיות "לצאת לרחובות" שזה בכלל משהו שמדמיינים בדרך כלל אלה שלא עושים ומחכים שזה יקרה להם. יש המון דרכים אחרות לפעול גם אם האופי שלך לא מסתדר עם שלטים ביד וגרון ניחר. כל אחד יודע איפה תחום הנוחות שלו נגמר – כל מה שצריך זה ללכת טיפטיפה מעבר. לפעמים אפילו לא זה. הנה כמה הצעות:
דהרמה מעורבת חברתית הוא אולי המקום המובהק ביותר שמחבר עשייה רוחנית ועשייה חברתית. באתר שלהם אפשר למצוא אירגונים ופעילויות מכל מני סוגים. הסבר על הגישה כאן. ארועים ופעילויות כאן.
התחברות תראבוט – תנועה שמבקשת לחבר בין המאבקים הלכאורה המבודדים בתחום החברתי, הכלכלי, והפוליטי. באתר קוראים עכשיו לבניית שמאל עממי אחר ומגייסים פעילים וחברים.
הכתובת על הקיר – מבית פרויקט הדמוקרטיה מציע לכם לתלות פוסטרים עם נתונים ששעורי האזרחות כבר לא מלמדים. הרשמה כאן.
לוחמים לשלום – במקור קבוצה של לוחמים ישראלים ופלסטינים שהניחו את נשקם ועוסקים בהכרות והידברות. פרטים כאן
פסטיבל אקטיביזם זקוק למקורות מימון. גם זו עשייה – במיוחד למי שיש כסף ואין זמן.
האישי והפוליטי מתערבבים בכל יום – בקניות בסופר, בשיחות מזדמנות עם נוסעים ברכבת, בהחלטה לאן לטייל ולאיזה מוזיאון הילדים הולכים. זה לא בושה לנקוט עמדה. אפילו אם זה לא חוקי לספר עליה לאחרים.
גם מסע לארץ אחרת מתחיל בצעד אחד קטן. ארזתם לבד?
"…אפילו אם זה לא חוקי לספר עליה לאחרים…" – חוק החרם אוסר על קריאה לחרם. הוא לא אוסר לספר שאתה עושה את זה.
תודה על המשך הדיון המעניין והמועיל!
ראשית, ברכותי על החזרה לכיוון הכתיבה בנושאי בודהיזם. הפוסט הפוליטי היה מעניין ומעורר מחשבה, אבל לגבי הדיון, חמלה לא ממש הייתה שם (גם מצידי). אני מקשר את זה לפוסט הנוכחי כי למרות שזו קלישאה מאוסה, שינוי העולם כן מתחיל בתוכינו. אני מסכים שמטופש אם שם זה נגמר, אבל באופן טבעי זה עובר הלאה למשפחה שלנו, לשכנים שלנו, לסביבה בה אנחנו חיים ולאנשים שאיתם אנחנו באים במגע. משם זה צריך להתחיל וזה יתחיל רק אם יהיה בנו בסיס של שלווה וחמלה.
סדרי הגודל של הבעיות שיש כיום בעולם יכולות להביא לשיתוק ולכן כן יהיה נכון אם כל אחד יפעל קודם כל בקטן בסביבה שלו. בגיל 18 חבר אמר לי שאם אף אחד לא ילך לצבא, לא יהיו מלחמות., עד היום לא הצלחתי לסתור את הפשטות והנכונות של המשפט הזה. אבל אמרנו שמתרחקים מפוליטיקה אז אביא דוגמא קטנה מהתחום שבו אני עוסק. כבר כמה שנים שאני מכין קומפוסט בבית (ואפשר לקרוא על זה כאן-http://auropunctata.wordpress.com/2007/11/29/68/)- נניח שחסכתי שינוע של קילו זבל אורגני בשקית ביום. לפני שנתיים הצטרפו השכנים שלי לקופסאת הקומפוסט (עוד ק"ג ליום). הצעד המשמעותי קרה כשזוגתי ואני בנינו פינת קומפוסט באשראם בדרום הודו שבו התארחנו ומאז מחזירים שם לאדמה טון של זבל אורגני בכל יום (ועל זה אפשר לקרוא כאן- http://auropunctata.wordpress.com/2009/12/19/90/). גם טון ביום זו טיפה בים, אבל הים מורכב מהרבה טיפות וכן, כל אחד מאיתנו משפיע.
תודה על הקישורים שפירסמת
אהה! אז זה כן אתה. תהיתי באמת. נחמד.
אני לא בטוח לעניין החמלה. לפעמים מילים קשות יכולות לשרת מטרה טובה.
אהבתי מאוד.
איך הצלחת לענות בטקסט כ"כ פשוט ופרקטי על השאלה השאפתנית בכותרת…
ובעיקר הפסקה האחרונה. שינוי* עולם זה לא עניין (רק) של קמפיינים, אלא (קודם כל) של פעולה נכונה, שנובעת מחשיבה נכונה, שנובעת מראייה נכונה…
(אני כרגע דווקא בהתכנסות "טקטית" לשלב הראייה הנכונה, למקד את הכוונות והמחשבות והאדוות.)
* שינוי, כי "תיקון" זה יומרני, שלא לומר בלתי אפשרי פיזית. הנהר זורם.
ואני מצטרף להמלצה על דהרמה מעורבת חברתית. את חוויותיי מהריטריט שלהם אפשר לקרוא פה:
http://mermit.mind-fucking.com/vipassana/
לא רוצה להכנוס להלכות, אבל אולי כן, קרישנמורטי אמר:
אני הוא העולם.
והוא לא סתם אמר את זה, מי שמכיר את קרישנמורטי בכיר גם את התפיסה שלו שכל בני האדם פועלים תחת אותם חוקים, והסבל שלהם הוא אותו סבל. והשחרור הוא אותו שחרור (מרעיונות).
בסופו של דבר אני בהרבה מובנים מאמץ את "מה כבר אפשר לעשות?" כמשהו שהרבה יותר קרוב לליבי, כאשר אני אבין שכל הסבל האנושי מקורו ברעיונות, תהיה ראיה ללא שפיטה. זה לא מה כבר אפשר לעשות, זה – פשוט – ?
אום.
האם הבודהיזם יכול לפתור את מצוקות העולם?
לא יודע.
אין שום דבר שיכול לפתור את מצוקות העולם, אלא רק לשמש ככוח התנגדות לאיוולת ולתוצאותיה כדי שזו לא תחמיר עוד.