איך אנחנו רואים?
שומר על החולצות
שוב הגיע הקיץ, העונה בה כולם הולכים לים חוץ מאיתנו. אנחנו אורזים כמה חולצות ומחשב ונוסעים לכנסים. אשתי קנתה לי ליום הולדת מארז מיוחד ששומר על החולצות מגוהצות ואני כל כך מרוצה ממנו שהייתי חייב לנסוע קצת.
אני כותב מאוקספורד עכשיו, מהכנס של האגודה הבריטית ללימודי בודהיזם. רק להיות באוקספורד מרטיט איזה מיתר בלבי. קשה להסביר. אולי כמו שירושלים היא המרכז הישן של העולם המונותאיסטי אוקספורד היא המרכז הישן של המחשבה. לא שאין מקומות אחרים. ארה"ב מובילה היום ברוב תחומי המחקר, אבל לאוקספורד יש את ההסטוריה, את היומרה, את הסנוביות שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר (חוץ מקיימברידג'). יש קולג'ים בהם חברי הסגל אוכלים על במה עם כלי כסף בני מאתיים שנה לצלילי שירת מקהלה. שירה, לא הקלטה של שירה. כאילו הזמן נעצר במאה השמונה עשרה. ביום שבת הם מקריאים בין מנה למנה משהו בלטינית. והם כמובן גם גרים בקולג'. ממש כמו שגר שם אז הפילוסוף ג'ורג' ברקלי.
אבל אני כמובן לא חלק מזה, ולא יכול להיות חלק מזה, כי אני מהגר, יהודי, בודהיסט, זר, ולא יודע לטינית. אבל להתרגש מותר לכולם.
בריסטול היא קצת יותר שפוייה, למרות שיש לאוניברסיטה שם הסטוריה לא פחות מרשימה. נסעתי לכנס בפילוסופיה על נושא שאני לא מעז לתרגם:
Perception, Action and Consciousness : Sensorimotor Dynamics and Dual Vision.
מדובר בנושא חשוב למדי במחקר הראייה שהוצע על ידי דוויד מילנר (David Milner) בשנות השמונים. הוא גילה שיש במוח לפחות שני אזורים עיקריים שעוסקים בשני אספקטים של ראייה. אחד עוסק בזיהוי אובייקטים והוא לקשור ראייה מודעת, מדידה של גדלים יחסיים, וזיכרון. השני עוסק בראייה אוטומטית, תוך כדי תנועה, בגדלים מוחלטים, ותפיסה רגעית שאינה מודעת בהכרח. בכנס מילנר וקולגות הציגו את המסקנות שלהם לגבי שני האזורים האלה והתווכחו על המשמעות של תוצאות הניסויים שלהם. באתי בלי שום ידע על הנושא ולמדתי המון. אין לי שום יכולת להסביר את הכול, כי לא את הכל הבנתי. כדאי אולי לשאול את ערן דיין.
את אחת הפרשנויות הביא הפילוסוף אלווה נואה (Alva Noe) שטען שראייה קשורה לפעולה בקשר בל ינתק. כלומר שתי המערכות כרוכות זו בזו כך שראייה אינה קליטה פאסיבית של גירוי ויזואלי, אלא משהו שמתהווה רק מתוך תנועה והפידבק שהמוח מקבל ממנה. במובן מסויים זה עניין ידוע. אנחנו אף פעם לא פאסיביים, והעיניים שלנו כל הזמן זזות, וגם הראש, וגם הגפיים. וכל זה מלמד אותנו לראות. ראייה היא לא תמונה על הרשתית שמשודרת לחדר הבקרה במוח. היא משהו שקשור באופן אינטימי לאיך שאנחנו זזים בעולם ומגלים אותו.
אני מאוד אתפלא אם אתם מהנהנים בהסכמה עכשיו. לא רק שלא הצגתי טיעון מסודר, אני לא יודע אם יש טיעון כזה. אבל הרעיון יפה, וגם יכול להסתבר כנכון. כל ההקדמה הזו היא הכנה לניסוי מחשבה קטן שהציגה סוזן בלקמור, שאמור להאיר את הנושא. כן, גם היא הייתה בכנס.
הנה הניסוי (מהזכרון): דמיינו שני אנשים א' וב'. א' צועד בחדר אל שולחן ונוטל בידו כוס תה. כשהוא עושה את זה, משקפיים מיוחדות מקליטות את מה שהוא רואה ומשדרות את הקלט לאדם אחר שנמצא בחדר זהה. האדם השני אינו רואה כי העיניים שלו מוסתרות במשקפיים אטומים. אבל הוא מקבל את השדר הויזואלי ישירות למוח (נניח הפלט מוקרן לו ישר על הרשתית). לכאורה הוא רואה את החדר והתנועה של א', שזה בדיוק אותו החדר בו הוא (ב') נמצא עכשיו.
סוזן בלקמור (צילם אנדריאס טייכמן . מתוך האתר של סו. 2003)
אם באמת ראייה קשורה לפעולה באופן אינטימי ב' אמור לא לראות כלום. הוא אומנם מקבל שדר ויזואלי, אבל התנועה שלו לא קשורה אל השדר בכלל. אם ראייה לא קשורה לפעולה, אז ב' ייראה את מה שא' ייראה ואולי אפילו יצליח להגיע לכוס התה בחדר הזהה. סו בלקמור שואלת, וגם אני שואל, מה לדעתכם ייקרה? האם ב' עיוור למעשה, או שהוא רואה?
דיברתי איתה קצת על זה ונראה לי שהיא חושבת שהוא יהיה עיוור. שאלתי אותה לגבי האפשרות (שכזכור לי נוסתה במעבדה) של שיתוק שרירי גלגל העין. אנחנו הרי לא מודעים לתזוזות של גלגל העין (3 פעמים בשניה!). אף פעם לא נראה לנו שהעולם קופץ וזז לנו כשאנחנו מזיזים את העין או את הראש. זה בגלל שהמוח מצפה לזה. הוא יודע שהעין עומדת לזוז, ולכן הוא לא מציג שום קפיצה או בעייה. אבל אם השריר משותק, המוח עדיין מצפה לתזוזה (של העולם ימינה, למשל, כשהמבט רוצה ללכת שמאלה). האם בן אדם שעיניו משותקות, אבל הרשתית שלו מתפקדת רואה משהו? סו סיפרה לי שפעם, כשהיא למדה באוקספורד, התיז לה סקופולומין לעיניים. סקופולומין גורם לקיבוע קוטר האישון. כלומר המוח לא מצליח לשלוט באישון ולווסת כמות האור. אור נכנס. יש תמונה על הרישתית. אבל סו אומרת שהיא לא ראתה כלום. לא חושך ועיוורון, אלא פאניקה מוחלטת של חוסר יכולת אבחנה. האם זה רמז לכך שבלי תנועה אין ראייה?
מה שבטוח הוא שהקלט לא נכנס מהעיניים ועובר למסך קטן במוח בו צופה האני הפנימי שלנו. ראייה אינה "מתרחשת במוח" כי למוח אין עיניים והוא אינו יכול לראות. אבל ראייה היא משהו שתלוי בפעילות מוחית. איזו פעילות מוחית בדיוק? עדיין עובדים על זה. ככל הנראה מה שאנחנו קוראים ראייה, וחושבים שזה מעיין שדה אחדותי של תמונה ויזואלית, הוא לא ממש כזה. יש כל מני אספקטים של ראייה, ואצל מי שחלקים מהמוח נפגעו אפשר למצוא תופעות משונות של ראייה חלקית כמו למשל ראיית עוורון.
הרגע גיליתי שאפשר לקרוא על הניסוי של סו במלואו, וגם להצביע.
קריאה נוספת: משהו שכתבתי על ראייה פעם. ועוד משהו אחד.
של ג'ון סירל, שבו מישהו שלא יודע סינית מקבל הוראות לקרוא דברים שהם קישקוש עבורו אבל למעשה הם סינית. אנחנו יכולים לעקוב אחרי הוראות כמה שאנחנו רוצים, אבל ברגע שאין לנו את הקלט הזה אנחנו אבודים ואין לנו שום הבנה אמיתית של השפה (או יכולת ראייה במקרה שתיארת).
אני לא זוכר את הפרטים אבל באחד הסמינרים על חקר המוח סופר בניסויי שנעשה בזוג חתולים בני יומם.
נבנתה סלסלה עם גלגלים ופתחים לרגליים. חתול אחד הוכנס לסלסלה באופן שהרגליים שלו הניעו אותה ממקום למקום. החתול השני הושם בסלסלה והובל פסיבית ממקום למקום.
על אף ששניהם "ראו" אותו דבר,
החתול הראשון התפתח באופן בריא לחלוטין ואילו החטול הפסיבי לא פיתח את מערכת הראייה ולמעשה נותר עיוור.
טיפות שמרחיבות את האישון.
עברתי עשרות בדיקות כאלה בחיי.
התופעה היא, כמו שאפשר לתאר, לא מורגשת בחדר חשוך, וסינוור מוגבר באור השמש.
פאניקה וחוסר הבחנה?
חבל שלא ניסתה לשים משקפי שמש,לי זה עזר
תודה אסף. האם לדעתך ההבדל בין היכולות הקיימות של ראיה ממוחשבת ליכולות הראיה של יצור חי הוא כמותי או איכותי?
אם ההשערה שלך (ושל בלקמור) על החיוניות של תנועת הגוף (אישונים או הגוף כולו) לצורך חוויית הראיה נכונה מה זה אומר לדעתך על רובוטים? האם אצליהם זה יקרה באופן דומה? או שאולי לא אצליהם ראיה ממוחשבת ובינה מלאכותית יהיו עניין של אלגוריתם מוצלח וכוח חישוב בלבד?
גיל, אני אוהב לקרוא את הבלוג שלך ובדרך כלל אתה כותב בהיר וברור. הפעם לא הבנתי מה אתה רוצה להגיד. לא נראה לי דומה למשל החדר הסיני (שהוא משל מוטעה ומטעה בעיני)
אדאמאסטור, נראה לי שאתה זוכר. לא יודע יותר פרטים מזה. החתולים נתקעו בדברים והתנהגו כאילו הם לא רואים.
באנדר. גם אני עשיתי את זה, אבל אני לא בטוח שזה היה סקופולומין. אבל אפילו אם כן, הרי שמנה גדולה מדי תשתק את הקרנית או האישון לגמרי וזה לא יגרום רק לטשטוש אלא ממש לחוסר ראייה.
אביבסקי, זה אומר על רובוטים שהם יכולים לראות אבל בצורה שעדיין מאוד שונה מהדרך בה אנחנו רואים. נראה לי שגם אצלנו ראייה ובינה (טבעית) הם עניין של אלגוריתם מוצלח וכוח חישוב. למה לא?
חיכיתי למשהו כזה הרבה זמן..
יכול להיות שצד אחד מזהה את הרציפות של גלים והצד השני מזהה את הגבול של נקודה?
זה יכול להסביר את בעיית רבוע המעגל שאנחנו מתמודדים איתה במוח.
אני מצליחה לגרד זכרונות קלושים, שאני אנסה לעשות בהם סדר. לצערי כל המחברות באיזשהו ארגז מעבר לאוקינוס כרגע.. נראה מה יצא מזה.
המערכת הווסטיבולרית היא המערכת המרכזית במוח שיודעת לקשר בין מידע שמגיע מן האוזן התיכונה (אוריינטציה), העין (ראיה) והמערכת הפרו-פריוספטיבית (proprioceptive) שזה למעשה מידע מטונוס השרירים של הגוף (איפה היד שלי נמצאת כרגע). יש בויקיפדיה הסבר יותר טוב ממה שאני יכולה לתת כאן בתקציר – http://en.wikipedia.org/wiki/Vestibular_system
מידע שמגיע רק מאחד מן הגורמים לעיל, יוצר חוסר איזון במערכת ולרוב גורם לתחושת סחרחורת. זה מה שקורה כשמסתובבים סביב עצמך – הנוזל באוזן התיכונה מחזיר פידבק שגוי של המשך תנועה גם כשהיא נעצרה, והעין משדרת שהתנועה נעצרה. מה שיוצא מזה זה כאב ראש. תופעת הניסטגמוס (תזוזות בלתי רצוניות של העין) קשורה מאד לתנועה, בין אם זו תנועה של הגוף, או תנועה של אובייקטים חיצוניים. שוב, הכל מגיע מהמערכת הווסטיבולרית שבאה ליצור את תחושת האיזון של הגוף.
עכשיו, כל המערכת הזו מתפתחת בשלבים מוקדמים של הילדות לפני שהיא מתקבעת. זה מסביר את תופעת "החתול העיוור" שהוזכרה לעיל, וגם מסביר למה מתפתחים כל מיני מנגנוני פיצוי בגיל מוקדם, שאינם קיימים אצל אנשים פגועי ראש בגיל מבוגר.
אדם שמקבל רק מידע ראייתי ללא מידע מהאוזן או מידע פרופריוספטיבי (בדוגמה שנתת, אדם ב') מגרה את המערכת הווסטיבולרית באופן שונה מאדם א' שמקבל את מלוא האינפורמציה. מדובר בהפעלה של נוירונים, רמות גירוי של כמויות נתרן-אשלגן בתא.. שמשפיעים על התגובה. לכן, באופן פונקציונלי הוא נחשב עיוור. יש דוגמאות של "אי התמצאות מרחבית" שקורות לטייסים שמאבדים יכולת ראיית אופק בשעת הטיסה בגלל תנאי מזג אוויר, ואז מאבדים גם את יכולת ההתמצאות שלהם במרחב. יש על זה עוד כאן: http://en.wikipedia.org/wiki/Spatial_disorientation. גם זה סוג של עיוורון פונקציונלי מאותן הסיבות של חוסר איזון המערכת הווסטיבולרית.
במבחן של סו, אני חושבת שהייתי מצביעה עבור עיוורון פוננקציונלי, בתוספת כאב ראש חריף. אני חושבת גם שכל מי שהתנסה קצת במערכות מציאות מדומה וכל מיני קסדות שמקרינות מידע ויזואלי על רשתית העין, מבלי לשלב את הפידבק התחושתי יכול לספר על סחרחורות כאלו.
מקווה שזה קצת שופך אור.. שוב, זה בעיקר מזכרון ובטח פספסתי דבר או שניים..
האם תוכל להרחיב מעט על ההתנגדות שלך למשל החדר הסיני? אני מסכים שהקשר שלו לענייננו רופף מעט, אבל מה טועה ומטעה בו?
תוהה,
ממש בקצרה, המשל מנסה להראות למה הבנת שפה לא יכולה להווצר רק מאירגון מכני של פיסות מידע. אבל הוא מדי פשטני. למעשה החדר הסיני כן מבין סינית. זה נשמע מוזר כי איך חדר יכול להבין משהו, אבל זה רק בגלל שהמשל מוזר, לא המציאות. כשיורדים לפרטים קטנים אפשר להראות שהחדר הסיני הוא (א) לא מייצג את איך שאנחנו מבינים שפה (ב) מציג התנהגות של יישות שמבינה שפה כמו מחשב. זה משל שמחמיץ את העיקר.
אשמח, אם כן, אם תוכל להרחיב בנושא. התיאוריות אשר מדברות על ההבנה של ה'חדר' או המכלול 'אדם-חדר' נשמעות לי משונות.
מלבד זאת, נדמה לי שבסעיף ב' אתה מחמיץ את העיקר, משום שכל עיקרו של המשל הוא להמחיש את השוני שבין הבנה אנושית להבנה של מחשב (מכונת טיורינג). ואם אותה ישות מבינה את השפה כמו מחשב, כלומר – מבינה את השפה בשונה מהאדם, הרי שיש הבדל בין השניים, וזה בדיוק מה שניסה סרל להוכיח.
כן, אדם מבין שפה בשונה ממחשב, אבל לא בגלל מה שהראה סירל. סירל מראה שההבנה של מחשב אינה הבנה כמו-אנושית כי החלקים שלו (כולל האדם שבפנים) לא באמת מבינים. ולכן, בעיניו, זו לא באמת הבנה. ולכן האדם, שמבין באמת, שונה ממחשב.
אבל המוח ככל הניראה פועל באופן דומה -מבחינה עקרונית, לא מבחינת הפרטים-. כלומר, גם במוח יש חלקים שונים שפועלים באופן עוור, בלי להבין את התמונה הכללית. ובכל זאת מתרחשת הבנה. במובן הזה החדר הסיני והמוח הם דווקא כן דומים.
הדוגמה של שפה היא מסובכת ועדיין לא פתורה. אבל ברור היום לגבי ראייה למשל שהיא תלוייה בפעילות של הרבה אזורים במוח. אף אחד מהאזורים האלה אינו "רואה" ואף אחד מהם אינו "מודע". אבל התיפקוד של האזורים הוא הוא הראייה. האדם רואה. חלקי המוח עוורים. איך זה יכול להיות? זה יכול להיות כי בגדול האדם הוא גם מן חדר סיני כזה. הוא מורכב מחלקים עוורים וטפשים ומכאניים שמצליחים ליצור משהו כללי שאינו טפשי ואינו עיוור ואינו מכאני.
קראתי את הניסויי של סו.
התמונה שמוקרנת לעיניו היא כמו מפה סטטית ומוארת בחדר חשוך.
התמצאות ותנועה אפשריים
הערכת מרחק, אומדן זמן, שיווי משקל כל אלה עדיין פעילים ומאפשרים התמצאות בעזרת המפה הנראית.
אם כך נדמה לי שאנחנו די קרובים בדעותינו. התודעה אכן מורכבת מיחידות חסרות תודעה, אבל עדיין ישנו פער עצום בין המנגנון התודעתי של האדם, אשר מסוגל להבין וליצור, לבין מנגנון ההבנה המכאני אשר בנוי מאקסיומות וכלי עיבוד בלבד. ולפחות את ההבדל הזה המשל של סירל ממחיש היטב.
לגבי הערתך הראשונה: מסכים. התבלבלתי בין האיבר המוחי לבין התודעה. האם ישנה משמעות נוספת לדקדוק הזה? איזו תפיסה שונה?
לגבי הערתך השנייה, לא טענתי שהמנגנון המוחי מורכב מאקסיומות. את האקסיומות ייחסתי דווקא למנגנון המכאני של המחשב. והיות המוח מורכב מנוירונים זו עובדה מטריאלית בלבד, וחסרת משמעות קוגניטיבית ישירה (ללא הסבר על אופי פעילות הנוירון וכו').
ועוד דבר- יכול להיות שאני מבלבל מושגים מתחומים שונים, אודה לך אם תאיר עיניי, אבל כל עוד השורה התחתונה היא שאני חושב שישנו 'פער עצום' ואתה חושב שישנו רק 'פער (רגיל)', אין הבדל גדול בינינו.. לפחות ברמת ההתייחסות.