תולדות הוויפסנה: חלק ד'

שני הפרקים הקודמים עסקו בדרך בה קורסי ויפסנה התפתחו בבורמה (מיאנמר היום) והיגרו למערב. במהלך החקירה הקטנה שלי את הנושא גיליתי שמה שמתואר כשיטה אותנטית בת 2500 שנה הוא דווקא חידוש בן קצת יותר ממאה שנים שקיבל תאוצה בעקבות המפגש של הבודהיזם עם הכיבוש האנגלי. קורסי ויפסנה הם כמובן לא המצאה אנגלית, אבל מסתבר שהם גם לא בדיוק שיטה מסורתית עתיקה שנשמרה בלי שינוי לאורך 2500 שנים. כיוון שעסקתי רק בבורמה, הייתי רוצה לסקור גם את מה שקרה במדינות אחרות בהן פעל בודהיזם מסוג תרוואדה, הוא הבודהיזם ממנו יצאה הוויפסנה.

כמו בורמה גם ציילון, היום סרי לנקה, היתה קולוניה בריטית. אמנם למערב לא הגיעו קורסי ויפסנה שמקורם בארץ זו, אבל השפעתה על התפשטות הבודהיזם במערב היא עצומה. גם כאן נוצרה מערכת יחסי גומלין מעניינת בין הבריטים לבודהיסטים. כבר בשנת 1881 פקיד בכיר בשלטון הבריטי בציילון, הקולונל רייס דייווידס, הקים את האגודה לכתבים הפאלים (PTS), מפעל אדיר לתרגום ופירוש של הכתבים הבודהיסטים. עד שהכתבים האלו היו זמינים באנגלית, למעשה לא היתה אפשרות לרוב האוכלוסייה בציילון לקרוא אותם. הם הרי לא היו כתובים בשפת המקום אלא בשפה הודית עתיקה אותה ידעו רק נזירים מעטים. מפעל התרגום האנגלי אפשר בפעם הראשונה לתושבי ציילון המשכילים לגלות את עצמם בתור בודהיסטים, דרך העיניים של חוקרים אנגלים. האנגלים אפשרו לבודהיסטים גישה ישירה לטקסטים שלהם ולכן דבק לתופעה זו הכינוי "בודהיזם פרוטסטנטי".

שנה אחת לפני ייסוד האגודה לכתבים הפאלים הגיעו לציילון מאדאם בלבצקי והנרי אולקוט כדי להקים את הסניף הבודהיסטי של האגודה התיאוסופית. גם זה היה ארגון בודהיסטי שפנה אל מי שאינם נזירים ואפשר להם ללמוד בודהיזם בלי קשר למסדר הנזירות. ההשפעה של אולקוט ובלבצקי על הבודהיזם היתה לא פחות גדולה מההשפעה של הבודהיזם עליהם. לדוגמה, אחד מבני החסות של הנרי אולקוט היה אנגאריקה דהרמהפלה שהקים את אגודת מהא-בודהי שלקחה על עצמה להחיות את הבודהיזם בהודו. הוא היה בודהיסט, אבל התחנך על ברכי התיאוסופיה המערבית, ולבסוף הפך לנציג חצי רשמי של התרוואדה באירופה וארה"ב.

***

שתי האגודות פירסמו ספרים, תרגומים והוציאו לאור מגזינים בנושא בודהיזם שהגיעו לאירופאים שהחלו לגלות עניין בנושא. אחד מהקוראים הנלהבים היה כנר גרמני צעיר שהרעיונות הבודהיסטים דיברו אל לבו. בגיל עשרים וחמש הוא החליט לעזוב את כל מה שהכיר, לצאת מאירופה ולנסוע למזרח. להזכירכם, זה היה בשנת 1903 ואף אחד לא חלם שיום אחד יהיה אפשר לטוס עם חברת התעופה של סרי לנקה ולאכול צ'פטי בגובה עשרים אלף רגל. עם הצטרפותו למסדר הוא קיבל את השם ניינאטילוקה והפך לנזיר הבודהיסטי האירופאי הראשון. הוא למד את השפה העתיקה, תרגם כתבים לגרמנית ואנגלית ובשנת 1911 הקים בציילון מרכז לנזירים מערביים שהחלו לבוא בעקבותיו.

ב-1921 כבר היתה בברלין סצנה בודהיסטית ערה. התרגומים לגרמנית הגיעו לידיהם של הקוראים, הוקמו אגודות חברים ונערכו פגישות נלהבות. ההתלהבות לא פסחה גם על זיגמונד פניגר, צעיר יהודי שעבד בחנות הספרים של אביו. במשך עשר שנים לא עזב אותו רעיון גדול אחד – עליו לנסוע לציילון ולהפוך לנזיר בודהיסטי. משפחה יהודית היא לא עניין של מה בכך, במיוחד בשנות המשבר הכלכלי, לכן רק אחרי מות אביו הוא יכול היה לנסוע. ב-1936 הוא נסע ופגש את ניינאטילוקה ואחרי יותר משנה באי, בשנת 1937, הוא התקבל למסדר כחבר מלא וקיבל את השם ניינאפוניקה. זוג הנזירים הגרמנים למדו ועבדו ביחד. גם היהודי הצעיר עסק בתרגום, ואף למד אנגלית, שפה אותה לא ידע קודם לכן. באופן פרדוקסלי, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה שני הגרמנים שחיו בקולוניה הבריטית נחשבו כשייכים למחנה האויב והוגלו למחנה מעצר בדרה-דון שבהודו. את עשר השנים הכלואות הם בילו בלימוד אינטנסיבי של אבהידהרמה ותרגום חלקים מהקאנון העתיק. את רוב מפעל התרגום הזה אפשר היום לקרוא באינטרנט. אחרי שחרורם בשנות החמישים, הם נסעו לוועידה הבודהיסטית השישית בבורמה, וניינאפוניקה נשאר עוד זמן מה כדי ללמוד מדיטציה אצל מהאסי סיידו (זה מהפרק הקודם). התוצאה של התקופה הזו היא הספר הידוע "מהות המדיטציה הבודהיסטית" (The Heart of Buddhist Meditation) שעוסקת, איך לא, בסטיפטהאנה-סוטה.

ניינאפוניקה ייסד בסרי לנקה בית ההוצאה לאור בודהיסטי (BPS) שהפיק באנגלית צחה אין סוף מאמרים ותרגומים. שני הגרמנים המלומדים העמידו מפעל מרשים של תרגום לגרמנית ולאנגלית, מפעל ששימש חוקרים ובודהיסטים באירופה ובמזרח. הם כתבו ספרים שהסבירו את התורות והתפיסות הבודהיסטיות ואפשרו בכך לבודהיסטים משכילים מסרי לנקה ולאנגלים משכילים מלונדון ללמוד את הפילוסופיה, הפסיכולוגיה, הדת והתרגול הבודהיסטיים.

מי שירש את מקום ניינאפוניקה היה תלמידו בהיקהו בודהי, נזיר אמריקאי שהתחיל מפעל תרגום אדיר נוסף של כל השיחות של הבודהה לאנגלית – פרויקט עליו הוא עדיין עובד בימים אלה ואמור להחליף את התרגומים המיושנים. אם אפשר לסכם את הענין בכמה משיכות מכחול רחבות, הרי שציילון (אחר כך סרי לנקה) תרמה למערב תרגומים וכתבים מלומדים בעוד שמבורמה יצא אפיק שהדגיש מדיטציה וחווייה.

השלישית בין מדינות התרוואדה היא תאילנד. יחסית למיאנמר וסרי לנקה, תאילנד הצליחה להתחמק ולהשפיע רק מעט על הבודהיזם בעולם המערבי. הסיבה לכך נעוצה כנראה בעובדה הפשוטה שהיא מעולם לא היתה נתונה תחת כיבוש בריטי או כיבוש קולוניאלי אחר. רוב הנזירים התאילנדים עברו מסלול דומה למדי של לימוד, שינון, דיקלום, הוראה ופירוש אבל ביניהם נשמרה גם מסורת עצמאית ששאבה השראה מתרגולי היער העתיקים, מסורת שהעדיפה לתת לנזירים ללמוד "דרך הרגליים" על פני דקלום כתבים והתמחות בפאלי. אלו מנזרי היער התאילנדים שאמנם היו מועטים אבל השפעתם רבה. אחת התולדות המערביות של המסורת הזו היא שישים נזירים מערביים שחיים בכמה מנזרים קטנים שהוקמו מאז שנות השבעים באנגליה על ידי אג'אן סומיידו, נזיר אמריקאי שהיה תלמידו של אג'אן צ'א בתאילנד. כמה מנזרים דומים פועלים גם בארצות הברית. גם במקרה התאילנדי עיקר ההשפעה של הבודהיזם התאילנדי על המערב התרחשה רק אחרי שנות השישים כשחלק מההיפים הסקרנים שנדדו מהודו לתאילנד, יצאו אחרי עשר שנים למערב בתור נזירים או נזירים לשעבר. ככל הנראה הידוע ביותר מבין בוגרי מנזרי היער התאילנדים הוא כריסטופר טיטמוס, לשעבר הנזיר סופו-קיטי. דוגמה לתרגול יער בודהיסטי מסורתי אבל לא נפוץ במיוחד שהוא לקח על עצמו היתה ישיבה במערה במשך שמונה חודשים. במשך שש שנים הוא היה תלמיד של אג'אן בודהדהסה הידוע ואג'אן דהרמהדורו (הידוע קצת פחות). בשנות השבעים הוא יצא מהמנזר כדי ללמד תחילה בתאילנד ובהודו ואחר כך, אחרי שהחליט להוריד את הגלימה הכתומה, במערב. למרות שהוא עדיין מלמד מדיטציית ויפסנה, כריסטופר היום לא מגדיר את עצמו כמורה לטכניקה מסוימת ומעדיף את הכותרת "מורה דהרמה" שמדגישה את גישתו הפתוחה לחקירה פנימית משוחררת מסממנים דתיים.

לסיום, אני רוצה לסגור את הנקודה הישראלית ולהחזיר חוב מהפרק הראשון בו הזכרתי שבישראל יש שתי עמותות שמלמדות ויפסנה. סטיבן פולדר, דוקטור לביוכימיה, מרצה ומחבר ספרים בנושא צמחי מרפא, פגש את כריסטופר טיטמוס בהודו. כשהוא (סטיבן) החליט לגור בישראל בשנות השמונים ולא מצא כאן שום מסגרת לתרגול ויפסנה הוא החל לגבש קהילה מקומית והזמין את כריסטופר ללמד, ומאז הפכה ישראל לאחת התחנות החשובות של כריסטופר במסעותיו האינסופיים סביב לגלובוס. מה שהתחיל בהזמנה אישית שיזם סטיבן פולדר, הפך בשנת 1992 לעמותת תובנה שמאז מזמינה מורים מכל העולם ללמד מדיטציה ברוח המסורת הבודהיסטית של תרוואדה.

בניגוד לעמותה של ס. נ. גואנקה ולשיטה של מהאסי סיידו, לעמותת תובנה אין שיטה אחת ואין סדר יום אחיד. המורים מייצגים גוונים שונים במסורת המדיטציה הבודהיסטית וכל אחד מביא עמו את הדגשים שלו ואת ניסיונו. העמותה פועלת במתכונת דומה למרכזי מדיטציה אחרים בעולם, כמו מרכז המדיטציה האנגלי גאיה האוס שהוקם על ידי כריסטופר ומורים אחרים בשנת 1984. ההבדל העיקרי הוא שבשנה האחרונה, בהחלטה יוצאת דופן, נקבע שלא ייגבה תשלום מהמשתתפים בקורסים, גם לא על לינה ואוכל. בדרך זו העמותות משתתפות במסורת בת 2500 שנים של לימוד ללא תמורה והסתמכות על תרומות הקהילה לתפקוד שוטף.


 

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • יונתו   ביום 24 באוגוסט 2009 בשעה 10:23

    תודה רבה אסף על כתבות מושקעות ומדויקות
    אכן לא קלה היא הדרך אל החופש אבל זוהי הברירה היחידיה