החשבון והנפש

בשבילי יש יום כיפורים אתאיסטי. זה היום בו אני חושב על השנה שהיתה.

למדו אותי לחשוב לעצור ולחשוב לפני שעושים. השנה האחרונה לימדה אותי שזו לא יכולה להיות מדיניות גורפת. החיים לא מחכים לי כשאני יושב ומהרהר. הרהור מתאים למי שאין לו מה לעשות, ואילו עלי מוטלות עכשיו משימות. זה הכה בי עוד בבית היולדות עשרים שעות אחרי הלידה כשתמר סבלה מקשיי נשימה ורצו להחדיר לה צינורית לקנה הנשימה. החלטתי במקום. שלושים שנים של נסיון חיים, עבודה בתור חובש, מדיטציה, קורסים באנטומיה, תרגילי ריכוז ביטחון ואסרטיביות התמצו בשניה אחת בה אמרתי "לא" בניגוד להמלצת הרופא.

התרגול הבודהיסטי מדגיש מחשבה לפני פעולה, סינון, ביקורת, שנוי הדפוסים על ידי ניטור מתמיד של המוטיבציה. שעות רבות מוקדשות לאי עשייה, אי תגובה, אי פעילות. ישיבה, בהייה, נשימה. בהחלט תרופה ראויה לדור חסר נחת. אבל התרגול הזה אינו סוף הסיפור. כשמשהו משתנה בך באופן עמוק אתה לא צריך יותר את הסינון והביקורת. אתה לא זקוק יותר להרהור ושקט כדי לפתור את הקונפליקטים הפנימיים. הפעולה שלך הופכת חלקה יותר, הרמונית יותר. תחילה הזמן של הקונפליקט מתקצר ואחר כך נעלם. המרחק בין מחשבה לפעולה מצטמצם ואפילו מתאיין. לדעת מה לעשות ולעשות זה אותו דבר. ככה זה כשאתה מיומן.

נדמה לי עכשיו שהשנה שהסתימה היתה השנה האחרונה בה יכולתי להרהר באופן חופשי. אהבתי לשבת בשקט, לשתות קפה, לקרוא ספר שאינו קשור, לעשות מדיטציה, לצאת לטיול בפארק ולהרהר על מה שבאמת חשוב בחיים האלה. היו לי רגעים יפים בתוך זה, וגם רגעים קשים של יאוש וחרדה שבאים כבעסקת חבילה עם הרהור רפלקסיבי וחקירה. אבל היה בזה משהו מתעתע ואני שמח שנחשפתי עכשיו לצורת חיים שונה. בגלל שלא עבר הרבה זמן אני עדיין לפעמים מרגיש כאילו אני אורח בסגנון חיים חדש ומוזר שקוראים לו הורות. סגנון חיים שיש בו הרבה פחות "נפש" והרבה יותר חשבון.

והנה זה פלא, הרבה פחות יאוש וחרדה תוקפים אותי עם ירידת מפלס ההרהור. הסגנון החדש מכריח אותי לפעול, להחליט במהירות, להיות פעיל ואסרטיבי. זה מביא עמו סיפוק של עשיה, מרץ, אנרגיה והתרוממות רוח. הצדדים השליליים הם בעיקר לחץ ועייפות. אני נחשף לספקטרום רגשי מאוד שונה ממה שהייתי רגיל אליו. טוב שזה קרה, אחרת לא הייתי יודע את עצמי ככה.

בעלי נפש מושלמת אולי לא זקוקים להרהור ומחשבה לפני מעשה, אבל אני לא כזה. עדיין חשוב לי לקיים איזו מסגרת בה אני יוכל לחשוב על מה שאני עושה ולא רק לעשות (עוד נראה איך נכניס את זה בסדר היום). אבל אני אוהב לראות את עצמי בפעולה, ואני אוהב להווכח שהעולם אינו מתמוטט כשאני לא מחזיק אותו במחשבתי באופן שקט ומסודר. להיפך, העולם מתעורר לחיים כשאני מתעורר לפעולה, והפעולה שלי, אולי תודות להסטוריה של הרהור, היא לאו דווקא בלתי מיומנת — אני בסך הכל יודע מה לעשות. לפעמים אני חושב שבעת הזו אני נבחן על כל מה שלמדתי. בתי הספר והאוניברסיטאות לא ממש הכינו אותי לרגע הזה, ההכנה באה ממקום אחר של התנסות והשתפשפות עם עצמי ועם הקרובים לי.

אבל דבר אחד איני אוהב בכל זה. אני רואה איך החשבון משתלט על החשיבה. היעילות מתחילה לשלוט בענינים. אני צריך לדעת כמה כסף יש בבנק, כמה כסף אני מכניס, כמה אנחנו מוציאים על כל דבר. הזמן שלי יקר, ואני צריך להתחשבן על כל דקה של עבודה, כתיבה בבלוג, הרצאות, כנסים, טיסות. כשהיה זמן ועמדתי בפני עצמי היה קל יותר לשמור על הסביבה, לאכול צמחוני, ולחיות צנוע. האידאולוגיות נבחנות עכשיו אל מול מציאות שזזה במהירות. יש הרבה מכשירים שלוקחים הרבה חשמל ודלק, מכשירים שעושים את החיים קצת נוחים יותר לאמא עייפה ואבא עסוק. האקולוגיה תחכה לזמנים נוחים יותר. ויש פחות זמן לקרוא את התוית של המוצרים בסופר, ועוד פחות זמן לבשל אוכל איכותי וטרי כל יום. היעילות המקוללת גונבת לנו את תשומת הלב. זו תקופה כזו, אני יודע, וזה מתישהו ישתנה.

ובתוך  כל זה יש לי את השעות הצעירות של הבוקר. בין חמש וחצי לשמונה, כשהיא מתעוררת, מתמתחת, ובלי לדעת על מה אבא שלה חושב היא קצת בוכה וקצת צוחקת, מתעמלת, זוחלת, מסתכלת עלי בחיוך ומקשיבה בענין לגשם שיורד. אני קצת גונח כשאני קם מהמיטה, אבל זה רק בגלל החלומות המשונים. אני מאוד מאוד אוהב אותה.

גדלתי השנה: יותר חיי אינם "אני אני אני" ו"שלי שלי שלי". אבל גם קטנתי, ואיני רואה יותר את כוחם המחנך של רעיונות גדולים כמו "מוות" ו"ארעיות". הבית שלנו ספוג ריחות אמיתיים של חוסר שינה, בישול וסיפוק צרכים בסיסיים. אנחנו עוד נמריא מעל כל זה יחד, עם תמר. אבל עדיין מוקדם. מוקדם מדי.