בכנס ללימודי אסיה, ירושלים

לפני שנים רבות, כשהייתי עלם צעיר ושאפתן, חשבתי שכנסים הם ארוע מכובד ומעורר התפעלות ובה בעת ארוע מאיים ששיך לעולמם של חוקרים גדולי שם המדווחים על תגליות מדעיות חשובות. לכנס הראשון שלי לקח אותי רופרט גת'ין, המנחה שלי לתואר שני. הוא הציג אותי בפני כמה אנשים – הרגשתי חשוב. הקשבתי להרצאות עד כמה שיכולתי, ויצאתי עם כאב ראש קל. זה היה בסואס, אני חושב, באוניברסיטת לונדון.

מאז הייתי באי אילו כנסים, בעיקר באנגליה. הצגתי פוסטר כמו שמצפים מדוקטורנטים לביולוגיה אבולוציונית (אבל פחות במדעי הרוח), הצגתי פייפר פה ושם. שתיתי יותר מדי קפה ופטפטתי בקול רם מדי. ראיתי שמאחורי ההוד וההדר יש כרגיל אקדמאים תאווי פירסום, מגישי קפה בשכר מינימום, והרבה מרצים לא מחוננים שאין להם משהו חשוב להגיד. ובמקום להתמלא מורך לב למדתי לאהוב את זה. 

עכשיו אני מחבב כנסים. מסתבר שיש כנסים היכן שיש אנשים, וכמו אנשים יש כאלה ברמה וכאלה שקצת פחות. כנסים טובים הם הספא אינטלקטואלי שלי. הם ההזדמנות לשבת עם אנשים משכילים ולעסות קצת את המחשבה (אבל לא יותר מדי) בדיבור על מה שמעניין אנשים משכילים. נכון שעם חלק מהם הייתי מעדיף לא לדבר בכלל, ועם אחרים הייתי מעדיף לשבת במשך כמה שעות ולא לעמוד עם כוס קפה ביד, אבל אי אפשר להיות יותר מדי בררני כשמישהו אחר משלם. 

בכנס הישראלי ללמודי אסיה לא הוגש יין ולא הייתה "קבלת פנים" – אותו ארוע דביק שהוא הכרח בכל כנס אירופאי ומאלץ את אותך להציג את עצמך באופן שנון ואחראי בפני טובי המוחות, שכמוך מתאמצים בכל כוחם להחזיק ביד אחת כוס יין, ביד השנייה צלחת קטנה עם קרקרים וגבינות, ותחת בית השחי קלסר עבה עם תוכנית הכנס. מי שלא ניסה בתנאים האלה להגיד, בפה מלא פרורים, "דוקטור יורוויץ'! כמה נהנתי לקרוא את מאמרך האחרון על הבסיס הפילולוגי-קוגניטיבי לתרגום מחדש של הריגוודה המסמן את האפשרות של קיום לידה מחדש כבר בתקופה הטרום אופנישדית" לא יודע טעמה של השפלה. 

בכל מקרה הכנס הישראלי היה מאורגן למופת ואיפשר לי סוף סוף להכיר את כל חוקרי הודו עליהם שמעתי ומפאת בידודי הגאוגרפי אף פעם לא פגשתי. זה לא מפתיע שיש הרבה עניין מחקר ואולי גם כסף בלימודי סין – תחום שנדד תוך שנים ספורות מהשוליים האיזוטריים של האקדמיה למרכז הבמה. אבל בישראל יש בנוסף עניין גדול בתרבות הודו, ובכלל זה בלימודים קלאסיים, פילוסופיה, ולימודים בודהיסטים. איזה יופי שיש קבוצה נחמדה של חוקרים, גם דוקטורנטים, שעוסקים בזה ואני אפילו קצת מקנא שהם יכולים להיפגש ולדבר על העבודה שלהם. בשבילי, שאין לי קהילה אינטלקטואלית עכשיו, כנסים הם אירוע חובה. 

הערה קטנה על חוקרי בודהיזם. מה שנחמד אצלם הוא שבמקרים רבים הם בעצם בודהיסטים בסתר. הם לא רק לומדים את זה כמו, נגיד, שאפשר ללמוד את ההסטוריה אירופה בימי הביניים, אלא הם מנסים לתרגל משהו ולחיות על פי עולם הערכים והמושגים הבודהיסטי. במקרים רבים הם מתרגלים מדיטציה. זה נכון בישראל ונכון בעולם. 

בודהיסט בירושלים. סוגר עסקאות ענק בטלפון הסלולרי.

בכנס היה אפשר לגשש בנימוס ולבדוק אם יש סיכוי לזכות במשרה (התשובה: לא) ומי המתחרים שלי על מקומות העבודה אם יהיו כאלה (התשובה: הרבה חוקרים טובים). אם יש לך מזל (לי יש) אתה מקבל גם הצצה חטופה אל הפוליטיקה הפנימית של המוסדות. אם היינו אנשי עסקים היינו לוחצים ידיים וסוגרים עסקאות ענק על כוסית ברנדי בפינות ההסבה חשוכות. אנחנו לא, אז סתם קבענו לארגן יום עיון יחד, או לנסות לקדם את עניין המלגה לפוסט-דוקטורט.  

ההרצאות הן רק תרוץ. לעתים קרובות מדי הן נוטות להיות הרצאות מומחה שפונות רק למי שעוסק באופן פעיל באספקט צר מאוד של עניין שולי כלשהו בהיסטוריה של מקום נידח. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים וגם, מסתבר, המדע. לכן רק קבוצה קטנה של מומחים מסוגלת לגלות עניין בממצאי המחקר שמוצגים בכנסים – לרוב קבוצה המורכבת מאדם אחד: המרצה עצמו. 

סינית עתיקה. הרגשה חזקה שהוא לא התכוון שאני אבין מה כתוב.

כן, אני יודע שאני מגזים. אבל קשה להכחיש שיש משהו מתסכל בהרצאה שפונה לקבוצה כל כך קטנה של מומחים להסטוריה העתיקה של מקום אחד, עד שמישהו שעוסק בהסטוריה העתיקה של אזור שכן אינו יכול להבין דבר. אני למשל, לעתים קרובות מדי, איני יכול לעקוב אחרי דיונים על בודהיזם טיבטי או סיני כיוון שהם עמוסים בז'רגון ושמות שאינם מוכרים לי. 

לשמחתי זה לא היה המקרה ברוב ההרצאות. למשל ההרצאה של הטיבטולוגית יעל בן תור על "האם נשים יכולות להגיע להארה" היתה מופת להצגת טיעון. ראשית, הנושא עצמו מעניין. שנית, היא נמנעה מציטוט של טקסטים בטיבטית למרות שברור היה שלצורך המחקר היא קראה אותם. שלישית, היא הציגה טיעון מסודר שהביא ביקורת לא שגרתית על חוקרות אחרות. הן, טענה בן תור, חושבות שעל פי הבודהיזם הטיבטי נשים יכולות להגיע להארה, אבל מסתמכות על קריאה פמיניסטית שחותרת נגד הפרשנות "הגברית" שאינה מכירה ביכולתן של נשים להתעורר. אם הבנתי את בן תור כהלכה, זה קשקוש מקושקש. אין צורך בקריאה חתרנית, כי הנתונים נמצאים בטקסטים המסורתיים – על פי הטנטרה הגבוהה נשים יכולות כמו גברים להגיע להארה. לכן, החוקרות האחרות לא טועות במסקנה שלהן (שנשים יכולות וכו') אלא בנימוקים. 

גם ההרצאה של הטיבטולוגית רונית טללים על הפלורליזם שהיה קיים ברפואה הטיבטית הייתה מעניינת ונגישה יחסית. כאן למדתי שטיבט לא היתה, כפי שמקובל אולי לחשוב, אזור נידח ומנותק מהעולם, אלא מרכז העולם – לפחות על פי תפיסתם של הטיבטים עצמם. המרכז הזה היה פתוח בימי הביניים להשפעות חיצוניות ואימץ פרקטיקות רפואיות מסין, העולם המוסלמי וככל הנראה מהמערב (מהרפואה הגאלנית). 

ציגלר משמאל, טללים מימין. טיבט – מרכז העולם.

הערה של יוסי ציגלר שריכז את הפאנל של טללים שלחה אותי לחשוב באופן קצת אחר על היחסים בין בודהיזם לפסיכולוגיה. נראה שלפני העת המודרנית פרקטיקות רפואיות עברו יחסית בקלות בין תרבויות. אבל מה שלא עובר בקלות היא התיאוריה הקשורה לפרקטיקות האלה. אם הבנתי נכון – למרות שנראה ששיטות אבחנה גאלניות הגיעו לטיבט, לא נראה שהתיאוריה הרפואית הגאלנית השתרשה באותה קלות. 

משהו דומה, נראה לי, קורה היום עם האימוץ של מדיטציה כשיטת טיפול פסיכולוגית. הפרקטיקה עצמה מתקבלת בחום, אבל התיאוריה הבודהיסטית שמסבירה למה ואיך זה עובד מוחלפת בתיאוריה פסיכולוגית מערבית. לפעמים שווה לבלות שלושה ימים בעיר זרה בשביל הערת שוליים אחת. 

[כפי שהבטחתי לכמה אנשים, הפוסט הבא יעסוק ביתר פירוט ביחסי בודהיזם ופסיכולוגיה, ואחר כך כמה מילים על ההרצאה של הדלאי לאמה באוקספורד.]