לדבר על הכעס או לעשות מדיטציה?

אנשים אוהבים לדבר על הרגשות שלהם, במיוחד כשהם מרגישים רע. הדיכאון נחשב תמריץ מצוין לניהול יומן או כתיבת שירה, והכעס ממש רוצה לפרוץ החוצה במילים. אבל יש גם מי שחושבים שאין טעם ללעוס את הרגשות במילים ושמדיטציה טובה על הכרית יכולה להשיג את אותו האפקט.

יכול להיות שדווקא אין הבדל כל כך גדול בין שתי הטכניקות. מסתבר שהאפקט שנוצר מהגדרה של  הרגשות במדיטציית ויפסנה (כזו שכוללת איתור וסימון של מצבי תודעה) אינו שונה מהאפקט שנוצר משיחה טובה בה אפשר להגדיר במילים את מה שמרגישים.

הרעיון הזה נובע ממחקר חדש על כעס שנעשה במרכז למיפוי מוח של אוניברסיטת קליפורניה (UCAL) ופורסם באתר של הערוץ הבודהיסטי.

הנה קצת נוירופיסיולוגיה: האמיגדלה מגיבה כשאנחנו נתקלים בכעס של מישהו אחר (אפילו בתמונה) ומעוררת שורה של תגובות שמכינות את הגוף להתמודדות את מצב סכנה. אבל כשלצד תמונה של אדם כועס מופיעה המילה "כעס" אזור אחר במוח פועל ביתר מרץ, והפעילות של האמיגדלה מדוכאת. האזור שמתעורר נקרא right ventrolateral prefrontal cortex (שזה בפני עצמו מעניין כי זה אזור שעובד שעות נוספות אצל מי שסובל מהתקפי חרדה כרוניים קשים. אבל יש שטוענים שבמקרים כאלה מדובר במגנון פיצוי).

החוקרים מציעים שהתיוג "כעס" גורם להפחתה בפעילות של האמיגדלה ולכן תורם להפחתת האפקט הריגשי שעלול להתעורר. הם השוו את התיוג הזה לתיוג חסר תוכן רגשי, והגיעו למסקנה שהאזור הזה במוח אחראי באופן ספציפי לתיוג רגשי. תיוג נטול תוכן רגשי (למשל השם הפרטי של האדם הכועס) לא דיכא את האמיגדלה ולא עורר את האזור הזה. כשאנחנו מגיבים לכעס, האפקט הריגשי מורכב, בין השאר, מהתעוררות המנגנונים שבשליטת האמיגדלה, אשר באמצעות ההיפותאלמוס מעוררת את יצור האדרנלין כהכנה למאבק או בריחה.

המנגנונים האלה חשובים מאוד במקרים של סכנה אמיתית, אבל יש להם השפעה הרסנית כשהם מתעוררים באופן כרוני כתוצאה מגירוי מתמשך. כשזה קורה, קוראים לתופעה "לחץ" (stress). זה מה שקורה כשאנחנו מרגישים במשך ימים ארוכים מאויימים בגלל מחסור כלכלי, דאגה בריאותית, רעיונות, פחד, בוסים שתלטניים, וכיוצא באלה דברים מכעיסים ומפחידים. מה שמשותף לכל הדברים האלה הוא שהם גורמים לגוף להתנהג כאילו הוא עומד להילחם או לברוח עכשיו (הגברת דופק ולחץ דם) בשעה שלמעשה אין בהתכוננות הזו שום טעם. בעולם המודרני אנחנו לא מרביצים לבוס ולא בורחים ממנו בריצת אמוק. אנחנו פשוט מתחילים לסבול מלחץ דם גבוהה ומחלות לב. וגם מדיכאון וחרדה. 

מסתבר שהתיוג המילולי מונע את הכניסה למצב דחק ולכן עוזר להרגיש יותר טוב. זה יכול להסביר למה אנחנו כל כך אוהבים לדבר על הרגשות שלנו או לכתוב עליהן. אני יכול להעיד מכלי ראשון, ואני בטוח שגם אתם מכירים את זה, שלפעמים מספיק לכתוב דף אחד ביומן על משהו שהרגיז אותי כדי להרגיש קל ומשוחרר מזה.

ויפסנה יכולה לעשות את אותה העבודה. הבודהה אומר באופן מפורש "ישנה דרך מסויימת לטיהור הנפש, להתגברות על צער וייאוש, להעלמות כאב ועצב" והדרך  הזו כוללת התבוננות במרץ במודעות ובהכרה בהירה. במה מתבוננים? למשל " נזיר יודע שהתודעה אחוזת תשוקה … או שהתודעה אחוזת שנאה … או שהתודעה מבולבלת … " ובאותו אופן הוא מתבונן בתאווה, כעס, דאגה, ספק וכיוצא באלה. הציטוטים לקוחים הסטיפאטנה, שהיא לפחות בת 2000.

בין המפרשים של הסטיפטאנה אפשר למצוא את המהאסי סיידו, שהוא אחד המורים המשפיעים ביותר על תירגול ויפסנה במערב ובמזרח. המהאסי למשל ממליץ ממש להגיד במילים את מה שקורה בעולם  הפנימי: "כל מחשבה או הרהור שקורה צריך להיות מצויין. אם אתה מדמיין, ציין זאת כ'דמיון, דמיון'. אם אתה חושב, כ'חשיבה'… אם אתה מרגיש מאושר, 'אושר'. אם אתה משועמם, 'שעמום'. אם אתה שמח, 'שמחה'. אם אתה מרגיש מיואש, 'יאוש'" (מה עוד אמר הבודהה, עמוד 34).

ברור שהתרגול הבודהיסטי הולך הרבה מעבר לתיוג רגשות קיצוניים שליליים, ומתעקש לכלול קשת רחבה יותר של תופעות מנטליות. גם המטרה של התרגול אינה זהה להתגברות זמנית על ארוע של כעס או דיכאון. אבל אימון שיטתי בויפסנה מאפשר לאדם להיות מודע מהר מאוד לרגשות ולתייג אותן. זה כשלעצמו מוביל, כפי שהמחקר מראה, למניעה של ההשפעה על מנגנוני הדחק. התיוג מונע את ההתדרדרות הרגשית שיכולה לבוא בעקבות אירוע רגשי שאינו מוגדר ואינו מתויג. מבחינת המוח, מסתבר שארוע רגשי שלא מקבל תיוג על ידי אזור מסוים במוח הקדמי מפעיל ביתר עוצמה את האמיגדלה ובכך גורם לשרשרת תגובות פסיולוגיות שאנחנו מכנים לחץ. עוד שלב קטן לקראת ההבנה של איך מדיטציה עובדת ברמה הנוירולוגית.