ומשהו על הכנס הבודהיסטי
שכחתי את המצלמה בחדר אז תמונות מהכנס יהיו רק אולי מחר. לא שיש משהו מיוחד לראות, אבל זה נחמד לצלם את האנשים על הבמה, ולפעמים גם כמה שקפים מעניינים.
הנושא השנה הוא לימודי בודהיזם במסגרת ההשכלה הגבוהה. זה חלק מהתארגנות מחדש של התחום, ונסיון להוציא אותו מהפרובינציאליות היחסית שלו. כמו שאתם יודעים, אם אתם קוראים את הבלוג הזה, יש לבודהיזם פוטנציאל להיות קשור לתחומים רלוונטיים וחמים כמו פסיכותרפיה, מדע התודעה, ופילוסופיה של הנפש. אבל איכשהו גם כאן וגם במדינות אחרות זה עדיין לא קורה. כלומר זה מתחיל לקרות, אבל עדיין התחום המקצועי של לימודי בודהיזם נשאר חלק קטן יחסית מתחום קטן ממילא: לימודי דתות.
ויש אספקט נוסף לכל זה והוא לימודי בודהיזם באוניברסיטאות בודהיסטיות באסיה. מסתבר שיש הרבה כאלה, ויש אפילו יוזמה להקים רשת או אירגון גג שיחבר את האוניברסיטאות האלה. אבל חוסר התקשורת בין מזרח למערב בא לידי ביטוי בדיון על הנושא הזה. מה זאת אומרת אוניברסיטה בודהיסטית? איזו השכלה גבוהה מעניקים המוסדות שמלמדים בודהיזם במזרח, שלא כחלק מלימוד ביקורתי, אנתרופולוגי, סוציולוגי או השוואתי של דתות (כמו שעושים במחלקה לדתות במערב)?
ביפן למשל ישנן אוניברסיטאות בודהיסטיות, אבל הן מיועדות בראש ובראשונה לכמרים או אנשי דת בודהיסטים. למעשה, הן מיועדות בעיקר לבנים של כמרים בודהיסטים (שיכולים להנשא, ביפן) שעומדים לרשת את המקדש של הוריהם. אם סתם יפני היה הולך ללמוד באחד מהם זה היה נחשב לדבר מוזר ביותר. אולי כמו שאני הייתי הולך ללמוד בישיבה, או לבקש הסמכה לרבנות, בלי לחזור בתשובה. אבל זה עניין יפני ספציפי שאינו יכול להיות בעייה במערב. אצלנו אין דרישה בכלל למוסדות שיכשירו אנשי דת בודהיסטים. עדיין לא.
לכן כשתומש אגוסש הציג בפנינו את התוכנית שלו להקים אוניברסיטה בודהיסטית בתמיכת האיחוד האירופי השאלות עלו ביתר חריפות: מי בדיוק יילְמָד שם? ומי יילָמֵד? ומה בדיוק יהיה התוכן? תשובות לשאלות האלה יספרו לנו גם מי יישלם על כל זה. ספק גדול עולה האם יש צורך באוניברסיטה בודהיסטית.
הנושא הזה רלוונטי לקהילה בארץ כי צירוף המילים "אוניברסיטה בודהיסטית" כבר נזרק לחלל האוויר על ידי אחד החברים הבודהיסטים שלי שידוע ביכולתו להגשים רעיונות מהסוג הזה (הוא הצביע לכיוון הגליל, והתכוון לגמרי ברצינות). זה טוב ויפה ובטוח יהיו אנשים שירצו ללמוד עוד על בודהיזם וישמחו להיות חלק. למעשה אני בעצמי אשמח לבוא וללמד. אבל יש כמה דברים מאוד בסיסיים שצריך לבחון לפני שמתחילים. האם במקום כזה יילמדו על או את הבודהיזם? האם הכוונה היא להכשיר בודהיסטים טובים יותר (אולי מורים לבודהיזם, או מורי דהרמה)? או שהכוונה להכיר את הדת הבודהיסטית באופן ביקורתי ולבחון אותה בעזרת כלי המחקר המערביים?
אירופה דווקא יכולה לשמש כדוגמא לדיאלקטיקה הזו. רוב האוניברסיטאות הוותיקות למעשה התחילו כסמינרים תיאולוגיים (למשל קולג'ים של אוקספורד ובריסטול). עם ההתפתחות של המדע, פרויקט הנאורות, הפוזיטיביזם, ושאר ההיסטוריה האינטלקטואלית של אירופה, הסמינרים, שהפכו למחלקות לתיאולוגיה בתוך קונטקסט אוניברסיטאי רחב, הפסיקו בהדרגה לפעול כמכשיר להנפקת אנשי דת נוצרים והתחילו ללמד על דתות. עם הפלורליזם הגיע הנסיון למחקר ביקורתי. ביקורתי באמת. זה העולם בו אנחנו חיים היום (באירופה). אפילו החוק אינו מאפשר יותר ללקבל ללימודים רק נוצרים. גם לא לקבל לעבודה רק מרצים שמאמינים ביישו. מי שבא ללמוד מקבל מנה טובה של מחשבה ביקורתית, הסטורית, סוציולוגית והשוואתית. אם הוא גדל בחינוך דתי ורוצה להיות כומר הוא עלול להרגיש מאותגר ואולי אפילו מאויים על ידי הגישה הזו.
אם כן מה המשמעות של הנסיון להקים מוסד בודהיסטי בקונטקסט מערבי? האם זה מוסד שרוצה לקדם את הבודהיזם (סמינר תאולוגי) או מוסד שרוצה לקדם את המחקר הביקורתי של הבודהיזם (אוניברסיטה)? זו השאלה שאמורה לעמוד לעיני מי שרוצה לקדם פרויקט כזה.
דוגמה מפילוסופיה
פול וויליאמס דיבר היום על הוראת פילוסופייה בודהיסטית. ההרצאה שלו הכילה אילוסטרציה טובה לסוגים השונים של מוסדות אקדמיים ומה שלומדים בהם. פילוסופיה בודהיסטית היא עובדה. יש פילוסופים בודהיסטים והם כתבו והציגו טיעונים מכל מני סוגים ביחס לכל מני נושאים בודהיסטים. למצער, לרוב אי אפשר ללמוד פילוסופיה בודהיסטית במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטה. למה? כניראה עניין של מסורת. הרי היום, אם רוצים להכניס נושא חדש, צריך להוציא נושא ישן. האם נכניס את נגרג'ונה (פילוסוף בודהיסטי מאוד חשוב) ונוציא את אפלטון? האם נכניס את שנטידווה (עוד אחד) ונוציא את דוויד יום? והשאלה המרכזית היא למה כדאי בכלל ללמוד על פילוסופים בודהיסטים.
הסיבה לא צריכה להיות (ככה אומר וויליאמס) כי "בודהיזם זה מעניין" או שאנחנו אוהבים בודהיזם וחושבים שזה טוב לדעת על זה עוד. הסיבה צריכה להיות כי פילוסופיה בודהיסטית תורמת משהו להכשרה הפילוסופית של סטודנטים שרוצים להיות מיומנים בהצגת טיעונים, הבנת טיעונים, וחשיבה ביקרותית. הרי בשביל זה לומדים את אפלטון ודוויד יום. לא בשביל סתם להכיר אותם או את ההסטוריה של אירופה, אלא בשביל להבין דרכי טיעון מרכזיות שרלוונטיות לדיון פילוסופי. כשמתיחסים ככה לפילוסופיה בודהיסטית צריך לקבל את זה שחלק מהלימוד חייב לכלול נסיון כנה להפריך טיעונים בודהיסטים, לסתור ולמצוא קשיים בפילוסופיה הבודהיסטית. צריך להבין שכמו שהיום מבקרים את רנה דקרט, אפשר יהיה, תיאורתית, לבקר את הפילוסופים הבודהיסטים הגדולים.
צריך לזכור שבקונטקסט בודהיסטי מסורתי זה לא ממש אופציה (אפילו לא ב"אוניברסיטה" טיבטית כמו מנזר סֶרָה). גם בסמינרים הנוצרים לומדים את אוגוסטינוס באופן שונה מאשר במחלקה לפילוסופיה. וזה בדיוק ההבדל בין להיות אדם דתי שרוצה להכיר את המסורת האינטלקטואלית של עצמו, לבין להיות אדם פילוסופי שרוצה להכיר את העולם ואת עצמו בלי הנחות (תרתי משמע). לכן יילמדו במחלקה לפילוסופיה את נגרג'ונה רק אם הוא רלוונטי לדיון פילוסופי כללי, ולא בגלל שהוא במקרה בודהיסט חשוב וידוע שהשפיע על התפתחות הבודהיזם, או שהוא נחשב לבודהה שני.
פילוסופים בודהיסטית עשויים להציג טיעונים טובים יותר מאפשר פילוסופים מערביים על אותם נושאים (נניח, סיבתיות). זה בעצמו דורש הוכחה. הם עשויים גם להציג טיעונים לגבי נושאים שאינם מדוברים בפילוסופיה מערבית (כמו לא-אני). הם עשויים גם לשמש רקע להבנה של פרקטיקה מסויימת – אבל זה כבר לא שייך למחלקה לפילוסופיה.
אם כן, במחלקה לפילוסופיה לא לומדים את ההסטוריה של הפילוסופיה כי זה מרחיב את הדעת או כי הסטודנטים או המרצים אוהבים פילוסוף כזה או אחר. מלמדים במחלקה לפילוסופיה את מה שתורם לפיתוח המיומנות של חקירה ויצירה של טיעון פילוסופי. וזה צריך להיות נכון גם לגבי פילוסופים בודהיסטים.
וזה נכון גם בהקשר רחב יותר. באוניברסיטה בודהיסטית אפשר ללמד בשני אופנים שונים לחלוטין. אחד יהיה כי אנחנו מתעניינים בבודהיזם וכי אנחנו רוצים להיות בודהיסטים טובים יותר ומלומדים יותר. השני יהיה כדי לבקר, לשפוט, ולהעריך אספקטים מסויימים בבודהיזם. הסיבות לכך יכולות להיות מגוונות: כי זה רלוונטי לפילוסופיה מערבית, כי זה טוב לבריאות הנפש, כי זה מסביר דברים על הסוציולוגיה או הכלכלה של מדינות בודהיסטיות, וכיוצא באלה. אבל זה טעון הוכחה. צריך להוכיח שזה באמת רלוונטי וטוב ומסביר. זו גישה לגמרי אחרת מאשר הגישה הדתית שלוקחת חלקים גדולים מהמסורת באופן בלתי ביקורתי ומנסה להעביר אותם לסטודנטים שרוצים ללמוד את המסורת.
רואים את ההבדל?
לסטודנט,
בתור פילוסוף מתחיל וודאי תשמח לגלות שהנחות לא צריכות להתבסס על שום דבר. אם הן מתבססות על משהו הן לא הנחות אלא מסקנות, ומה שהן מתבססות עליו הוא ההנחה.
אולי רצית לשאול משהו על הטענה שלי, אבל לא נראה לי שהבנתי מה.
ברוב המחלקות בארץ ובעולם אי אפשר ללמוד פילוסופיה בודהיסטית באופן מספק. תל אביב היא יוצאת דופן.
ראשית, רוב החוגים לפילוסופיה בעולם – ולא רק באוניברסיטת תל אביב – מתמקדים בשאלה "איך לעשות פילוסופיה?" ולא בהיסטוריה של הפילוסופיה. אני בספק עד כמה הם מתעניינים בפילוסופים מהעת העתיקה, מימי הביניים ומהעת המודרנית המוקדמת. קח למשל את החוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. מכל הקורסים המוצעים בו, רק קורס אחד הוצע בנוגע לאפלטון. שום קורס לא הוצע על איזשהו פילוסוף הלניסטי. רוב הקורסים מתמקדים בפילוסופיה עכשווית. חלקם עוסקים בפילוסופיה קונטיננטאלית עכשווית, וחלקם – בפילוסופיה אנליטית מודרנית. סטודנט יסיים את ה-BA שלו מבלי לדעת מי היה פלוטינוס, מי היה אפיקטטוס, ואפילו לא יידע מי היה אפיקורוס. לכן, המאבק הוא לא על הקמת יחידות פילוסופיות עצמאיות שתלמדנה בודהיזם אלא על הכנסת זרמים שאינם אנליטיים לחוגי הפילוסופיה. מן הסתם, זה לא יקרה בשנים הקרובות משום שפילוסופים מודרניים נוטים לחשוב שהפילוסופיה מתחילה בקאנט ורובם בורים מוחלטים בפילוסופיה עתיקה. ומבין אלה שיודעים או מתיימרים לדעת, מעטים מסוגלים לקרוא טקסט ביוונית, לטינית או סנסקריט.
שנית, רוב מוחלט של אלה העוסקים בפילוסופיה רואים עצמם מחויבים לפרסם כמה שיותר מאמרים וספרים על מנת לקבל תקן. לרובם אין זמן, כוח או סבלנות לעסוק בחקר טקסט מסוים ובכתיבה איטית ויסודית אודותיו. רובם מחויבים להתפלסף על ספרות משנית ועל ספרות אנליטית בת-זמננו. מעטים מעוניינים להתעסק או מתעסקים בהיסטוריה של הפילוסופיה. לכן, כמו בימי הביניים, כאשר מושלת שפה אחת ומושל מדע אחד, למעטים יהיה היושר המדעי, העקרוניות והיושר האינטלקטואלי להשקיע בלימודי שפה ארוכים ובחקר טקסט קשה, כשברור להם שבזמן הזה הם יוכלו לכתוב מהר-מהר דוקטורט ולפרסם חיש מהר עוד מאמר בכתב עת כלשהו.
קשה לי להיות אופטימי אבל אני מקווה שמתישהו יגלו גם את חוכמת המזרח ואולי ישובו לפילוסופיה היוונית. כיום, זה קורה בעיקר בגרמניה ובצרפת, ובעוד כמה ארצות. הטרנד האנליטי מושל בארצות דוברות האנגלית. אולי העתיד הרחוק ישתנה. אולי.
נדמה לי שהדיכוטומיה שאתה מציג כאן היא תמוהה. אתה טוען להבדל מהותי בין לימודי בודהיזם כדת לבין לימודי בודהיזם כפילוסופיה. הגישה הדתית אינה ביקורתית, והגישה הפילוסופית היא ביקורתית ואנליטית?
עד כמה שידוע לי כמה מהביקורות החריפות ביותר על הדת הגיעו מקרב הוגי דיעות שלמדו בסמינריונים דתיים והוכשרו כאנשי הממסד הדתי. אמרסון, למשל, היה בין המבקרים החריפים ביותר של הכנסיה היוניטרית בארה"ב, ואת נאום הביקורת המפורסם ביותר שלו הוא נשא בפני חברי הסמינר הדתי בו למד ובו הוכשר ככומר. אמרסון היה גם בין האמריקאים הראשונים שקראו טקסטים בודהיסטים והינדואיסטים. הוא לא קרא אותם מתוך מטרה להפוך לבודהיסט, וגם לא מתוך מטרה לשפר את יכולתו האנליטית. הוא קרא אותם כאדם דתי המחפש באופן מתמיד את דרכו הרוחנית. עבורו, חשיבה ביקורתית ואמונה דתית לא סתרו זו את זו, והביקורת לא היתה מנותקת מחיי היום יום. עבורו, הפילוסופיה היתה הפרקטיקה לפיה הוא חי.
דוד,
אתה מעלה נקודות חשובות ובעיות אמיתיות. אני כאן הולך עם פול וויליאמס ושואל בשביל מה בכלל ללמוד את סנקה פלוטינוס וקאנט. לא בגלל שאני חושב שלא צריך ללמוד אותם, אלא בגלל שאני סבור שחשוב להבין מה הלימוד הזה תורם לפילוסופיה. וההנחה שלי היא שפילוסופיה היא באמת לא הסטוריה של הפילוסופיה (בשביל זה אולי יש מחלקה להסטוריה?) אלא פילוסופיה "אנאליטית" — כלומר חשיבה רציונלית, בנייה וניתוח של טיעונים ומושגים. המון אנשים עשו פילוסופיה במשך 2500 שנים של תרבות כתובה. את מי נלמד במחלקה לפילוסופיה? מה הקריטריון? נראה לי שאנחנו רוצים ללמד בעיקר את מי שהפילוסופיה שלו רלוונטית לדברים שמעסיקים אותנו היום.
קרן,
כמה הערות. (1) אמרסון פעל באקלים שהיה ממילא פתוח – במאה ה19 בכנסיה פרוטסטנטית ליברלית למדי. (2) יכול להיות שזה היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. הייעוד של הסמינר, באופן טבעי, לא מיועד לטפח כופרים או רפורמיסטים אלא לשכלל ולקדם את השייכות הדתית לדת מסויימת. גם לותר לא נולד פרוטסטנטי, וגם ישו לא נולד נוצרי. אבל הם יחידים שהצליחו ליצור משהו חדש למרות, ולא בגלל, החינוך שלהם.
למחלקה המודרנית ללימודי דתות יש פונקציה שונה לגמרי. היא מבקשת להניח פלורליזם, ועליו לבנות גישה ביקורתית, בעיקר חיצונית, כדי להבין אספקטים מסוימים של הדת: את האנשים, את הטקסטים, את הטקסים, ההסטוריה, הכלכלה, וכולי. זו לא המטרה של סמינר תיאולוגי.
מלבד זאת אני לא טוען את מה שייחסת לי במשפט הראשון. אני טוען שיש הבדל בין לימוד בודהיזם במסגרת בודהיסטית ובין לימוד בודהיזם במסגרת אקדמית ביקורתית (לוא דווקא במחלקה לפילוסופיה). הראשון יבקש ממך קודם כל לקבל דברים מסויימים, אולי כללי מוסר, אולי אמונה בסיסית, אולי אהבה בסיסית לדרך, וינסה להכניס אותך לעומק התירגול והפילוסופיה. אמנם יש שם מקום לספק וביקורת, אבל בדרך כלל יש מטרה (סמוייה?) להתגבר על הספק והביקורת. המורים יהיו בדרך כלל אלה שאין להם ספק אמיתי וביקורת אמיתית. אחרת הם מלכתחילה לא היו מזהים את עצמם בתור בודהיסטים.
קשה למצוא מורה דהרמה או נזיר שיגידו לך, למשל, שהבודהה טעה בכמה נקודות, או שהבודהה בכלל לא היה קיים, או שבודהיזם זו בכלל שיטת דיכוי כלכלית מתוחכמת שהפעילו שליטים באמצעות הכמורה הבכירה (אני לא חושב את כל זה, אבל זו אפשרות, לא?). באופן טבעי אם אתה באמת ביקורתי, אין לך מקום בתור מורה בודהיסטי. אבל זה לא אומר שאתה לא יכול ללמד על בודהיזם באוניברסיטה. וזה הבדל רציני.
נקודת המוצא של סמינר תיאולוגי היא הדת המסויימת (בודהיזם או כנסייה יוניטרית). נקודת המוצא של מחלקה לדתות היא חילוניות, פלורליזם, ומדע. אם אתה אדם דתי, אתה נכנס לשם בשביל לבחון את היסודות, לא בשביל לחזק אותם.
אם רוצים להקים בישראל קולג' בודהיסטי צריך לחשוב על הדברים האלה. מה נקודת המוצא?
(1) האם אנחנו בודהיסטים שרוצים לקדם ולהפיץ את הבודהיזם? (2) האם אנחנו חוקרים שרוצים להבין בודהיזם? (3) האם אנחנו פסיכולוגים/פילוסופים/מדענים שחושבים שיש בבודהיזם חלקים מסויימים שכדאי ללמוד, על מנת לקדם את הידע שלנו.
נחום, צריך להיות "בייפן" לדעתך? אני לא בקיא בחוקי בכתיב במלא.
אם רוצים להקים בישראל קולג' בודהיסטי, נראה לי ששתי הנקודות השניות רלוונטיות. הרעיון של קולג' בודהיסטי במערב, יהיה מסגרת ללימוד מעמיק (וגם ביקורתי) של הבודהיזם, בשביל סוגי אנשים שונים: אנשים שיש להם עניין אישי בתרגול הבודהיסטי, כאלו שיגדירו את עצמם כבודהיסטים, וגם כאלו שיש להן עניין "אקדמי" בלבד.
הנקודה השנייה היא באמת מרכז לפסיכולוגים/פילוסופים/מדענים שחושבים שיש בבודהיזם חלקים מסויימים שכדאי ללמוד.
נראה לי שהרעיון של קולג' בודהיסטי בישראל לדוגמא, יכול להיות מקום שיאפשר לימודים מעמיקים מנקודת מבט "פנימית בודהיסטית" וגם מנקודת מבט מחקרית מערבית. מקום כזה יתאים גם למי שהתורה הבודהיסטית היא אורח חייו, אך גם למי שרוצה ללמוד לעומק את התורה וההיסטוריה הבודהיסטית, בלי להיות מחויב לה בשום צורה.
לי נראה שבקונטקסט מערבי, גם אם "קולג' בודהיסטי" מאכלס בתוכו מורים שהתרגול הבודהיסטי הוא דרך חייהם והם מחויבים בצורה מסויימת למסורת (וזו שאלה מעניינת ביחס לחוקרים של הבודהיזם שמתרגלים בודהיזם), הלימוד יהיה ביקורתי בכל מקרה. זה לא אומר, שבמסגרת כזו לא תהיה האפשרות לתירגול שדורש את "השעיית הספק"…
ולכן אין צורך באמת בהכרעה אם קולג' כזה "יהיה כי אנחנו מתעניינים בבודהיזם וכי אנחנו רוצים להיות בודהיסטים טובים יותר ומלומדים יותר. השני יהיה כדי לבקר, לשפוט, ולהעריך אספקטים מסויימים בבודהיזם". באופן דיי טיבעי לדעתי, הם יכולים לגור בכפיפה אחת.
מה אתה חושב, האם היית רוצה לראות משהו כזה בישראל? ןאם כן, איך אתה רואה כזה מקום?
רק אתמול קראתי מאמר על נגרג'ונה, הפילוסוף הבודהיסטי החשוב מאוד הנ"ל, והטיעונים שלו נראו לי כ"כ מופרכים שאני מניח שרק החושך הסמסרי שבו אני שרוי גרם לי להבין אותם כך.
אולי האוניברסיטה הבודהיסטית תעזור….
אסף, יש משהו מאוד תבוסתני בגישה שלך. מלחמות על כבוד, קריירה וכסף יהיו בכל מקרה – גם אם האנשים יהיו כולם מתחום המחקר הטהור, הפילוסופי, הביקורתי. קרנות מחקר יכולות ללכת טוב עם תרומות של ארגונים בודהיסטים, אני לא רואה מניעה. הכותרת צריכה להיות כמובן מחקר. אבל מחקר שיכול להיעשות מכל שלושת הזוויות שציינת.