סיכום ביקורו של ג'ון קבט-זין

לפני כמה חודשים ישבנו בלובי של אחד הבניינים המהודרים של המרכז הבינתחומי בהרצליה וניסינו לשער כמה אנשים יירשמו לסדנאות של ג'ון קבט-זין ואיך לכל הרוחות נצליח לכסות את ההוצאות. למרות שהיינו אמורים, לא תיארנו לעצמנו שהאולם הגדול ביותר במרכז הבינתחומי יהיה קטן מדי, ונצטרך להעביר את יום העיון לאולם של 470 איש. בסך הכל נרשמו יותר מאלף איש לארועים בהנחייתו, ומאות חיכו ברשימות המתנה. כמה בודהיסטים זועמים אפילו ניסו להכנס בכוח לסדנת המטפלים שהיתה מוגבלת במספר המשתתפים (ל250 אם אני לא טועה). עכשיו, כשג'ון כבר יצא לדרכו לכנס באיטליה ומשם בחזרה לביתו בארה"ב, אפשר לסכם ולהגיד שביקר אותנו כוכב.

לא היה בכל הארץ מקום גדול מספיק בשביל להכיל את סדנת סוף השבוע (ריטריט) שאירגנה עמותת תובנה, ולכן בנונשלנטיות בודהיסטית העמותה פשוט המציאה מקום כזה – כולל חיפוי בד לקירות אולם הספורט המתפורר של בית אלפא, גנרטור ומזגן נייד, מערכת הגברה, שטיחים ומזרונים, הכל כדי לאפשר ל135 משתתפים לשכב בנוחות על הרצפה ולתרגל יוגה ומדיטציה בהנחייתו של ג'ון במשך סוף שבוע ארוך. 40 איש נרשמו לריטריט עוד לפני שההרשמה פורסמה בכלל (אל תשאלו אותי איך), ותוך יומיים הקורס התמלא.

משהו בלי ספק מתעורר. לקבלת הפנים שערכנו לג'ון ואשתו הגיעו חברי כנסת, נציגים בכירים במשרד החינוך, ראשי מכללות, וכמובן אקדמאים ופעילי דהרמה ותיקים. נראה שעבודה של שנים, גם כאן וגם בחו"ל, מתחילה לשאת פירות. ג'ון עצמו חזר זה עתה מביקור רשמי בבריטניה בו נפגש עם בכירי הממשל בדאונינג סטריט והעביר סדנה לחברי פרלמנט.

לא כולם קבלו את ג'ון בזרועות פתוחות. רופאה בכירה אחת, שהגיע לסדנת הרופאים בלי היכרות קודמת עם מיינדפולנס, כמעט יצאה אחרי חצי שעה – היא הרגישה שמנסים למכור לה משהו שחותר תחת הגישה הרפואית הקונבנציונלית איתה היא עובדת, יש לומר בהצלחה רבה, כבר עשרות שנים. צריך לזכור שבתוך המערכת הרפואית עדיין רוב האנשים לא מכירים ואולי אפילו לא פתוחים לשילוב של מדיטציה בתוך טיפול קונבנציונלי. הסגנון האמריקאי של ג'ון וחיבתו להרצאות מוטיבציה ארוכות וסדנאות בלי הפסקת קפה יכולים בקלות לעורר התנגדות. אבל סגנון ומהות לחוד. המחקר המדעי מבטיח, ולמידה פעילה של מיומנות מיינדפולנס יכולה לשנות גם את דעתם של מתנגדים קשוחים ביותר. אני מהמר שאלף איש הם רק ההתחלה, ועוד נראה, כמו במקומות אחרים בעולם, איך מיינדפולנס נכנס למיינסטרים ברפואה, חינוך וכמובן פסיכולוגיה – התחום שאולי יותר מכל אימץ כבר את הגישה בלב פתוח.

ג'ון קבט-זין הוא היום פרופסור אמריטוס לרפואה, למרות שאינו רופא בעצמו. כמו שאמר לי כבדרך אגב, יותר קל לשנות את עולם הרפואה בלי תואר MD. את הדוקטורט שלו עשה במעבדתו של זוכה פרס נובל סלבדור לוריא, שהיה בין השאר מנחה לדוקטורט של ג'יימס ווטסון מגלה הDNA. בימים בהם מדיטציה ויוגה החלו לחדור לשכבה אינטלקטואלית וסוציואקונומית מסויימת בארה"ב, ג'ון, בעצמו בן לחוקר ידוע בתחום הפיסיקה התיאורתית ותלמיד במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT), גילה את הזן בודהיזם בהרצאה שנערכה בקמפוס. בהרצאה נכחו מלבדו עוד 4 סטודנטים. לדבריו, עוד באותו הערב בשנת 1966 הוא החל לתרגל מדיטציה ומאז לא הפסיק.

במהלך ריטריט מדיטציה בן שבועיים, אחרי שכבר היה משוקע באופן רציני ביוגה ומדיטציה, היכתה בו הההכרה שהמשימה שלו היא להכניס את התרגול הזה, מה שלפחות היום הוא מכנה "דהרמה", אל המיינסטרים. הוא החליט להפוך רוחניות ניו אייג'ית שמתאימה לסטודנטים היפים מברקלי למשהו שרלוונטי לכל אמריקאי. אני מוכן להמר שבשלב ההוא הוא עדיין לא העז לחשוב באופן גלובלי.

ההזדמנות נקראה בדרכו כשעבד בתור מרצה צעיר לאנטומיה בבי"ס לרפואה של מסצ'וסטס. בעקבות שיחות שניהל עם מנהלי המחלקות, הוא הצליח לשכנע אותם לשלוח אליו את אותם חולים ש"נופלים בין הכסאות", שאין להם באמת מרפא, שסובלים, וששום טיפול רפואי כבר לא מסייע להם. הם שלחו. את החולים ההם הוא לימד מדיטצייה ויוגה על מנת לשנות את מערכת היחסים הקשה שלהם עם הכאב ומצבים קשים אחרים. הוא קרא לזה הפחתת מתחים והירגעות, ומאוחר יותר הפחתת מתחים על בסיס מיינדפולנס. ביל מויירס תאר יפה את העבודה הזו בסדרת הטלוויזיה התעודית משנות התשעים Healing and the Mind (שווה צפייה רק בשביל לראות עד כמה הטלוויזיה עצמה השתנתה בשני העשורים האחרונים).

הקורס הראשון נמשך עשרה שבועות, ורק אחר כך קוצר לשמונה שבועות עד שהתקבע ככה בתור בתור התוכנית להפחתת מתחים על בסיס מיינדפולנס: Mindfulness-Based Stress Reduction. או בקיצור MBSR.

למרות שביקורו בארץ משך קהל גדול של מטפלים ופסיכולוגים, השיטה עצמה פותחה בראש ובראשונה למסגרת רפואית של בית חולים. מסגרת החשיבה היתה רפואת גוף-נפש, או רפואה אינגרטיבית, כזו שמכירה בכך שתהליכי ריפוי הם גם תהליכים טבעיים ושחשוב לא להתעלם מהפן הנפשי שלהם. אפילו אם אי-אפשר לרפא את המחלה עצמה, כמו במקרה של פיברומיאלגיה או פריצת דיסק שאי אפשר לנתח, אפשר לפחות לשנות את מערכת היחסים הרעילה איתה. לא קשה לראות את ההשלכות לעולם הטיפול הפסיכולוגי והפסיכולוגיה החיובית. הרי מה שנכון לגבי חולים כרוניים נכון בעצם לכל אדם – כולנו חולים כרוניים. אם כאב מחלה והזדקנות הם חלק בלתי נפרד מהמצב האנושי, אז כדאי שנלמד לחיות איתם בשלום ואפילו בשמחה.

ג'ון מדבר היום בחופשיות על דהרמה. זה בפני עצמו מעניין כי החומרים הכתובים של הקליניקה להפחתת מתחים שהקים כמעט שאינם משתמשים בשפה רוחנית או בודהיסטית. את השינוי הזה אפשר להבין בכמה אופנים. קודם כל, מיינדפולנס כבר לא זקוקה ליחסי ציבור זהירים ואפשר לקרוא לילד בשמו. היום יש יותר מחמישים קליניקות בבתי חולים בארה"ב ומאות אלפי פציינטים, ואין כבר צורך להתנצל על המקור של הגישה הטיפולית הזו שצמחה מתוך הדהרמה הבודהיסטית. בנוסף, כמעט כל 450 האנשים שבאו ליום העיון השתתפו בעבר בפעילויות של עמותת תובנה או פעילויות מדיטציה באוריאנטציה בודהיסטית דומה. ג'ון עצמו שאל אותם, והם הרימו את היד באולם. בזכות עמותת תובנה אנחנו יודעים שלעשות מדיטציה זה לא להיות חבר בכת. לא צריך ללבוש שרוואלים ולחייך כל הזמן, לא סוגדים לגורו, ולא אוכלים ירקות טריים בלבד. ולבסוף, מחקר מדעי ענף מספק רוח גבית לא קטנה. בנוסף לדומיננטיות של הניו אייג' בתרבות שלנו, ואני לא משתמש במונח הזה מתוך התנשאות או ביקורת, אנחנו עדיין מכבדים, ואפילו מעריצים, מדע וטכנולוגיה. ניו אייג' מצביע על החווייה הפנימית, האישית, כמקור הסמכות, ועוסק גם בהתמרה של החוייה הזו. מדע, לעומת זאת, מכיר בסמכות של מבחנים אובייקטיבים, ביקורת עמיתים, ועיקרון ההפרכה. הגידו לי אתם האם יש משהו יותר חזק מגישה שנשענת על סמכות כפולה: גם פנימית וגם מדעית!

מיינדפולנס בינתיים נהנית משני העולמות. היא שיטה לאימון מוחי או אימון קוגניטיבי שמאפשרת לשפר את הוויסות הרגשי, הריכוז, המודעות הפתוחה, ואפילו את איכויות הלב כמו חמלה ואמפתיה – שהרי גם הן תפקודים של המוח. היא שיטת מדיטציה שמאפשרת לכל אחד להכיר את עצמו טוב יותר, על המגבלות וההתניות, הרגישויות והקשיים, ואולי אפילו לשנות חלק מהן. היא דרך לחיות את החיים באופן אחר, מעורב יותר, קשור וקשוב יותר, שמאפשר להשהות ולו לרגע את התגובה האוטומטית לכל אותם דברים שמפעילים אותנו ועלולים לגרום לכל כך הרבה סבל ובלבול. בקיצור, בהתאם לעומק ולמוטיבציה, למיינדפולנס יש יכולת להיות שיטה פשוטה (ויש שיגידו רדודה) לשיפור הריכוז, או איכות עמוקה שמאפשרת שינוי רדיקלי באופן בו אנחנו חיים.

השניות הזו מתאפשרת, אני חושב, בגלל שמיינדפולנס בעצמה אינה טכנולוגיה או טכניקה, היא אינה בודהיסטית או מדעית, ואינה המצאה של אף אחד. היא בסך הכל תכונה טבעית של התודעה שלנו, של היותנו בני אדם המסוגלים לדעת, לשים לב, ומסוגלים לשים לב שאנחנו שמים לב. היכולת הרפלקסיבית הזו היא אמנם טבעית, אבל לא כולנו מנצלים אותה במלואה, בדיוק כמו שהיכולת לרוץ היא טבעית ולא כולנו מנצלים אותה במלואה, אלא מוצאים את עצמנו יושבים מול הפייסבוק כל הלילה. מה שחדש בגישות לטיפוח מיינדפולנס, כמו MBSR, זו האריזה. אבל לא רק במובן השטחי של המילה. כדי להביא את האימון הזה לחיי היום יום בעולם מתועש, עתיר מידע, קפיטליסטי, אורבני, צריך להתאים את הגישה לתרבות, ולא לצפות שהתרבות תתהפך פתאום ותיעשה מתאימה לתירגול מדיטציה בודהיסטית בתנאי בידוד אופטימליים של מנזר יער תאילנדי. החוב שיש לי באופן אישי לג'ון הוא סביב המיומנות האדירה שלו לייצר את האריזה המתאימה לפריצת הדרך אל תוך המיינסטרים.

עכשיו נראה שהאסימון מתחיל ליפול גם בישראל. רבים ממשתתפי יום העיון והסדנאות נראו בהחלט מיינסטרים. אנשי מקצוע, אנשי חינוך ומטפלים, בעיקר אנשים שעובדים עם אנשים – חלקם בדרגות ניהול בכירות למדי. הם יודעים ש"טייס אוטומטי", תגובתיות יתר למצבי לחץ, ובעיות נפשיות הן מצבים בעייתיים ושכיחים הרבה יותר מדי. דכאון, חרדה, והפרעות קשב הם אפידמיה של ממש. זה לא רק התלמיד שאינו יכול ללמוד, אלא גם מקבל החלטות בכיר במשרד הביטחון שלא שם לב שהחלטותיו מונעות בין השאר ממצב רוח, שטנה לקולגה או פחד. מודעות גדולה יותר למה שמניע אותנו היא צעד ראשון בדרך לשינוי התנאים כדי שנקבל החלטות טובות יותר. מעטים התחומים היום בהם לא נדרשת הקשבה. והקשבה זו מיומנות שאפשר וצריך ללמוד. גם הרופא, גם הפסיכולוג, מנהל החברה, חבר הכנסת והפקיד הבכיר במשרד האוצר, כולם יכולים וכניראה צריכים להשתפר בזה. האם MBSR היא הדרך הטובה ביותר בשביל זה? אני לא יודע. זו תהיה טעות להיתפס אליה כאל שיטה מושלמת. אבל מה שלמדנו מג'ון הוא שהתרגום אפשרי: עם קצת מזל, הרבה נחישות, ומסירות גדולה.