קשיבות אפילו בתאגידים נצלניים
ברשימה שפרסם גלעד סרי-לוי הוא מבקר את הרעיון של קשיבות במקום העבודה. האופי של הביקורת נשכני, ובעצם לא עוסק בקשיבות עצמה בה הוא ממילא לא מבין, אלא בעיקרון של שיפור איכות החיים בעבודה, שהוא רואה אותו כחלק ממזימה צינית של בעלי ההון. "תכניות מסוג זה, של שיפור רווחת העובדים למען הקטנת מספר ימי המחלה הן ענין נפוץ. ישנם ארגונים שאף מנהלים "תכניות בריאות" ומשדלים את עובדיהם לרוץ ולקפץ אנה ואנה למען שיפור בריאותם […] וכל זה, כפי שאמר מרקס קשישא, בשביל לשמור על "הערך העודף". כדי שהעובדים ימשיכו לייצר וליצור לתפארת התאגיד ובעלי המניות." במקום אחר הוא מציע שסדנאות כאלה הן לא פחות מדרך מתוחכמת לרדות בעובדים.
כבר הגבתי אצלו בבלוג, אבל אני רוצה להרחיב קצת, כי סוג הביקורת שלו שייך לסוגה שיש בה משהו קנטרני, מפתה אבל גם רדוד ומטעה. בתגובה שלי כתבתי:
תודה גלעד על האזכור וההתיחסות. לכאורה אפשר לראות את זה באופן ציני כמו שאתה מציע: עוד רעיון שנועד בעצם לדכא את העובדים. כמובן שאתה צודק שיש מתח בין האינטרסים של בעל אמצעי הייצור לבין האינטרס של העובד. אבל המתח הזה, על פי הגדרתו המרקסיסטית, תמיד יהיה (בכלכלה קפיטליסטית), בין אם העובדים יהיו לחוצים ומסכנים, ובין אם הם יהיו עליזים ורגועים […] מי שעומד לנגד עיני הוא האדם, לא האירגון – אני לא יועץ אירגוני. הקורסים עושים הבדל אמיתי, שמפחית לחץ, מגביר את הצלילות, ומקרין על התקשורת של אנשים עם החברים שלהם לעבודה ועם המשפחה.
והוא ענה
[…] אני מאמין לכוונותיך הטובות, אבל מבקש לשים את הפעילות בתוך ההקשר שלה, שהוא המשך הלחץ על העובדים והכפפתם לסדר היום הארגוני. כדי להבהיר הדגמתי כמה חלופות אחרות שלדעתי הן אלה ששמות את האדם במרכז. מה שהצעת נראה לי במידה מסוימת דומה להצעת תרופות משפרות ביצועים לספורטאים כדי להפיק מהם עוד שניה מהירות.
בעניין החלופות אני משער שהוא מתכוון לפיסקה האחרונה בפוסט בה הוא מציע למעסיקים לתת לעובדים לצאת בשלוש וחצי הביתה, להיות נחמדים באופן כללי, ולספק ביטחון תעסוקתי.
עכשיו, גם אני מאמין לכוונותיו הטובות. אני מוכן לנסות אפילו לשחזר אותן – הוא מתכוון להגיד לקוראים שמה שחשוב הוא תנאי ההעסקה של העובדים. אני לא מתווכח עם זה, רק עם הנסיון הלא מוצלח לסמן מטרה סביב קשיבות בעבודה כאילו היא מפריעה לזה איכשהו.
אז עד שהפנטזיות על יום עבודה קצר, ביטחון תעסוקתי ו"להיות נחמדים" יתממשו, אני מציע להתמקד בדברים שעוזרים לאנשים אמיתיים באירגונים אמיתיים כאן ועכשיו.
קל לכתוב על ה"שיח" במקום לראות את האנשים שמדברים אותו. במריחה אחת הכל נעשה אותו דבר – כל העובדים עבדים, כל המנהלים רודים בהם, כל העולם מאבק בין ההון לעבודה. קשה לי לקחת את זה ברצינות.
רק בעולם המופשט ברוח מארקס אפשר לצייר את יחסי הכוחות בשחור ולבן. וזה אפילו קל יותר כשאתה בעמדה הנדירה של אי השתייכות לאירגון גדול (רוב האנשים בעולם המערבי עובדים באירגון גדול, כולל עבדכם). להגיד לכולם שהם עבדים שהאירגון רודה בהם באמצעים מתוחכמים זה מעליב, אבל גם מגוחך.
בפועל התמונה מורכבת קצת יותר. יש כל מני עובדים וכל מני אירגונים וכל מני מנהלים באירגונים האלה. ביניהם, יש מי שאוהב את העבודה שלו, מי שמסור אפילו לעבודה שלו, מי שאכפת לו מהאנשים סביבו לא רק בזכות יעילותם אלא סתם בגלל שאלה בני אדם איתם הוא מבלה כל יום שמונה או עשר שעות. אפילו (לא עלינו!) יש עובדים שרוצים להיעשות יעילים יותר, כי היעילות שלהם משרתת סדר גדול יותר מאשר ללכת הביתה בשלוש וחצי. למשל פסיכולוגים, רופאים, ואחיות שיעילותם תלוייה באופן ישיר ביכולת לראות את האדם מולם באופן פתוח, לא שיפוטי, ועם חמלה – בדיוק הדברים אותם קורס קשיבות מלמד.
מן הצד השני, ישנם אירגונים בהם כל מה שחשוב הוא שורת הרווח, וכל עובד נמדד לפי התפוקה באופן מכני ודכאני. זה עצוב. באמת. אבל זה לא בגלל שום קורס או סדנה. יש הרבה סיבות חיצוניות ללחץ, וחלק מהן באמת נמצא שם בגלל המצב הכלכלי, התחרות הקפיטליסטית, והעדר זכויות עובדים. אבל עד שנשנה את השיטה כולה, ואני בהחלט בעד שנשנה אותה, אני לא רואה סיבה למנוע ממי שסובל מלחץ דרכים להתמודד איתו באופן שישמור לו על השפיות. לצערי, לא כולם יכולים להתמודד עם הלחצים האלה על ידי הפיכה לסופרים או מבקרי ספרות.
אפשר לשאול האם מורה למדיטצייה אמור "לשתף פעולה" עם אירגון כזה כשהמטרה המוצהרת שלו כשהוא מזמין את הקורס היא להגביר תפוקה ולהקטין העדרות כאילו האדם היה לא יותר ממכשיר בר החלפה. לי יש את הקווים האדומים שלי, ולא הייתי מסכים להציג את הנושא באופן כל כך חד צדדי ומנוכר. אבל אני לא בטוח שהקווים שלי ברי הגנה באופן מוחלט. אני גם לא בטוח שיש אירגון שהוא דכאני באופן מוחלט.
לדעתי, הערכים והמיומנות שמקנה קורס מיינדפולנס מועילים אפילו במקרים קשים של ציניות אירגונית. דווקא באירגון כזה מגיע לעובדים ללמוד דרך להתמודד טוב יותר עם הלחצים, לשמור על הבריאות הנפשית שלהם למען עצמם ולמען משפחותיהם. כשהם יחוו פחות לחץ יהיה להם גם חופש גדול יותר להחליט מה לעשות עם זה. אולי אפילו אם מספיק מנהלים בדרג הביניים יעברו את הקורס, משהו בתרבות הקלוקלת יתחיל להשתנות.
אני אגדיל ואומר שיש מקום לטעון – קוראי רשימות החזיקו חזק במסעד הכסא – שיש ערך אפילו בללמד מיינדפולנס לחיילים שמתחזקים את הכיבוש. פחות ריאקטיביות, פחות תגובה אוטומטית, פחות שנאה, ויותר יכולת לקבל את הקשיים שלך ושל מי שעומד מולך בסיטואציה כאן ועכשיו יכולים להקטין את החיכוך ואת האלימות. חייל שחושב לפני שהוא יורה הוא אדם טוב יותר.
יש מקום לניתוח של השיח שמאפשר את הקליטה של סדנאות כאלה אל מקומות שעד היום היו חשדניים ואפילו עויינים לכל דבר שנושב ממנו ריח רוחני ושליו. זה מעניין. אבל חבל שהניתוח יביא למותו של החולה בטרם עת. עד שיום העבודה יסתיים בשלוש וחצי, ולכל עובד תובטח משרה לכל החיים, אני אמשיך לחשוב שאפשר להציע לבני אדם, שהם במקרה גם עובדים, מיומנות שעשוייה לשפר את איכות החיים שלהם באופן משמעותי.
———
עדכון: השיחה ממשיכה. סרי-לוי משיב לי ברשימה מנומקת ומעניינת, ואף הוספתי תגובה קצרה משלי.
אסף כדי לחזק את עמדתך אוסיף שמחקרים מראים שקיצור יום העבודה לא בהכרח עושה טוב לאנשים. למשל לפתרון תחושת הלחץ של אמהות עובדות קיצור יום העבודה או הגמשה שלו לא תרמו לשיפור ההרגשה. מצטטת חופשי מספרו של קנינגהאם על מציאת משרת החלומות לנשים.
לעומת זאת אם מלמדים כלי שאפשר ליישם בכל זמן ובכל תחום חיים ומאפשר הפחתת הלחץ – לזה יש פוטנציאל הרבה יותר גבוה להועיל.
מה שנראה לי הוא שמנקודת ההשקפה של מרקסיסטים, כל שיפור בתנאי העבודה מרחיק את המהפכה.
הגבול באמת נורא דק וזו שאלה קשה.
השאלה אולי היא כמה אפשר לנתק את הקשיבות מהערכים שעליה היא מושתת (ערכים בודהיסטים כאלו ואחרים?).
אם הניתוק יכול להיות מוחלט אז נראה שיש סכנה שהקשיבות תהפוך לכלי שרת בידיי המעסיקים והסדר הקיים, לעוד תרופה שהעובד מקבל בסל התרופות יחד עם אוטו חברה וימי כיף וחופשות משפחתיות.
אבל מיינדפולנס (יותר נכון להגיד מדיטציה? יש בכלל הבדל?) היא לא אקמול במהותה ואם התובנות שבאות איתה או בעקבותיה יחלחלו קצת מעבר זה יכול להיות פתח לשינוי מעניין ואולי אף מרחיק לכת.
בתור מישהו ששירת לא ככ מזמן בחברון, דווקא האזכור על מיינדפולנס לחיילים נשמע לי יותר לעניין ואני חושב שסביר להניח שזה היה חוסך הרבה מאד סבל לשני הצדדים.
אבל שוב, מצד שני, בתור פלוגה של נחלוואים העסיקה אותנו רבות השאלה על ההבדל בין כיבוש לכיבוש עם חיוך.
ובכלל.. להינות מהבנפיטס שבמיינפולנס בסיטואציה כזו נשמע לי הזוי/אבסורד.
ממש Dont know mind
כבודו האחד וכבודו האחר
מסיבה התלויה בבסיס הידע של שניכם אין לכם אפשרות בעצם להיות בויכוח או שיחה.
המרקסיזם על גלגוליו רואה את החברה בצורה דיכוטומית ומבסס זאת על ההסטוריה. הוא רואה את החברה כבנויה ממבנים מבני על וכו.
האימון המדיטטבי/חוויתי במיינפולנס מבוסס על גישה א-היסטורית. כלומר על החוויה. אתה רואה אנשים כבני אדם והוא רואה אותם כעובדים עשוקים יותר או פחות. העובדה היא שכולנו מנוצלים ומנצלים במקביל ובטור..ברמות שונות. אך את החוויה והקשיבות של החוויה של הנשימה ושל טבע המחשבות שם אין ניצול כי שם אין שם שפה. ושאין שפה אין ויכוח באמצעות השפה.
תוצאות אימון הקשיבות הם מגוונות ואין לדעת להיכן יובילו לעוד ניצול או לפחות ניצול.
הכוונה להכניס אימוני קשיבות למקומות עבודה לחוצים בהחלט הייתה יכולה להגיע מפסיכולוג אירגוני תעשייתי שמשכורתו עולה שהתפוקה עולה אך המדריך בקורס כוונתו וכיונו שונים לגמרי ומלאי חמלה.
את מי אני משרת שאני פה היא שאלה שצריך להעלות בכל החלפת מזומנים.
ובקיצור שאינו קיצור
אנשים רבים בעולם המערבי חיים בלחץ כי הם מנוצלים כי הם מנצלים וכי הם זרים לעצמם. אף אחד לא רוצה שיצילו אותו אבל שחשוך בחדר המדרגות כולנו מחפשים את המעקה.
אולי עדיף להיות מעקה