מקרה מעניין במיוחד של זכויות יוצרים תפס לי את העין. בלוגר אחד, שהוא כניראה פרופסור סטיבן שאווירו, עמד לפרסם מאמר בספר שאמור היה לצאת בהוצאת אוקספורד יוברסיטי פרס. רגע לפני שעמד לשלוח את המאמר, גילה סעיף לא שגרתי בחוזה שמעניק להוצאה את כל הזכויות על המאמר שלו. וכשאני אומר הכל, אני מתכוון הכל.
האם המיליארדים שהתווספו למערכת ההשכלה הגבוהה הם החלום הרטוב של האקדמאים, או תרגיל קבורה מתוחכם? ואיך בעצם קרה שההשכלה הגבוהה זכתה לעדנה כזו?
בדרך לעבודה שמעתי ברדיו ארבע את נוויל ברודי. ברודי היה מן גורו שלנו בימים שאני ונדב שליו עשינו צחוקים במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. הוא זה שהחליף את השם של המקצוע מעיצוב גרפי לתקשורת חזותית וכניראה שימש השראה לשינוי הגדול שהנהיג שמעון זנדהאוס במחלקה בבצלאל. אנחנו היינו כיתת הניסוי של זנדהאוס – השנה הראשונה שלו על…
הממשלה האנגלית פועלת להקטנה של מספר הסטודנטים הזרים. בצרוף עם ההעלאת שכר הלימוד וכיווץ האוניברסיטאות חזון המדינה הגדולה הופך במטה קסם לחזון ההשכלה הקטנה. ככה משלמים על מחדלי הבנקים שהביאו למשבר הכלכלי.
The Department of Philosophy at the University of Durham invites applications for two PhD scholarships as part of the project Sastravid: A New Paradigm for the Study of Indian Philosophy
שני דברים חשובים התרחשו לאחרונה באנגליה. הראשון הוא ה spending review של הממשלה החדשה שקבע מה גובה הקיצוץ התקציבי וכיצד עוגת הקיצוצים תתחלק בין המשרדים השונים. (עוגת קיצוצים – תודו שזו מטפורה נאה!). השני הוא פרסום של דו"ח בראון על מימון ההשכלה הגבוהה באנגליה. הדו"ח מציע שיטה חדשה לגמרי למימון, שעיקרה הטלת האחריות למימון על בוגרי האוניברסיטאות. התקרה על שכר הלימוד בתואר ראשון תוסר ולמרות שזה אינו צעד פופלרי בקרב הסטודנטים, אני חייב להודות שמדובר במהלך שיש בו הגיון. לטענת מחברי הדו"ח השכלה גבוהה נחשבת להשקעה הטובה ביותר, ובעלי תארים מרוויחים טוב יותר (בממוצע) מאשר חסרי תארים. מדוע שחסרי התארים יממנו, באמצעות המדינה, את הרווח שצפוי לבעלי התארים? אבל זה כמובן לא כל הסיפור. שינוי כזה יעצים את הפער בין המדעים הטהורים למדעים היישומיים ויוביל להקטנה משמעותית בהוראה של מדעי הרוח.
מחקר כולל בדרך כלל הרבה עבודה עצמאית, למידה של חומר רב, מחשבה יצירתית וביקורתית, ניהול זמן קפדני, משמעת עצמית, ויכולת קומוניקטיבית גבוהה שבאה לידי ביטוי בכתיבה לכל מני פורומים והרצאה בפני קהל. כשמסתכלים על זה ככה, מישהו עם חבילת הכישורים האלה הופך לפתע מנרד אקדמי מוזר למועמד שיהיה חבל לא להכניס אותו לעסק שלך.
לקריאה של הרשימות האחרות בסדרה על האקדמיה אפשר ללחוץ כאן. שאלה שמטרידה את שנתם של דוקטורנטים בכל העולם כשהם לא עסוקים בניסוי שלא הצליח או ברעיון שמסרב להתגבש במילים היא איך לקבל את המשרה האקדמית הנכספת? מקריאה בפוסטים הקודמים אפשר לקבל את הרושם שקל יותר לזכות בלוטו מאשר לזכות במשרה אקדמית קבועה, אבל זה כמובן…
למה החוקרים בכלל מגיעים למצב שבו הם מגלים שהם יודעים יותר מדי על מעט מדי, מרוויחים פחות מהחברים שלהם, ולא נהנים בעצם ממה שהאקדמיה אמורה לספק? התשובה היא שהם מגיעים לקו הסיום של הדוקטורט לא מעודכנים במה שקורה בהשכלה הגבוהה. הפוסט הזה מבקש לתקן את זה.
אני עוקב בחשש משהו אחרי הקיצוצים הצפויים בהשכלה הגבוהה באירופה ובאנגליה, ולא רק בגלל שמדובר גם במשכורת שלי. על פניו פרופסורים אינם שונים מבני אדם אחרים, ואם כל מעסיק רשאי לפטר את עובדיו, מדוע לא האוניברסיטה? התשובה נעוצה במעמד המיוחד של האוניברסיטה כאקדמיה, כלומר כמוסד שאמון על חקירת המציאות וייצור ידע אמיתי.
