מי המציא את הוויפסנה? חלק ב'.

הכניסה של מדיטציית הוויפסנה למערב מתרחשת בשני צירים, שרק לאחד מהם יש מקום של קבע בישראל. שני הצירים מסתמכים של טקסט בשם סָטִיפָּטהָאנָה-סוּטָה ויונקים למעשה מאותה מסורת של מדיטציה עליה אני הולך לספר לכם מיד. הציר הראשון הוא העמותה לוויפסנה מיסודו של ס. נ. גוֹאֶנְקָה, והשני הוא שיטת המדיטציה של מָהָאסִי סָיָידוֹ אותה מתרגלים מיליוני אנשים במערב ובמזרח.
האדם ממנו הכל התחיל היה נזיר בשם בהיקו ניאנה (bhikkhu Nyana). הוא נולד ב-1846 בכפר קטן בבורמה (היום מיאנמר) ובילה את רוב ילדותו במנזר. בגיל 20 הוא לקח על עצמו את כללי הפרישות המלאים, וכיוון שהיה תלמיד מבריק החל להשתלם בשפה הפָּאלית ועבר בלי קושי את המבחנים השונים שבדקו את ידיעותיו בכתבים ובמסורת. הוא לימד את השפה במנזר והיה תלמיד אבהידהרמה מובהק, כלומר תלמיד של חטיבת הכתבים המסובכת ביותר שעוסקת בפסיכולוגיה ופילוסופיה שיטתית. הוא יכול היה באותה המידה ללמוד בדיוק את אותו הדבר מאה חמישים שנים קודם לכן, ואולי גם אלף חמש מאות שנים קודם לכן, אבל כיוון שהוא חי בתקופה של אי יציבות פוליטית שנבעה מהכיבוש הבריטי, וכיוון שבתחומי הקולוניות היתה פעילות מסיונרית נוצרית ערה, החליט אותו נזיר שהגיע הזמן להציע לבורמזים משהו חדש. בניגוד למה שהיה מקובל הוא החל לתת שיעורים על אבהידהרמה ושיעורי מדיטציה לאנשים מן הישוב שלא היו נזירים. הוא הקים מרכז גדול בו למדו גם נזירים וגם אחרים ועד מהרה נודע בתור המורה הגדול לֶדִי סיידו.

לדי סיידו היה נטוע עם רגלו האחת במסורת בת אלפי שנים, מסורת שכללה פרישות, נזירות, שינון כתבים ולימוד השפה הפאלית, ועם רגלו השנייה היה נטוע בעולם חדש של יריבות דתית עם הנצרות וערעור מוסדות הדת המסורתיים על ידי האנגלים. זו הקרקע עליה צמחה הרפורמה שהוא הציע, אולי אפילו ברוח הנצרות הפרוטסטנטית שפגש: מדיטציה ואבהידהרמה למי שיכול ורוצה להקדיש לכך את הזמן הדרוש – דרך לשחרור בלי תיווך של הכמורה הבודהיסטית.

אחד מתלמידיו היה בן כפר בשם סיה טה-ג'י (Saya Thegyi). למשך שבע שנים הוא עזב את אשתו שהמשיכה לעבד את האדמה ולשלוח לו כסף והלך ללמוד אצל לדי סיידו. בלי להיות מומחה גדול לכתבים, ובלי כל הרקע התיאורטי, הוא תרגל מדיטציה במשך תקופות ממושכות ולבסוף נחשב למי שהשיג את אחת ממדרגות השחרור העליונות (אנאגמי). לדי סיידו עצמו הסמיך אותו ללמד במרכז שלו בשנת 1915. התופעה של מורים שאינם נזירים היתה נדירה בתרוואדה, אבל בתחילת המאה שעברה היא החלה לצבור תאוצה. למרות זאת עדיין לא היה מדובר בקורסים מסודרים של עשרה ימים.

תחת השלטון הבריטי והמודרניזציה של בורמה החל להתפתח מעמד בינוני קטן ואיתו גם מעט זמן חופשי ואופקים חינוכיים חדשים. זה היה הרקע להצלחה של הרעיון החדשני ללמד מדיטציה ואבהידהרמה לאנשים שאינם נזירים במסגרת של ימי חופשה מהעבודה. הגישה הזו התפתחה לקראת אמצע המאה העשרים ומי שהוביל להקמה של המרכז הבינלאומי הראשון, זה שישמש בעתיד כבסיס להפצה של הוויפסנה במערב, היה פקיד גבוה בממשל הבורמזי. כדי להביא את המדיטציה אל מחוץ לבורמה היה צריך מישהו שיבין במדיטציה, ובנוסף יהיה בעל ידע מסוג אחר: היה צריך מישהו דובר אנגלית.

או בה קין (U Ba Khin) נולד ב-1899 למשפחה בורגנית עירונית והתחנך בשני מוסדות שהיו יכולים באותה מידה לפעול בלונדון: בית הספר היסודי המתודיסטי ובית הספר התיכון סנט פול. הוא רכש אנגלית מצוינת וייעד את עצמו להיות פקיד בממשל. בעודו עובד ומתקדם במערך הנהלת החשבונות הוא היה יכול להרשות לעצמו לקחת חופשות קצרות כדי ללמוד מדיטציה. הוא למד אצל סיה טה-ג'י שאחרי זמן לא רב המליץ לו להתחיל ללמד בעצמו. או בה קין, שהפך לחשב הכללי של ממשלת בורמה העצמאית, יזם ב-1949 הקמת מרכז מדיטציה שישרת את הפקידות השלטונית ובשנת 1950 היה שותף ליוזמה לארגן את הוועידה הבודהיסטית (העולמית) השישית. המרכז אותו הקים הפך למרכז מדיטציה בינלאומי ועבר בירושה לתלמידתו, אמא סאיימה (Mother Sayamagyi), שהקימה עוד שישה מרכזים בינלאומיים שפועלים גם היום. בהיותו דובר אנגלית הוא הרצה למערביים, ואפילו שוחח עם עיתונאים ישראלים שבאו לסקר את ביקורו של בן גוריון בבורמה.

למרות שאו בה קין היה המורה הראשון אליו באו מערביים, השפעתו על המערב דווקא הגיעה מכיוון לא צפוי. אחד מתלמידיו היה איש עסקים עשיר ממוצא הודי שסבל ממיגרנות וחיפש דרך להימלט מאורח חייו התובעני. שמו היה סאטיה נאראיין גואנקה (Satya Narayan Goenka). גואנקה עזב את עיסוקיו ובילה כמה שנים טובות במחיצתו של או בה קין ובסופו של דבר לקח על עצמו את המשימה להחזיר את הבודהיזם להודו. הרטוריקה שמתלווה למהלך הזה היא מרחיקת לכת. אתר האינטרנט של הארגון בראשו הוא עומד מכריז: "גואנקה המכובד הניע את גלגל הדהמה שבפעם השנייה מתגלגל בארץ המקור". לקוראים שאינם בקיאים במטאפורות הבודהיסטיות אפשר לספר שהראשון שהניע את גלגל הדהמה היה לא אחר מהבודהה עצמו 2500 שנים קודם לכן.

ההצלחה של השיטה שלו בהודו היא פנומנלית וגם בשאר העולם יש לו מקום של כבוד. בניגוד למסורת המורכבת ולעומס הכתבים המסובכים שכתובים בשפה שאף אחד לא מדבר, בניגוד לתחכום הפילוסופי שעודן (או סובך) לאורך מאות שנים, השיטה שגואנקה מציע היא פשוטה ואפילו טכנית. הקורסים בנויים בתבנית אחידה ומספקים מסגרת נוקשה ומוגנת לתרגול. מומלץ לא לשאול שאלות פילוסופיות, לא להקשות קושיות ולהמשיך לשבת ברגלים משוכלות ולהתרכז בנשימה ובגוף. העובדה שאתה לא נדרש לשלם – הקורסים ניתנים על בסיס תרומה – ודאי לא מפריעה לפופולריות. באופן טבעי המסגרת של מדיטציה אינטנסיבית יוצרת את התנאים לחוויות יוצאות דופן אצל המשתתפים. זה לא מפתיע שעשרה ימים בשתיקה ועיניים עצומות יעשו את זה. רבים מדווחים על קשיים ויחד עם זה על תגליות וחוויות אינטנסיביות ומעניינות.

מטיילים ישראלים שראו את השיטה בפעולה בהודו הביאו אותה לישראל לפני יותר מעשר שנים ומאז נראה שזה סיפור אהבה. למעשה הסרט שהזכרתי בפרק הקודם ושהביא אותי בסופו של דבר לנסות את השיטה הזו היה הסרט  אגף הוויפסנה של איילת מנחמי, שבינתיים הוכשרה כמורת ויפסנה בעצמה. בעולם פועלים עוד עשרות מרכזים דומים לזה הישראלי, חלקם גדולים מאוד ויכולים לשרת מאות אנשים בכל קורס. חלק מההצלחה נובע מהניהול הארגוני המוצלח של איש העסקים לשעבר שהכתיב מבנה אחיד, תפאורה אחידה, שיטת ניהול אחת והיררכיה של מורים עוזרים שמקבלים את הכשרתם ישירות ממנו ויוצאים ללוות קורסים ברחבי העולם.

זה המסלול בו התפתחה הוויפסנה כקורס מדיטציה. מתוך רפורמה, שלא לומר מהפכה דתית, במדינה בודהיסטית תחת שלטון קולוניאלי בריטי צמחה שיטה שהתאימה מאוד לאורך החיים ומדיניות הזמן הפנוי של שכבה בורגנית חדשה. המפגש עם הרטוריקה הפרוטסטנטית שהדגישה את החוויה והקשר הבלתי מתווך עם הדת, אפשרה גם לבודהיסטים לחפש את החוויה והקשר הישיר ולוותר על הבלעדיות שהיתה לנזירים על הדרך הרוחנית המלאה. לדי סיידו פתח את השער לכל מי שרצה ללמוד מדיטציה ואבהידהרמה. אלו שבאו אחריו העמידו את המדיטציה במרכז הבמה והמשיכו להדגיש את חשיבות החוויה האישית, לפעמים על חשבון לימוד שיטתי. הוויפסנה הגיעה למערב מופשטת מרוב הסממנים הבודהיסטים המקוריים. יש כאלו שיאמרו שככה היא נקייה יותר, אחרים אומרים שככה היא התרחקה מהמקור.

אבל העמותה לוויפסנה בישראל ובשאר העולם היא רק חלק מהתמונה הכוללת. למעשה, השיטה של גואנקה, עד כמה שהיא פופולרית, היא פחות נפוצה משיטת ויפסנה אחרת שמשום מה דילגה כמעט לגמרי על ישראל – מדיטציית ויפסנה על פי שיטתו של מהאסי סיידו, אבל על כך בפרק הבא >>.

http://www.nrg.co.il/online/15/ART/955/502.html