לחצות את הנהר המוצף – מישהו עשה את זה פעם?

בפוסט הקודם הבאתי תרגום כמעט מילולי של הקטע הפותח את הסמיוטה ניקאיה. למי שלא שם לב, הקטע קצת מוזר. להלן תרגום משופר, נאמן יותר אולי לכוונה של הקטע. אבל הכוונה, כפי שאני מסביר למטה היא בעצם לא לגמרי ברורה.

לחצות את הנהר בשיטפון

כך שמעתי: פעם אחת שהה המבורך בסָוואטי, בג'טהוונה בגן של אנאטהפינדיקה. אז באשמורת הלילה יצור שמימי אחד בעל יופי בלתי רגיל האיר חלק גדול מג'טהוונה והתקרב אל המבורך. אחרי שהתקרב הוא ברך אותו ונעמד בהסבה לצד אחד. משנעמד לצד אחד אמר היצור השמימי:

— רעי, איך חצית את הנהר המוצף?
— חציתי את הנהר המוצף מבלי לעמוד במקום ומבלי לדחוף את עצמי בכח.
— אבל רעי למה חצית את הנהר המוצף מבלי לעמוד במקום ומבלי לדחוף את עצמך בכח?
— כשאני עומד במקום אני שוקע, וכאשר אני דוחף את עצמי בכח אז אני נסחף מהמסלול. ככה חציתי את הנהר המוצף: מבלי לעמוד במקום ומבלי לדחוף את עצמי בכח.

היצור השמימי אז אמר:

מזה זמן רב לא ראיתי
ברהמין מאושר כזה
שבלי לעמוד במקום ובלי לדחוף בכח
התגבר על היאחזות בעולם

כך אמר היצור השמימי והמורה הסכים עמו. אז היצור השמימי חשב לעצמו "המורה הסכים עמי", ברך את המורה, הקיף אותו כשצדו הימני מופנה פנימה ובבת אחת נעלם מהמקום.

למישהו יש נסיון בחצית שטפונות בהודו?

מקובל ששורות השיר הן החלק העתיק בטקסטים כאלה (אלא השורות שאומר היצור השמימי). חלק הפרוזה הרבה פעמים מסביר את השורות והוא מאוחר יותר (אבל עדיין מאוד עתיק). שימו לב שבשורות השיר האלה לא מוזכר בכלל נהר או חצית נהר. מאיפה באה הפרשנות הזו?

חציית הנהר היא מטפורה הודית להבנה רוחנית והיא מוטמעת גם במטאפוריקה הבודהיסטית. יכול להיות שהמטאפורה הזו הודבקה כפרשנות לשורות השיר שבכלל עוסקות במשהו אחר. אני חושד שזה מה שקרה בגלל שהפרוזה מסבירה שמי שעומד במקום שוקע, ומי שמתאמץ (זו המילה המקורית) נסחף. למרות שאני מבין את החלק הראשון (אם נניח מדובר בבוץ), אני לא כל כך בטוח לגבי החלק השני. מי שמתאמץ בדרך כלל מגיע לצד השני ולא נסחף. אבל אולי חסר לי נסיון בחציית מקווי מים הודיים אחרי שטפונות. מישהו יכול להאיר את עיני?

מלבד זאת נראה לי ששורות השיר משקפות משהו מאוד בסיסי בדרך הבודהיסטית, ולכן הן ודאי נבחרו לפתוח את הקובץ המאוד מאוד ארוך הזה. הדרך מוצגת פעמים רבות כדרך אמצע. אמצע בין התענגות חושים לסיגוף. וכאן, אמצע בין אי עשייה ועודף מאמץ. אדם מתגבר על ההיאחזויות שלו, על ההיצמדויות שלו, על ידי דרך אמצע בין שתי אסטרטגיות קיצוניות. האחת היא כניעה לשטפון של החיים מתוך עמדת "הכל זורם", ואין מה לעשות (לתשומת לבכם רוחניקים בטלנים). השניה היא עשייה עשייה ועוד עשייה מאומצת שמכוונת להתגבר ולחדור בכח ולהפטר מכל הרע שיש בנו ובעולם (לתשומת לבכם מודטי ויפאסנה מסורים מדי).

הרעיון הזה גם מתיחס לשתי אסכולות פילוסופיות-דתיות בהודו של המאה החמישית לפני הספירה. מצד אחד היו אלא שטענו שאין קארמה ושאנחנו נידונים למה שאנחנו נידונים בלי קשר למה שאנחנו עושים. היום היינו קוראים לזה דטרמיניזם. מצד שני היום כאלה (דוגמת הג'יינים) שטענו שרק מאמץ אדיר יכול לעקור אותנו מהקיום בעולם הזה, ורק על ידי מאמץ של סיגוף ועינוי הגוף אפשר יהיה להתגבר על המכשולים. היום היינו אומרים אולי שזה יישום מלא של רצון חופשי. הקטע הקצר שלמעלה מקדם דעה אחרת, דרך אמצע בין השניים. אמנם בלי לפרט, אבל עם משל שאמור להאיר פן מסוים של העיקרון.

בשביל מי שמעולם לא חציתי נהר מוצף, כמוני, המשל הזה קצת מוזר.