העולם רגיל להסתמך על דואליות
העולם, קצ'אנה, רגיל להסתמך על שנייות (דואליות), על "זה ככה" ועל "זה לא ככה". אבל, קצ'אנה, מי שיודע בהתאם לחוכמה ולאמת איך הדברים בעולם נוצרים, בשבילו אין "זה לא ככה" בעולם הזה. ומי שיודע בהתאם לחוכמה ולאמת איך הדברים בעולם כלים, בשבילו אין "זה ככה" בעולם הזה. (סמיוטה ניקאיה 2, 17).
תרגמתי מאנגלית מתוך הספר:
The Psychological Attitutde of Early Buddhist Philosophy
כשיהיה לי טיפה זמן אני אביא תרגום מהמקור. הפסקה הזו מענינת כי היא מציגה את הבודהה כמורה של אי-שנייות ממש כאילו היה שייך לאדוואיטה וודנטה, שהיא מסורת שהתפתחה מאוחר יותר מהבודהיזם. יחד עם זאת הרבה מהרעיונות בין שתי האסכולות הפילוסופיות לא מתאימים, במיוחד כל מה שקשור ל"עצמי" ולחיבור שלו עם ה"אחד". אני מעדיף לקרוא את הפסקה הזו בתור הצבעה בודהיסטית על שינוי או תהליך כעקרון המרכזי של פעולת העולם. בשביל הבודהה לדעת איך הדברים באמת זה לדעת איך (לא רק ש) הם נוצרים וכלים. ולכן אי אפשר לדבר עליהם במונחים אונטולוגיים (יש או אין, כזה או כזה). אונטולוגיה היא, על פי הבודהה, במהותה דואליסטית אבל באמת העולם אינו כזה.
אם מישהו יקדים אותי בבדיקת המקור אני אשמח לפרסם כאן (קרן? מישהו?).
פוסט שעוסק בהיגד – "מי שיודע בהתאם לחוכמה ולאמת איך הדברים בעולם נוצרים, בשבילו אין "זה לא ככה" בעולם הזה" – מסתיים במילים "אבל באמת העולם אינו כזה"…
כל פעם מפתיע מחדש לגלות כמה השפה שלנו חמקמקה ובוגדנית…
כן אולי אפשר היה להשאיר את זה בלי המשפט האחרון.
נראה לי שהתרגום ממנה אתה תירגמת, הוא תירגום לא ממש נכון. אני הייתי מתרגמת כך:
"העולם הזה קצ'אנה, נוטה ברוב המקרים לשניוּת – לקיוּם ואי-קיוּם. זה אשר רואה כמות שהוא באמצעות תובנה מושלמת את הופעת העולם, [ההשקפה] בדבר אי-קיוּם העולם אינה קיימת. זה אשר רואה כמות שהוא באמצעות תובנה מושלמת את היעלמוּת העולם, [ההשקפה] בדבר קיוּם העולם אינה קיימת".
הוספתי את המילה "השקפה" בסוגריים המרובעים מכיוון שהאמירה הזו של הבודהה מתייחסת לשאלה של קצ'אנה על מהי השקפה נכונה (sammàdiññhi), הווה אומר, שהשקפה שאינה נכונה, היא השקפה בדבר קיום או אי קיום.
לפי הבנתי, המושג "עולם" (loka) בסוטות מתייחס לחמשת המצרפים, ולא לעולם כולו "שם בחוץ" (בלי לשלול או להתייחס לקיומו או אי קיומו האובייקטיבי של העולם). הבודהה בהרבה מקומות נשאל מהו העולם, ותשובתו היא תמיד במסגרת האדם: חמשת המצרפים או התהליך החושי והקוגניטיבי [לדוגמא SN IV.52, AN IV.430]. בהמשך הקטע שלמעלה, הבודהה מסביר ש"העולם" משועבד לנטיות ולהיצמדות, ומי שאינו משועבד כך, אינו מתקבע על ההשקפה בדבר "האני שלי". אין לא ספק, שרק סבל (dukkha) מתעורר, ורק הסבל נעלם.
אני מסכימה איתך אסף, שהקטע הזה מצביע על תהליך או שינוי כעקרון מרכזי של העולם, והכוונה להבנתי, אל האדם כתהליך. כל התייחסות מקובעת על ה"אני", ללא ההבנה של תהליך ההופעה וההיעלמות,קרי, ההתהוות המותנית, היא השקפה מוטעית.
"העולם הזה קצ'אנה, נוטה ברוב המקרים לשניוּת – לקיוּם ואי-קיוּם. זה אשר רואה כמות שהוא באמצעות תובנה מושלמת את הופעת העולם, [ההשקפה] בדבר אי-קיוּם העולם אינה קיימת [אצלו]. זה אשר רואה כמות שהוא באמצעות תובנה מושלמת את היעלמוּת העולם, [גם ההשקפה] בדבר קיוּם העולם אינה קיימת [אצלו]".
תודה, קרן, תבורכי.