האורלוגין והתהוות מותנית

Avijja paccaya sankhara / sankhara paccaya vinnanam

vinnana paccaya nama-rupam / nama-rupa paccaya salayatanam

salayatana paccaya phasso / phassa paccaya vedana

vedana paccaya tanha / tanho paccaya upadanam

upadana paccaya bhavo / bhava paccaya jati

jati paccaya jara-maranam-soka-parideva-dukkha-domanasopayasa sambhavanti.

בקורס הויפאסנה על-פי המסורת של מהאסי סיאדו מבורמה שרים בכל בוקר מזמורים בפאלי. אלו שמתרגלים את השיטה הזו לא מסתירים את מה שהם יודעים על עליה וקוראים לה בגלוי "הדרך היבשה", מה שאינו מותיר ספק לגבי האופי של המזמורים. מי שלמד קצת פאלי יכול בעצמו להבין שלא מדובר בשורות שיר מרגשות לפתיחת הלב. הזמרור המונוטוני כולל רשימות של פאקטורים שמתארים את הפסיכולוגיה של האדם, סוגים של סיבתיות, וגם, כמיתבקש, כמה שירי הלל לבודהה. כבר כתבתי על זה פעם, אבל עכשיו הבנתי עוד משהו קטן.

כיוון ששרתי את זה כל בוקר בימים האחרונים היה לי זמן להרהר. השורות למעלה אומרות משהו כזה: עם הבורות עולה התכוונות, עם התכוונות עולה תודעה, עם תודעה עולה אופי מסוים (שם-צורה), עם אופי מסוים עולה בסיס החושים, עם בסיס החושים עולה מגע חושי, עם מגע חושי עולה תחושה, עם תחושה עולה תשוקה, עם תשוקה עולה האחזות, עם היקשרות עולה הווצרות, עם הווצרות ולה לידה, עם לידה עולים הזדקנות, מוות, אבל, נכות, כאב, עצב, יאוש.

למרות שהיא ניראת מסובכת, יש הרבה הגיון בנוסחה המסובכת הזו: התנאי למוות הוא לידה. בלי שמשהו נולד, הוא לא יכול למות. התנאי להיקשרות נפשית עם אוביקט מסוים הוא שתהיה תשוקה אליו וכדי שתהיה תשוקה צריך שתהיה איזו תחושה נעימה לגביו. כדי שתהיה תחושה, צריך להתקים מגע חושי בין האוביקט לבסיס החושים של האדם. פשוט, אבל שמתם לב שדילגתי על שלב?

דילגתי על התהוות ואני מיד אחזור לזה לא לפני שאני אתעקש להביא דוגמה לתהליך. אם כבר הבנתם, דלגו לפיסקה הבאה. אז ככה – אם אני קשור לשעון האורלוגין שירשתי מסבי עליו השלום, סימן שיש לי מערכת יחסים של תשוקה לגביו. למשל, אי שם בעבר מאוד רציתי שהשעון הזה יעבור לרשותי, ובעצם גם היום אני מאוד רוצה שהוא ישאר בידי ולא יעבור לדוד שלי שכבר מזמן שם עליו עין. זו השתוקקות ואין היקשרות בלי יחסים של השתוקקות. אבל ההשתוקקות עצמה נשענת על אירוע חושי פשוט או מורכב שגרם לי להרגיש נעים בקשר לאוביקט. למשל, אני זוכר את צילצול האורלוגין הערב כשסבי היה מושיב אותי על בירכיו ומקלף לי שסק מהעץ בחצר. אח איזו תחושה נעימה! הרצון לשמר אותה ולשחזר אותה מזין את ההשתוקקות שלי לשמור את האורלוגין, לאחוז אותו ברשותי. נכון שזה לא מסובך? וברור שכדי להנות מאורלוגין מלכתחילה חייבים להיות לי חושים ותחושות. חושים > מגע > תחושה > תשוקה > היקשרות.

עכשיו, מאיפה צצה התהוות? התהוות פרושה הפיכה למשהו, למישהו. מסתם ארועים שמתרחשים במהירות די גדולה בתודעה נהיה פתאום אדם, אני, אוהב אורלוגינים סנטימנטלי שכמוני. ההיקשרות מנסה וגם מצליחה ליצור איזה קיבעון בקשר לאוביקט, קיבעון שמכתיב לי איזה מן אדם אני. יש לי רגשות מסוימים כלפי שעוני קיר, יש לי רגשות מסוימים כלפי המשפחה שלי, החברים, הבית, העיר וכולי. באותה מידה אין לי רגשות מסוימים לגבי מליון ואחד דברים אליהם לא פיתחתי יחסי היקשרות (מנורות מסוימות אצל חבר שלי בבית למשל). זה מה שהופך אותי לאדם מסוים, לזה ולא לאחר, במובן הזה אני נולד מתוך הדברים אליהם אני קשור. כשאני חושב על החיים אני חושב בדיוק על הדברים האלו: המשפחה שלי, הבית שלי, העבודה שלי, הגוף שלי. ולכן כשאני חושב על המוות אני בעצם חושב על המוות של כל הדברים האלו ולפי מידת ההיקשרות שלי אליהם כך מידת העצב, אבל, סבל, ויאוש שאני חווה בקשר לאובדן.

קל לראות את זה בקשר לדברים חיצוניים: את אוהבת גברים, משתוקקת לגבר אמיתי, רוצה להיקשר לגבר שאת מכירה. כך מתהווה אצלך דפוס פעולה, אישיות, וכך את נולדת כאישה-אוהבת-גברים. אם זו אכן כל הוויתך ואין לך שום דבר נוסף בחיים (זו דוגמה, לא להעלב) אז גם המוות (או ההזדקנות) יצייר את עצמו בפניך כהפסקה של הקשר עם גברים, המוות יהיה העדר גברים. ועל כך כמובן יבוא צער גדול.

יותר קשה לראות זה לגבי אוביקטים אחרים כמו הגוף, והרעיונות שלנו שניראים לנו כל כך קרובים, אבל זה בדיוק אותו הדבר. אנחנו יוצרים את עצמנו, אנחנו מתהווים, לפי אותן מחשבות שחשבנו ואנחנו לוקחים ברצינות. כשאנחנו לומדים משהו או עושים משהו ומאמצים אותו אל ליבנו, אנחנו נולדים מחדש בתור "פסיכולוג" "משפטן" "רוחני" "הורה" "זמר" וכולי. זו לא רק הכותרת, זה סך המחשבות והרגשות שמזוהים עם המקצוע ושאנחנו תופסים כשלנו. כמו שאני קשור לאורלוגין, אני קשור לגוף שלי ולרעיונות שלי. כמו שאני מתמלא צער כשאני יודע שהאורלוגין ילקח ממני יום אחד, ככה אני נמלא צער כשאני יודע שהגוף והמחשבה ילקחו יום אחד. הצער הזה נשען על העובדה שאני "בעל גוף" או "בעל אורלוגין", וזה קורה בגלל שהתהוותי ככזה בגלל ההאחזות שלי בהם, וכולי וכולי. לכן: השתוקקות > האחזות > התהוות (בתור משהו) > לידה (אני כזה!) > מוות (אני מפסיק להיות "כזה").

הגיוני, לא?

ומה אמר על זה הבודהה? הוא אמר: תפסיק להיאחז, ככה תפסיק להתהוות, ככה תפסיק את הלידה-בתור-משהו, וככה תתגבר על המוות והחרדה ממנו. אם אתה לא אוחז בכלום, אתה "שום אדם" ואין ברשותך שום דבר שיכול למות!