התייחס אלי בעדינות

ג'ורג' האריסון היה החיפושית הרוחנית יותר מבין הארבעה. לא ידעתי עד כמה למעשה, עד שצפיתי בסרט התעודי בין שני החלקים שהפיק מרטין סקורסזה על חייו – כמעט ארבע שעות בסך הכל. סרט יפה, ובשבילי, שגדלתי כמעריץ קשה של החיפושיות, גם מרגש. לא בכל יום יוצא לראות את רינגו סטאר מזיל דמעה.

הדתיות של האריסון היתה קשורה בעבותות להודו, ובמיוחד לגורו המוסיקאלי שלו ראווי שנקר, למהארישי שפרץ לתודעת מערב הרבה בזכות העניין של ג'ורג' שסחף אחריו את הלהקה כולה, ומאוחר יותר, לקשר שלו עם האגודה הבינלאומית לתודעת קרישנה המוכרת יותר בשם הארה-קרישנה. אבל מה שהיה תקופה ואופנה בשביל החיפושיות ורוקרים אחרים נשאר עניין עמוק ואמיתי בשביל האריסון שניהל, ככה נראה, מערכת יחסים רצינית עם תפיסת העולם הוודנטית.

שם הסרט, כשם תקליט שהפיק האריסון, Living in the Material World, מייצג את ההבנה ששזורה בסרט שלמרות השאיפות הרוחניות לקריעת מסך האשלייה למעשה אין באמת "שם" ו"כאן", ובעצם אין אלטרנטיבה אלא לחיות בעולם "החומרי" תוך מודעות, כמובן, להיותו רק היבט של משהו גדול יותר. האריסון עזב את לימודי הסיטאר וזנח של המלבושים ההודיים בשלב מסויים, וחזר להיות אדם, מוסיקאי, וזמר רגיל, (עד כמה שחבר לשעבר בחיפושיות שגר בטירה ענקית יכול להיות רגיל). למרות שהוא חי "בעולם החומרי", הוא לא חי רק בו, כלומר לא נכנע לתכתיבים ולציפיות המעוורות שהחומר דורש, וכפי שאשתו השנייה מספרת, הוא בעצם התכונן כל חייו לרגע בו יוכל למות נכון – תוכנית שכמעט התחרבנה כשמטורף פרץ אל ביתם בהתקף פסיכותי וכמעט הרג אותו עם קלשון.

הסרט היפה משודר עכשיו בביביסי, ואין לי מושג איך אפשר לצפות בו מחוץ לאנגליה. בשביל לא להשאיר בלא כלום, הנה קליפ שגם הזכיר לי שפעם הייתי ילד שצופה באמטיבי, וריגש אותי, אז ועכשיו, בשבריריות של כוכבי העל ששרים אותו – כולם חברים, ולפחות חלקם מעורבים עד למעלה מהצוואר ברוחניות מהסוג ההודי. Handle me with care. אני לא יודע מה אתכם, אבל כשרוי אורביסון ז"ל מצטרף זה פשוט מכמיר את הלב.

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • Yulie   ביום 20 במרץ 2012 בשעה 12:37

    :-)

    ראיתי את הסרט וגם חוויתי סוג של התגלות רוחנית לגבי מי היה ג'ורג' האריסון… היה לי קשה שהוא "נתן/שחרר" את אשתו לידידו – אירק קלפטון – המוסיקאי הגיטריסט אבל אומרים לי שזה לא ענייני…
    הסכנה ברוחניות שראיתי שם (ושאני חווה כמתרגלת מדיטציה ויפאסנה) היא הוויתור על עצמנו כאילו לטובת אחרים כי אם אין "אני" אז אין "רכושונות" והכול בזרימה…
    לרגעים חשתי שג'ורג' חטא לעצמו באיזור ההוא…

  • תמי ברקאי   ביום 20 במרץ 2012 בשעה 13:53

    הסרט אכן מרגש ומרתק, אני יכולה לדמין שלצפות בו באנגליה זה אפילו עוד יותר מרגש ומרתק. אבל ברוח האין-כאן-ושם אפשר לתהות האם גם זה נכון או לא. ממילא נוכל לצפות בו רק איפה שאנחנו ברגע הזה, היא שם המקום אשר יהא :)

    מאד שמחתח ללמוד שהאריסון נתן לחבורת מונטי פייטון את מה שמכונה על ידם "כרטיס הסרט היקר ביותר שמישהו אי פעם שילם".

    יש בהאריסון כפי שהוא עובר בסרט משהו כל כך מחמם לב וחי.