בודהיזם ופסיכולוגיה

ההרצאה שלי בכנס לימודי אסיה הייתה כללית למדי, ועסקה בשרטוט מערכת היחסים שמתהווה בין בודהיזם לפסיכולוגיה. הדיסיפלינה הפסיכולוגית היא אחד השערים המרכזיים דרכם הבודהיזם מהגר למערב. רמזים לכך כבר אפשר למצוא בהתבטאויות של אבות הפסיכולוגיה, ג'יימס מצד אחד ויונג מן הצד השני. אבל בשנים האחרונות הקשר הזה מקבל חשיפה תקשורתית רחבה בעיקר מצד אלה שעוסקים במחקר מדעי של מדיטציה.

בודהיזם והדמיות מוח מצטלמים טוב ותמונות שער כמו זו שבנשיונל גאוגרפיק מזינות את הרעיון שהבודהיזם הוא מעין "דת מדעית". גם לרעיון הזה שורשים וותיקים. ב-1893 אנאגריקה דהמפלה נשא את הדברים הבאים בפני קהל אמריקאי:

"המסר של הבודהה שאני מביא לכם הוא נקי מתאולוגיה, מאחיזת עיניים דתית, טקסים, חגיגות, דוֹגמוֹת, גן עדן, גהנום, וכדומה. לפני 2500 שנה הבודהה הביא לבני המעמד העליון בהודו דת מדעית הכוללת את האתיקה האלטרואיסטית והאינדיווידואליסטית הנעלה ביותר. פילוסופית חיים בה המיסטיקה היא פסיכולוגית, והקוסמולוגיה הולמת את ממצאי הגאולוגיה, האסטרונומיה, הרדיואקטיביות, והמציאות."

אם אתם מוצאים את עצמכם מהנהנים בהסכמה אני מניח שלא הייתם אף פעם במדינה בודהיסטית ולא קראתם כלום על אנתרופולוגיה בודהיסטית. יש בפסקה הזו משהו לא מדויק ומאוד מגמתי כי בבודהיזם יש בדיוק את המרכיבים האלה: טקסים, דוגמות, גן עדן וגהנום. אבל הטקסט הזה מתאים לרטוריקה האפולוגטית של האגודה התיאוסופית שרצתה לקדם את הבודהיזם בתור "דת מדעית", והרטוריקה הזו צצה שוב ושוב בוריאציות שונות לאורך המאה ה-20. למרות זאת, אני חושב שיש טעם וערך בחלק מהחיבורים בין בודהיזם לפסיכולוגיה. כדי להבין קצת יותר טוב מה קורה בתחום הזה, ניסיתי לשרטט את מערכת היחסים בין השחקנים המרכזיים: פילוסופיה בודהיסטית, מדיטציה, חקר המוח, פסיכותרפיה בודהיסטית, ומחקר קליני.

טענות שגויות, לא רלוונטיות או לא מעניינות.

ההיסטוריון איאן ברבור (Barbour) מציע להבחין בין ארבעה סוגים של יחסים אפשריים והיסטוריים בין דת ומדע: קונפליקט, עצמאיות, דיאלוג, ושילוב.

קונפליקט

דוגמאות לקונפליקט בין המדע לכנסייה הנוצרית לא קשה למצוא. ברנטרנד ראסל כתב על זה כבר בשנות ה-30, ואת המסורת הזו ממשיכים היום ריצ'רד דוקינס וחבריו. אבל בהשוואה ליחסים בין המדע לכנסיה הנוצרית, אפשר להגיד שכמעט אין אנטגוניזם כלפי הבודהיזם מצד המדע. יש כמובן יוצאים מן הכלל, וביניהם התנגדות מצד חוגים טיבטים מסויימים להשתלטות המודרנית-טכנולוגית על טיבט, שמתקשרת בעיניהם למדע. גם מתנגדי  הדלאי לאמה, שתומך במחקר מדעי, מתנגדים. אבל בעולם המערבי הבודהיזם מעולם לא היה כוח חזק מספיק בשביל לאיים על המדע – ולכן כניראה אנחנו לא מוצאים קונפליקט פעיל ביניהם. זה כמובן לא אומר שלא יכול להיות כזה בעתיד. עוד נראה.

עצמאיות

עצמאיות פרושה שדת ומדע עוסקים בשני תחומים בלתי חופפים. סטיבן ג'יי גולד הוא דוגמה להוגה שחושב ככה: עניינה של דת במוסר וב"איך לחיות את החיים" בעוד שהמדע מתעניין בידע אמיתי על העולם בלבד. אני חושב שזה רעיון שגוי, ובמיוחד שגוי כשמדובר על בודהיזם ומחקר פסיכולוגי. בשתי מילים: בודהיזם כורך את האתיקה בידע אמיתי על העולם, ומסקנות המחקר הפסיכולוגי מתיימרות להשפיע על חייהם של בני אדם. לא רוצה לעמיק בזה כרגע כי זה נראה לי אפיק לא מעניין ולא רלוונטי ליחסי בודהיזם ופסיכולוגיה.

דיאלוג

גם תחת הקטגוריה של דיאלוג אפשר למצוא רעיונות נאיביים, ובעיני לא נכונים. הקטגוריה הזו היא בית לכמה טענות:

1. התורה הבודהיסטית מכילה תיאוריות שהתגלו (מחדש) על-ידי המדע.
2. המתודה הבודהיסטית דומה למתודה המדעית.
3. בודהיזם יכול לסייע למדע.
4. מדע יכול לסייע לבודהיזם.

שתי הטענות הראשונות הן אפולוגטיות בעיקרן – כלומר, הן מונעות על ידי הרצון להצדיק את העליונות של הבודהיזם על פני שיטות אחרות, ולמצב אותו כדת או שיטה רלוונטית במערב. האחרונות מורכבות קצת יותר. נתחיל בהתחלה.

1. התורה הבודהיסטית כוללת תיאוריות שהמדע גילה רק לאחרונה.

דהרמפאלה

אפשר למצוא את הרעיון אצל הוגים שפעלו במאה ה-19 (כמו בציטוט שהבאתי מאנגריקה דהמפלה). בבודהיזם יש אבולוציה (=קרמה), פיסיקה (=הכל בתנועה ושינוי מתמידים, אין מהות או נשמה), פסיכולוגיה (=אנחנו מורכבים מכוחות סותרים), וכולי וכולי.

קשה שלא לראות שזו גישה נאיבית שכורכת את התוכן של שיטה עתיקה אחת עם התכנים של גילויים חדשים. ההבדל העיקרי בין הישן לחדש הוא שתיאוריות המדעיות משתנות לאור ממצאים בעוד הבודהיזם נשאר נאמן לעקרונות העתיקים. תיאוריות מדעיות אמורות להשתנות, והן אכן משתנות בהתאם לממצאים. מה קורה אז לדמיון המדהים עם התיאוריה הבודהיסטית? הוא מסתבר פתאום כדמיון למשהו לא מדויק ואולי אפילו שגוי.

מה שעומד בבסיס הטענות בדבר זהות תוכנית בין בודהיזם למדע הוא הרצון לשווק את הבודהיזם כמשהו רלוונטי לעולם המודרני, משהו אמיתי כמו המדע. אבל אחרי יותר ממאה שנים של מחקר בביולוגיה, ושל מחקר על פילוסופיה בודהיסטית הניסוח של קרמה=אבולוציה נראה נאיבי, אם לא ילדותי. 

2. המתודה המדעית דומה למתודה הבודהיסטית.

ג'ייאטילקה

הרעיון הזה מעט יותר מתקדם ומציע לא דמיון בתוכן, אלא דמיון בצורה. ג'אייטילקה (Jayatilleke) למשל מנסה לטעון שכמו מדע, בודהיזם הוא פרגמטי, ואינו נסמך על קבלה אוטומטית של סמכות. התורה הבודהיסטית היא תיאוריה שצריך לאשש אותה, ואינה דוֹגמָה דתית. אחת הראיות היא הדרשה המפורסמת של הבודהה לבני קאלאמה (תרגמתי אותו פעם, אני אנסה להעלות אם לא עשיתי זאת כבר. הנה התרגום של הדרשה).

אני לא חושד בג'אייטילקה שהוא אינו מבין בבודהיזם, אבל נראה שיש לו תפיסה "רכה" של מדע. השיטה המדעית אינה עוסקת רק באישוש תיאוריות, אלא דווקא בנסיון להפריך אותן. אמנם הבודהה מכוון את תלמידיו "לגלות את האמת בעצמם" אבל האמת, במובן מסוים, נתונה מראש ומוסברת היטב. ומי שחושב אחרת מהבודהה פשוט טועה. אמנם יש משהו שיטתי, ורציונלי בפילוסופיה הבודהיסטית, אבל רציונליות לבדה אינה ערובה למתודה מדעית.

גם היום אפשר לשמוע מפי מורים מסוימים את הרעיון הזה, שמתבסס כאמור על טקסט קצר בשם "הדרשה לבני קאלאמה". הדרשה הזו מציגה כביכול בודהיזם ללא אמונה, בודהיזם של חקירה אמיצה ובלתי תלויה, שאינה נסמכת על מסורת ועל סמכותם של מורים. אולם חוקר בשם סטפן אוונס פרסם לאחרונה מאמר מעניין שחותר תחת הטענה הזו ומתבסס על קריאה קפדנית ומרעננת של הטקסט הפאלי. (Buddhist studies review, 24, 1, 2007). בקיצור נמרץ: אמנם הבודהה אינו דורש להעלות על המוקד את הכופרים, ואינו מבקש מהמאמינים לקבל את אמונתם באופן עוור, אבל הוא כן טוען לעתים קרובות שמה שהוא מלמד הוא אמת, וכל מי שחושב אחרת שוגה. בני קלאמה, צריך לזכור, לא היו תלמידי הבודהה כשהם בקשו לשמוע את דעתו על מורים אחרים. ודעתו של הבודהה על אותם מורים היתה שיש להקשיב להם מתוך פתיחות ביקורתית. זה בהחלט נאור, ואפילו נאור מאוד. אבל בין זה למתודה מדעית יש מרחק רב. 

הייתי מסכם ואומר שלמרות שיש בבודהיזם יסודות רציונליים, ויש בו רוח של אינדיווידואליות וסקרנות אמיתית, אין בזה די בשביל מדע. אכן לא קיים "מדע בודהיסטי" יותר מאשר "מדע אינדיאני" או "מדע יהודי". עד כאן כמה כוונים לא פוריים במיוחד בדיאלוג בין בודהיזם למדע. 

דיאלוג פורה, תועלת הדדית, ניצול לטובה והעתיד של מדע התודעה

הטענה השלישית במסגרת דיאלוג בין בודהיזם לפסיכולוגיה היא שבודהיזם יכול להועיל למדע. אני מחלק אותה לשני סוגים של טענות שמתיחסות לתועלת שמקווים להפיק מבודהיזם: הסוג הראשון מתיחס לתועלת מחקרית פרופר – שיטות בודהיסטיות כמו מדיטציה נתפסות כבעלות פוטנציאל לקדם את מחקר המוח והמחקר הקליני.

סוג השני השנייה מתיחס לתועלת רחבה יותר שתתקבל מהשפעה של הפילוסופיה הבודהיסטית על הפילוסופיה של המדע. התחום הזה גולש לעתים אל מעבר לדיאלוג גרידא (בו יש צדדים מוגדרים היטב שרוצים להעשיר כל אחד את עצמו) לקטגוריה של שילוב בין בודהיזם לפסיכולוגיה שמבקש ליצור יחידה חדשה שתהה מורכבת מחלקים בודהיסטים וחלקים מדעיים.

נתחיל בטענה הראשונה שבודהיזם יכול להועיל למדע. יש כאן כמה מוקדי עניין:

• שימוש במומחים למדיטציה בחקר המוח

הנזיר מאתייה ריקאר על מכשיר fMRI ולצידו חוקר המוח ריצ'י דוידסון.

עם הפתיחה של הודו וטיבט אל המערב מדענים התחילו להתעניין במדיטציה והשפעותיה על  הגוף. עם שכלול האפשרות הטכנולוגית להדמייה של הפעילות המוחית, חוקרים בקשו לראות מה קורה במוחם של מומחים למדיטציה. הכוונה היתה גם ללמוד משהו על מדיטציה, אבל בעיקר ללמוד עוד על תפקוד המוח. למומחים

למדיטציה יש ייתרון (מחקרי) שאין לרובנו – הם מסוגלים "לייצר" מצב תודעה מסויים לאורך זמן, מה שעוזר מאוד לניהול מחקר מדעי. כמו שפתולוגיות עוזרות ללמוד על המוח הנורמלי, ככה גם יכולות מיוחדות, כמו אלה של המומחים למדיטציה, יכולות לעזור להבין כיצד  פועל המוח באופן "לא נורמלי", למשל בשעה של ריכוז עמוק, או מדיטציה של חמלה. המחקר גם מראה אילו אזורים פעילים במיוחד בזמן מדיטציה, וגם שיש שינוי ארוך טווח בפעילות המוחית של מודטים מומחים (A. Lutz et al., 2004).

אוסטין מציג הדמיות מוח. ברקע בודהה מוזהב. מיינד-אנד-לייף 2006.

מחקר מדיטציה פועל למעשה בשני כוונים. מצד אחד הוא מזין ותומך בחקר המוח – והנזירים בתוך מכשיר ה fMRI אינם אלא שפני נסוי דוברי טיבטית. מן הצד השני, מחקר על סוגי מדיטציה שונים מאיר את ההבדלים, ומעשיר את הידע המסורתי על התרגול (JhA et al., 2007). אני לא אופתע עם בעוד כמה עשרות שנים מורים למדיטציה יתיחסו לממצאי המחקר כשהם יסבירו לתלמידיהם על טכניקה כזו או אחרת. במילים אחרות המחקר עצמו עשוי לשנות את התפיסה של בודהיסטים את עצמם. בתנאי, כמובן, שהם לא יבחרו להסתגר בתוך גטאות אינטלקטואלים (ראה ערך מאה שערים). 

• נוירו-פנומנולוגיה – אימון של נבדקים-מומחים

כדי לבדוק קורלצייה בין פעילות מוחית למצב מנטלי צריך לדעת באיזה מצב מנטלי הנבדק נמצא. לעתים קרובות אין ברירה אלא לשאול, והנבדק צריך לדווח. אבל רוב בני האדם לא כל כך טובים בלהבחין בניואנסים של מצבי הנפש, ולרובנו אין אפילו עולם מושגים אחיד כדי לדבר על זה. אם היה אפשר לאמן אנשים בהתבוננות ודיווח היה אפשר לשפר את המחקר. הרעיון הזה התפתח פחות או יותר במנותק מהמחקר על מדיטציה ונקרא נוירו-פנומנולוגיה.

כיוון שיש בבודהיזם מסורת מכובדת של אימון כזה, אפשר להשתמש בידע הזה על מנת לאמן ניבדקים ואכן יש ניצני מחקר בכוון הזה (A. Lutz et al., 2002; A. Lutz & Thopmson, 2003).

• השפעה של מדיטציה על מחלות  (מחקר)

ג'ון קבט-צין מפתח ה-MBSR

המחקר המלהיב ביותר מתרחש לדעתי כאן. רוב המחקר עוסק בקורס מדיטציה הקרוי "הורדת לחץ מבוססת קשב" (MBSR). זהו קורס מדיטציה מערבי, נטול ז'רגון דתי בודהיסטי, שבמסגרתו לומדים לתרגל מדיטציית קשב (mindfulness) בקבוצה קטנה במשך שמונה שבועות. למרות שהקורס אינו ניתן במסגרת בודהיסטית, הוא באופן מוצהר מושפע ממסורות התרגול בבודהיזם.

את השיטה הזו פיתח הפסיכולוג האמריקאי ג'ון קבט-צין אחרי שהתנסה במדיטציה במזרח בשנות הששים והשבעים. המחקר על השיטה הזו מראה שיפור בשורה של הפרעות: לחץ, דיכאון, פיבְרוֹמִיאָלְגִיָה, הפרעות אכילה, ופעילות כללית של מערכת החיסון.

לפני כ-10 שנים קבוצה של פסיכולוגים אנגלים שעסקה במחקר על דיכאון פיתחה על הבסיס הזה קורס דומה, שמשתמש גם בכלים של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי. השיטה, "טיפול קוגניטיבי מבוסס קשב" (MCBT) זוכה הצלחה רבה באנגליה והוכחה כיעילה במניעת התקפי דיכאון אצל מי שסובלים מדיכאון חריף שחוזר על עצמו (לא יודע מה המונח הטכני בעברית, אבל מדובר באנשים שעברו שני התקפי דיכאון קשה או יותר).

מארק וויליאמס. אחד ממפתחי ה-MBCT

הקורס הזה הפך להתערבות הקלינית הנפוצה ביותר מבין סוגי המדיטציה השונים בגלל כמה גורמים שנוחים למחקר. קודם כל זה קורס אחיד בו מספר המשתנים קטן יחסים. בהשוואה למשל לקורס ויפסנה אינטנסיבי אין כאן התערבות בסדר היום, במזון, בסידורי השינה, ומעל הכל אין מניעה שאנשים שסובלים מהפרעות שונות ישתתפו בו. צריך לזכור שגם בהשוואה להתערבויות  קליניות אחרות (תרופות, טיפול אחד-על-אחד) מדובר בהתערבות שעלותה זולה למדי.

• השפעה של מדיטציה על מחלות (טיפול).

בעקבות המחקר על שני הקורסים למדיטציה שציינתי, הם התקבלו על ידי הממסד הרפואי בארה"ב ואנגליה בתור טיפול פסיכולוגי מומלץ. חולי דכאון אנגלים למשל עשויים בקרוב לקבל את הקורס הזה כחלק מסל הטיפולים המוצע להם במסגרת ביטוח הבריאות.

חשוב להדגיש בהקשר הזה שלמעשה החלק הבודהיסטי מוצנע מאוד, וכמעט אינו מוזכר. המדיטציה עברה חילון מוחלט והיא נתפסת רק כטכניקה שמשפרת את הניטור של המצבים הנפשיים ועוזרת לאדם להתגבר על מצבים נפשיים קשים, ולמנוע התדרדרות במקרים של דיכאון. זה הרבה מאוד, אבל זה גם רחוק מעולם המושגים הבודהיסטי.

המושגים בהם משתמש קבט-צין בספרו (Kabat-Zinn, 1990) הם אוסף די מבולבל מתוך כמה מסורות בודהיסטיות נפרדות. המהירות בה השיטה הזו מתנתקת מהשורשים המסורתיים תהיה, אני מהמר, בעוכריה. למרות שהיא מביאה מדיטציה לאנשים שאחרת לעולם היו נחשפים לה, משהו אובד בתהליך התרגום המהיר. יכול להיות שמשהו מזה ישתנה כשהכשרת המורים שמעבירים את הקורסים תלווה בלימוד רציני יותר של המסורת הבודהיסטית, כפי שעולה מקורס חדש שמציעה אוניברסיטת אוקספורד.

עד כאן האפיקים בהם המדע משתמש בבודהיזם כדי לשפר את המחקר והטיפול הפסיכולוגיים. וזה פחות או יותר מה שמתרחש במסגרת הקטגוריה של דיאלוג בין בודהיזם לפסיכולוגיה. אחד הדברים המעניינים, שעדיין לא נבדקו בכלל עד כמה שאני יודע, הוא איך כל זה ישפיע על הבודהיזם עצמו. בלי ספק הבודהיזם המערבי מתעצב סביב הרעיון שהשיטה-דת-פילוסופיה הזו עובדת טוב עם המדע. האם הבודהיזם של אסיה פתוח מספיק בשביל לקבל את תוצאות הדיאלוג הזה?

שילוב

פילוסופיה בודהיסטית ולפילוסופיה של המדע (ובמיוחד מדע התודעה)

ישנם כמה פילוסופים שחושבים שהפילוסופיה הבודהיסטית יכולה לתרום לקידום המחקר הפסיכולוגי ואולי אף למחקר המדעי כולו. המדע באופן מסורתי הוא מדע "אוביקטיבי" כלומר מדע שעוסק באובייקטים. גם היום אפשר למצוא במדע את שרידי תפיסת העולם הקרטזיאנית ההיא שהציבה את המתבונן הרציונלי (הסובייקט) אל מול העולם (האובייקט). זה תמיד אנחנו, המתבוננים, מול העולם. ובתוך זה, אנחנו ובמיוחד השכל שלנו (או לפעמים "הנשמה") נמצאים מחוץ לטבע, מול הטבע, כאילו היינו מחוץ לסדר הטבעי של הדברים.

ההנחה הפרועה הזו שרדה למעשה הרבה זמן כי היא כמעט לא משפיעה על החקירה של הטבע – בעלי חיים, אבנים, ואפילו בני אדם בתור אובייקטים רפואיים. אבל כשהמדע התחיל להתענין בתפיסה עצמה וברציונליות הוא נתקל בקשיים מושגיים גדולים. לא לחינם אחת האסכולות ששלטו בפסיכולוגיה במשך חצי מאה טענה שאין טעם לנסות אפילו להכנס ל"קופסה השחורה" של השכל, ושיש להתרכז בהתנהגות (ביהיוויוריזם). ולא פלא שבין הדעות הפופולריות בפילוסופיה אפשר למצוא את הרעיון שהתודעה היא סתם אשלייה, או אפי-פנומנה, או פשוט לא קיימת, או לא מעניינת מבחינה מדעית.

לאור כל זה, יש מי שחושבים שדווקא תיאוריה בודהיסטית, שאינה נשענת על תפיסה דואליסטית כזו, יכולה לספק מסגרת מושגית חדשה למחקר התודעה. זו פילוופיה לא מטריאליסטית, שאינה חוששת מעיסוק בידע "סובייקטיבי" שנרכש בגוף ראשון על ידי חוויה שאינה גלויה לרשות הרבים. מעל הכל, זו פילוסופיה שמצליחה לבסס מוסר בלי להצטרך לסובייקט אוטונומי. נראה גם שיש גם נקודות דמיון נוחות למדי בין התיאוריה הבודהיסטית והממצאים של המחקר אודות השכל/מוח. למשל – אין מרכז שליטה אחד שהוא העצמי האמיתי שלנו (שרואה את המראות, ומחליט על הפעולות). בין ההוגים שמובילים את הרעיון הזה אפשר למצוא את פרנסיסקו וורלה ז"ל, אלן וולס, אוון תומפסון, ובריאן לנקסטר. (Lancaster, 1997; Thompson, 2006; Varela et al., 1991; B. A. Wallace & Shapiro, 2006)

נקודת השקה נוספת היא העניין משותף של בודהיזם ופסיכולוגיה בתודעה (consciousness). מבחינה היסטורית אנחנו בזמן מתאים. הבודהיסטים עסוקים בזה מאז ומעולם, אבל רק בעשרים השנים האחרונות התודעה חזרה למרכז הבמה במחקר המדעי. הביהוויוריזם הרדיקלי כאמור ביקש למחוק כל זכר לרעיונות מעורפלים כמו "תודעה" או "מבנים קוגניטיביים". המהפכה הקוגניטיווית בישרה את העניין המחודש בשכל ובמבנים הפנימיים שמאפשרים את החשיבה, אבל התודעה עצמה עדיין נשארה בשוליים. בעשרים השנים האחרונות חוקרים מעזים לגלות עניין מחודש בתודעה כאוביקט מחקר לגיטימי, מעניין, שדורש גם כלי מחקר חדשים וגם מסגרת מושגים רעננה. האם הבודהיזם יביא את הישועה? נראה שיש כאן לפחות פוטנציאל, אבל מוקדם עדיין להגיד.

כמה מאמרים ודברים אחרים שהשתמשתי בהם כשכתבתי את זה (רשימה חלקית)

Barbour, I. G. (1990). Religion in an age of science (Vol. 1). London: SCM Press.

JhA, A. P., Krompinger, J., & BAime, m. J. (2007). Mindfulness training modifies subsystems of attention. Cognitive, Affective, & Behavioral Neuroscience, 7(2), 109-119.

Kabat-Zinn, J. (1990). Full catastrophe living: Using the wisdom of your body and mind to pace stress, pain, and illness. New York: Delta Publishing.

Lancaster, B. L. (1997). On stages of perception: Towards a synthesis  of cognitive neuroscience and the Buddhist abhidhamma tradition. Journal of Consciousness Studies, 4(2), 122-142.

Lutz, A. (2007). Neurophenomenology and the study of self-consciousness. Consciousness and Cognition Subjectivity and the Body, 16(3), 765-767.

Lutz, A., Greischar, L. L., Rawlings, N. B., Ricard, M., & Davidson, R. J. (2004). Long-term meditators self-induce high-amplitude gamma synchrony during mental practice. Proceedings of the National Academy of Sciences of the United States of America, 101(46), 16369-16373.

Lutz, A., Lachaux, J. P., Martinerie, J., & Varela, F. J. (2002). Guiding the study of brain dynamics by using first-person data: Synchrony patterns correlate with ongoing conscious states during a simple visual task. Proceedings of the National Academy of Sciences of the United States of America, 99, 1586-1591.

Lutz, A., & Thopmson, E. (2003). Neurophenomenology: Integrating subjective experience and brain dynamics in the neuroscience of consciousness. Journal of Consciousness Studies, 10(9-10), 31-52.

Payne, R. K. (2002). Buddhism and the sciences: Historical background, contemporary developments. In T. Peters & G. Bennett (Eds.), Bridging science and religion (pp. 153-172). London: SCM Press.

Segal, Z., Williams, J. M. G., & Teasdale, J. D. (2002). Mindfulness-based cognitive therapy for depression: A new approach to preventing relapse. London: The Guildford Press.

Thompson, E. (2006). Neurophenomenology and contemplative experience.Unpublished manuscript.

Varela, F. J., Thompson, E., & Roch, E. (1991). The embodied mind: Cognitive science and human experience. Cambridge: MIT Press.

Wallace, A. B. (2003). Introduction: Buddhism and science — breaking down the barriers. In A. B. Wallace (Ed.), Buddhism & science: Breaking new ground (pp. 1-29). New York: Columbia University Press.

Wallace, B. A., & Shapiro, S. L. (2006). Mental balance and well-being: Building bridges between Buddhism and western psychology. American Psychologist, 61(7), 690-701.