העם רוצה צדק חברתי – אבל מה הוא רוצה באמת?
"העם דורש צדק חברתי" מסכמת אורטל דבוש במאהל של קריית מלאכי שמוסיפה שבשבילה כהנא הוא המלך ושביבי יעזור. אני מאמין לדרור פויר שהביא את דבריה, אבל גם אם היא לא היתה קיימת היה אפשר לדמיין אותה. זה יפה ומרגש שבתל אביב ובקריית מלאכי רוצים צדק חברתי והפערים לרגע כאילו נעלמים. אבל רק כאילו. הצדק של כהנא אינו הצדק של דב חנין והחברה של דבוש אינה החברה של הסטודנטים לפילוסופיה מרוטשילד. ובכל זאת משהו מאחד אותם לרגע, וזה בגלל שהופר איזה כלל לא כתוב שעומד בבסיס החיים במדינה מערבית מודרנית.
באחד עשר ביולי כתבתי שהמצב נראה על סף קריסה וניהלתי דיון עיקש עם כמה מגיבים סביב השאלה אם צריך או אפשר לעשות משהו. נס ההתכנסות והאפתיה עדיין הונף על ידם, אבל שלושה ימים אחר כך ננטע האוהל הראשון בתל אביב. בשבע עשרה ביולי כתבתי על האפשרות לשנות את העולם, וכותרות העיתונים כבר דיברו על מחאת הדיור בת שלושה ימים, למרות שאף אחד עדיין לא צפה מאות אלפים ברחובות. גם אני לא צפיתי אבל מה שהעיק עלי כניראה העיק על עוד שלוש מאות אלף איש.
העניין הוא שלא חשבתי על זה במונחים של צדק חברתי. חשבתי על זה בשני מישורים אחרים לגמרי. אחד, להרוויח מספיק כדי לממש את האידאלים של מעמד הביניים, כלומר דירה, ביטחון, טיפולי שיניים, פנסיה וחופשה. חשבתי גם על עניים שהם כ25% מהאנשים בישראל ועל העושר הבלתי נתפס של כמה משפחות.
הדבר השני היה חיים חופשיים על בסיס דמוקרטי בהם יש סולידריות מבנית מינימלית לפחות בין כל האנשים שחיים בשכנות. הכיבוש הוא בלתי נסבל בעיני, וכן סוגים אחרים של אפלייה גזענות דיכוי ועוני. אני סבור שאי אפשר לחיות חיים ראויים ולהסכים לכך בשתיקה. לדעתי שני הדברים כרוכים זה בזה באופן הדוק. ההתנחלויות עלו וצמחו בה בעת שמדינת הרווחה התפרקה ונכסיה נקלטו אצל קומץ משפחות שלא השאירו אפילו פירורים. בשני המקרים הדברים נעשו בניגוד לדעתו של רוב הציבור.
אבל המחאה בסופו של דבר לבשה דמות אחרת. היא מתעלמת כמעט לגמרי מהחלק השני, של הכיבוש והגזענות, אולי כי בשביל רבים מדי כהנא עדיין צודק וביבי עדיין המלך. מהצד השני היא כביכול מצהירה על יותר מאשר האידאלים הלא מלהיבים של מעמד הביניים – היא קוראת לצדק חברתי.
מה זה הצדק הזה ומי זו החברה שאמורה בדיוק להנות ממנו? העם לא באמת דורש צדק, אלא דורש הכרה בזכותו לתנאי מחייה סבירים וביטחון כלכלי. וזה אפילו לא נכון לגבי "העם", כי בשביל חלקים מהעם המשמעות אינה מתחילה או נגמרת בתנאי מחייה סבירים, אלא כוללת דווקא עוני מבחירה, התיישבות בשטחים, עבודת השם, או חירות פוליטית. אותם, ככה אני מבין, לא תמצאו במאהלים. בכל מקרה המושג של צדק כאן (ובכלל) הוא קליפה ריקה, מעין צל של צל מעולם שאינו קיים עוד. וכשהמוחים אומרים צדק, הם בעצם אומרים תנו לחיות חיים נורמליים.
כאמור, אני לא נגד חיים נורמליים. אני אפילו לא נגד כסף. להיפך. ממקום מושבי בגלות אני כבר כמה שנים תוהה בקול רם איך מקיימים בישראל משפחה. התשובות שקיבלתי היו לרוב בסגנון "ככה זה" או "זה לא כל כך נורא". ביני לבין אשתי אני חושב לפעמים שאולי באמת עדיף לחיות בעוני ליד המשפחה מאשר בביטחון מרחק חמש שעות טיסה. אבל לאחרונה אפילו החברים שאמרו "זה לא כל כך נורא" גילו שביטחונות בסיסיים בחברה מערבית מודרנית הם מועדון סגור ולהם אין כרטיס כניסה. אני מדבר על פנסייה ודירה למשל. כשזה הגיע לכדי כך שבתל אביב עורך דין עם ירושה נאה אינו יכול לרכוש דירה למשפחתו וסטודנט אינו יכול לשכור חדר – רק אז נפרץ הסכר ופרצה המחאה. בשוליים הצטרפו אליה אותם אנשים שעברו כבר מזמן את שלב המחאה והגיעו לשלב האפתייה והייאוש. אורטל דבוש היא אחת מהם.
אז בשם הנורמליות מתרחשים דברים לא נורמליים. אנשים גרים באוהל באמצע העיר. סדר הדברים מתהפך מתוך הכרה שהשילטון אינו משרת יותר את הציבור. זה מצויין, וההתגייסות ההמונית מרגשת באמת. אבל מה העניין עם צדק חברתי?
ביקור פתע ביוון העתיקה והודו
אלסדייר מקנטאייר מתאר כיצד ירשנו את מושג הצדק מחברות טרום-מודרניות, ובמיוחד מיוון, ומראה איך בדרך המושג נשחק עד תום ונשאר ממנו למעשה רק השם בלי יכולת לשחזר את המשמעות המקופלת בו. במקור צדק (דיקאיוסונה) מניחה סדר מסויים – קוסמי ואחר כך חברתי. להיות בעל מידת הצדק פרושו לקבל את העקרונות שמכתיב הסדר הזה ולפעול על פיהם. זה דומה לדהרמה בהודו הקלאסית – אותו עיקרון שמגדיר את מקומו של כל אחד בסדר הכללי ולכן את התכלית והחובות שמגדירים את החיים הנכונים, הצודקים, של כל אדם. הדהרמה היא לכן גם חוק וגם טבע, גם עיקרון מתאר וגם עיקרון מנחה. להכיר בצדק פרושו לפעול מתוך הכרה וכבוד לסדר הזה.
לכן, ביוון מידת הצדק חשובה כל כך לדיון הפוליטי. היא היא ההכרה הכרחית שמסדירה את היכולת לנהל דיון בין קבוצות או אנשים שמצויים בתוך סדר ידוע וקבוע. בלי צדק אין זה אלא מאבק בין קבוצות אינטרסים שבעצם לא חולקות כלום זו עם זו. עם הסופיסטים התחילה למעשה השחיקה של הצדק וההכרה בצדק היחסי לערים מחוץ לאתונה שלכל אחת מהן היה "צדק" משלה. (הסופיסטים נדדו בין הערים ולימדו)
בחברה המודרנית נשאר מהצדק רק שיח של זכויות שכמובן מדגיש את העדר קנה מידה אחד ומהווה זירה לקונפליקטים מוכרים בין קבוצות ויחידים שכל אחד מהם חושב שלו, ולא לאחר, יש את הזכות לקניין מסויים (נגיד, ירושלים). כיוון שאין לכל אחד מקום בסדר מוסכם וידוע, כולם נמצאים במאבק מתמיד על המקומות שנדמים להם טובים יותר. מהטעם הזה אני מייד חושד בקריאה משותפת לצדק חברתי. איזה מן סדר יאפשר צדק כזה?
אולי העם לא קרא את מקנטאייר אבל כשהוא צועק צדק חברתי, הוא בעצם קורא לכינון של אותה הבנה משותפת שכל כך חסרה בישראל המשוסעת. בלי הבנה כזו אפשר לחיות חיים משמעותיים רק בתוך קהילות קטנות ולכידות, כמו בחברה החרדית אולי, בתנאי כמובן שהמדינה מאפשרת את זה. הדרישה לצדק חברתי היא קריאה לעולם שאבד כבר מזמן אבל שצילו מלווה אותנו ומהותו חסרה לנו. אנחנו רוצים דהרמה, אנחנו רוצים סדר עולמי.
אבל מחוץ לקהילה אין דהרמה או צדק שמגדיר את הסדר. המדינה בקושי מאגדת את הקבוצות השונות, שלא נדבר על קבוצות כמו הפלסטינים אותן היא אפילו לא מנסה לאגד. כור ההיתוך פינה את מקומו לאינדיווידואליזם צרכני, ובשנים האחרונות צומחת גירסה גרוטסקית במיוחד שטוענת שאפשר ליצור לכידות על ידי שטיפת מוח ציונית במערכת החינוך ואימוץ קברי חיילים. באופן מעשי ההסכמה על בסיס משותף כמעט בלתי אפשרית יותר בגלל שאין יותר הבנה משותפת אודות מה מכונן חיים טובים וראויים. סליחה שאני פסימי, אבל אני לא רואה את המחאה יוצרת את ההבנה הזו יש מאין. בשביל אחד זה כסף ושיעזבו אותו בשקט, בשביל אחר זה מדינה יהודית, בשביל שלישי זה המשפחה, הבריאות, אלוקים, מדינה פלסטינית, יו ניים איט. למרות הלכידות לכאורה, קשה לדעת מה יחזיק מעמד כשהשוטרים יבואו לפנות את האוהלים בשם האיום הפלסטיני וכשצווי השמונה יישלחו. אחרי הכל אחד העקרונות החזקים ביותר שמלכד את החברה היהודית הוא לא צדק אלא הפחד מכוחות אופל חיצוניים. הלוואי שאתבדה.
אבל אפשר לזהות דבר אחד שיכול בדוחק לספק סדר "קוסמי" שיתדלק את הדיון הפוליטי. לצערי זה לא נשמע מרהיב או פילוסופי, אבל זה לפחות אמיתי. אם צריך לזהות את הצדק הזה אפשר לציין את העבודה והגמול כמכנה המשותף לקבוצות השונות שמשתתפות במחאה. במסגרת הסדר הזה אדם שעובד נהנה מפירות עמלו שמובאים לו בדמות מוצרים ושירותים שהחשובים בהם הם מגורים ומזון. זה מעין חוק טבע של העולם המודרני בו אנחנו חיים. זה בדיוק מה שהרופאים, העובדים הסוציאלים והמורים דרשו. זה מה שאנחנו תופסים כחוק בל יעבור – אסור שאדם עובד יהיה עני. את החוק הזה ממשלות ישראל הקפיטליסטיות למהדרין הפרו שוב ושוב על ידי מיסוי, הזרמת כספים לשטחים, שימון הצבא, והפרטה. לעובדים נשארו פרורים. ולכן העם יוצא לרחובות. למעשה, חשוב להזכיר, ממשלת ישראל ממשיכה ממש ברגעים אלה לקדם את תוכניות ויסקונסין שמנציחה את העוני של אנשים עובדים, כן, ממש באותו הרגע בו מכינים את הועדות ומבקשים לענות כביכול על דרישות המחאה.
על ידי הקריאה לצדק חברתי המחאה קוראת להשבת הסדר הכלכלי שהובטח לנו, ואבד זה מכבר, בו אדם עמל ומתפרנס ונהנה מביטחון יחסי, שמתבטא בראש ובראשונה בבית להתגורר בו. אני מקווה שהיא לא תפסיק עד שדיור בר השגה יוסדר בחוק. לגבי סולידריות וצדק חברתי מסוג אחר – זה יהיה בונוס.
בשולי הדברים: אם חסרה לכם מוטיבציה להצטרף למחאה קראו את הטרילוגיה עליזה ואני. קשה להאמין, אבל זה מי שמנהל את המדינה. באמת הגיע הזמן להחליף אותם.
הפוסט שלך ממש מזמין להביא שוב את הדברים שאמר מרטין בובר בתשובה לשאלה: "האינך סבור שהולכת וגדלה בארץ תרבות חדשה?"
"כל התרבויות הגדולות, וביחוד תרבויות המזרח, בנויות על צו מוחלט של
צדק ואמת. אף תרבותה של יוון, שהרי יסודה של יוון נולד כאן, באסיה
הקטנה. קו משותף לכל המזרח כולו הוא ההכרה שיש סדר אמת בשמים,
וחובה על בני האדם להגשימו בארץ. וכך בקדמות עמנו. הצדק יכול להיות
מונותאיסטי או לא, אבל מכל מקום אינו צדק של אמת, אלא אם כן הוא צו
מוחלט, הקובע את אורח החיים…""
בתוך כל הדיבורים על הצדק הזה או הצדק האחר נפקדה כמעט לגמרי ההתייחסות למושג היסודי ביותר: הצדק. ההתעלמות הזאת עולה בקנה אחד עם ההתכחשות לקיומו של סדר אינהרנטי במציאות שהצדק אינו אלא הביטוי שלו.
אני חושב שאתה פסימי מדי.
לכל אחד יש צדק, והצדק שונה מאדם לאדם. יש הבדלים ויש נקודות דמיון, וכך תמיד היה – גם ביוון. ככל שהחברה קטנה ומלוכדת יותר יש יותר דמיון ופחות הבדלים. אני מסכים עם אשתי על הרבה דברים, אבל בעיני "מן הצדק הוא" שהיא צריכה לשאול אותי לפני שהיא מזמינה מישהו לארוחת ערב, ובעיניה – לא.
העובדה שאני לא מסכים עם דבוש בנוגע לכהנא לא מונעת ממני להסכים איתה שאדם שעובד (או לפחות רוצה לעבוד) צריך לחיות.
אני מקווה שאני לא פסימי מדי אלא ריאלי. הסכנה באופטימיות היא שנאמר "כבר ניצחנו" כשלמעשה לא השתנה ולא יישתנה כלום.
אני מסכים איתך שתפיסת הצדק המשותף של המוחים היא צרה, ולכן אני לא ממהר לשמוח על הצלחת המחאה כשלעצמה. זה מרגש, אבל זה עדיין רחוק מהצלחה. חייבים להשיג יותר: משהו מוחשי שיחזק את תפיסת הצדק המשותף הזו, כמו למשל חקיקת דיור בר השגה ודיור ציבורי. אז יהיה אפשר להרחיב את המאבק לתחומי חיים אחרים.
אני לא חושב שחקיקת דיור תהיה הישג אם זה יסתיים בזה: החוק יידחה וירוקן מתוכן עם חוק ההסדרים הבא. אנו זקוקים למהפכה מתמדת. חרב דמוקלס מעל כל ממשלה שמשמעה – 300000 אנשים ברחוב כשתנסו לתכמן אותנו שוב.
לכן, צריך צדק משותף. אני חושב שמה שיש זה מספיק – כלומר, מעשי הממשלות הצליחו לפגוע במכנה משותף רחב, והצדק של כולם נפגע.
משהו נוסף שאני חושב משותף לכל המוחים הוא שהממשלה הפרה את החוזה עם האזרחים, ו"מן הצדק הוא" שהפוליטיקאים יעבדו עבורנו. שיתחילו להרוויח את השכר שהם מקבלים.
בגדול אני מסכים, זה לא צריך להסתיים בזה, אבל זה צריך להתחיל בזה. צריך להראות שהחרב שמונפת יודעת גם לחתוך. מעבר לזה, "יעבדו בשבילנו" זה לא הישג שאפשר למדוד. צריך לשאוף ליותר מזה.
אסף,
מה עם הזכות הבסיסית לחיות בלי להרצח בפיגוע המוני?
האם אתה באמת רואה את ה"פחד מכוחות האופל" כפי שאתה קורא לו, כפחד ממשהו ערטילאי, שאינו קיים באמת? האם אתה מאמין שאם לא יהיו יותר התנחלויות, ורק אם נרצה, אז נוכל באמת לחיות כאן בשלווה, שני עמים במדינה אחת או בשתי מדינות, בשלום אמיתי?
הלוואי ואתה צודק. הייתי שמחה מאוד לחיות במדינה רב תרבותית, דמוקרטית, במדינה של דהרמה ואהבת אמת. הייתי שמחה לחיות במדינה של צדק חברתי לבני כל הדתות והלאומים.
אבל אני לא חושבת שאם רק נבטל את כל החומות והגדרות, אז נוכל לחיות חיים של דמוקרטיה אמיתית וחופש ביטוי. לא בזמן שמוסלמים באירופה קוראים להחלת חוק השריעה על כולם- מוסלמים ולא-מוסלמים כאחד.
לצערי, קשה לי לראות שלום אמיתי עם אנשים שרואים "צדק" ברצח של נשים בתירוץ של "שמירה על כבוד המשפחה". קשה לי לראות דו-קיום אמיתי עם אנשים שקוראים לרצח של כל אדם אשר מבקר את האסלאם, את מוחמד או את המוסלמים.
קשה לי לראות שלום אמיתי עם דת שקוראת לרצח עשרות חפים מפשע- בפיגועים בלונדון, במדריד, במומביי, במוסקווה, בארצות הברית, בעירק ובעולם כולו.
אז צר לי אם אני נזהרת מ"כוחות אופל חיצוניים". אני רואה במוסלמים בני אדם בדיוק כמוני. אך כבני אדם, מעצם טבעם, הם סובלים כיום וימשיכו לסבול, לא רק בגלל "הכיבוש" או ה"ציונים" או ה"מערב", אלא בעיקר מהמנהיגים שלהם, אשר בשם ה"אלוהים והצדק" מגבירים את השנאה והבורות.
קל מאוד להכבל בתפיסה של "אנחנו והם"- אני רואה את זה בעצמי (ובתגובתי לעיל), אני רואה את זה אצל המתנחלים ולא פחות גם ב"מחנה השלום" הרואה בימין, בדתיים ובמתנחלים אויב שניתן ורצוי להאשים אותו בכל מה שרקוב פה, ועל כן יש לשנוא אותו ולהוקיע אותו.
בברכה
~סיד
סיד, סיד, סיד…
בעצם… אסף, אסף, אסף…
אספ-סיד, בקיצור.
עדיף מאספ-סוף… למרות שבמחאות, הקול החשוב הוא קולו של האספסוף, או שמא…?
טוב… אעזוב את השטויות ואנסה לדבר לעניין :)
אחד הדברים המצערים ב"מחאה" דנן, היא הסלט, או ליתר דיוק, העיסה המהבילה שעושים מאוסף של כמה מחאות, שחלקן צודקות בגדול, וחלקן גובלות באינפנטיליות. חלקן מבוססות על הבנה של המצב, וחלקן על בורות – שוב, אינפנטילית. חלקן באות ממוטיבציה בלתי-אנוכית וחלקן מאותן מוטיבציות אנוכיות וחשוכות שהן בדיוק אותן מוטיבציות שהביאו את תרבותנו למצבה הנוכחי, המצב עליו אנו מוחים למעשה.
הדבר שאני כן אוהב, זה שסוף סוף קמו האנשים ולמדו שבאחדות יש כח. הלואי והבנה הזו תשרוד, כי הפגם הגדול של התרבות שלנו, עוד משחר ההיסטוריה של העם העברי, הוא הפילוג הפנימי ועודף האינדיוודואליות. כך אני חושב. קשה לי להאמין, אך אני מקווה, שיחול שינוי קטן לפחות בכך. אני מקווה שאותם מוחים, שעובדים כשכירים אצל טייקונים למשל, יתפטרו, למשל, או בכלל, אלא שתנאי העסקתם בלתי-הוגנים, יעשו צעד מסוג זה… גנדי אמר "אם ברצונך בשינוי – *היה השינוי בעצמך*".
כל עוד לא יהיה שינוי מנטלי מסוג כזה, נמשיך לשלם את פרי טיפשותנו ואנוכיותנו. מי שחושב שפשוט "הממשלה אשמה" או אפילו "הממשלה יכולה לפתור …" או הימנים/מתנחלים/כל-מי-שלא-שנקינאי-מנותק-ויומרני/כל-מי-שחושב-שצריך-להזהר-ממשהו-במזרח-התיכון אשמים (זה בכלל טמטום חריף… סליחה…! הבה נקרא להם לבוא לגור ולהצטופף בת"א – זה מה שיוריד את מחירי הדירות שם! וזה גם יפתור את בעית הרופאים המתמחים וחברות הסלולר!) הוא בפירוש חלק מהבעיה ולא הפיתרון, כי הוא מחפש את הבעיה בחוץ, אצל אחרים, במקום בליבו פנימה.
אני בפירוש אנטי-קפיטליסט, בודהיסט ורודף-שלום, אבל אינני רודף פשטות, או פשטנות-יתר, ליתר דיוק. אני גם חושב שמי שמזלזל בקושי של מנהיגי המדינה, והמאמצים שהם כן משקיעים הוא פשוט אדם שאין לו מושג קלוש. אינני אומר שהם קדושים, אני אפילו חושב שרבים מהם רחוקים מזה, אבל הם עושים הרבה יותר הרבה יותר בשביל אחרים מאשר רוב רובם של המפונקים התל-אביבים שכל כך אוהבים לחשוב שהם טובים יותר ממתנחל שחי בקראוון על גבעה, מכיוון שהוא חושב (אתם יכולים להתווכח על זה, אבל זה כבר משהו אחרררר!) שזה מה שטוב למדינה כולה, ולא רק לו ואפילו לא רק למשפחתו.
"בושה ופחד הם שומרי-העולם" אמר פעם הבודהה. הלואי והעם הזה ילמד בושה נאותה מהי. גם העם, גם מנהיגיו, גם מבקריו וגם משבחיו.
ברכות
אומר אמת, אתה נשמע גרוע יותר משרי השינוי-מתחיל-בתוכי אריסון. אני לא יודע מה לא בודהיסטי בלהכיר בכך שהתנאים שהביאו את המצב המחורבן נובעים (גם) מפעולות לקויות של נבחרי הציבור. אני לא מזלזל בהם ולא סוגד להם, אני רק רואה שבאופן שיטתי הם *בחרו* לתמוך במתנחלים על הגבעות ולהזניח את "המפונקים" שבתוך הקו הירוק – במיוחד המפונקים מעיירות הפיתוח. באופן שיטתי הם מקדמים תקנות וחוקים שמפלים קבוצות מסויימות בישראל ומעדיפים את בעלי ההון על פני העובדים.
אני לא מקבל את הגישה הפסאודו רוחנית שלך. מה זאת אומרת "היה את השינוי" כשהשינוי שאנשים רוצים זה משכורת שתפרנס אותם בכבוד, חינוך ראוי לילדים שלהם, רפואה טובה וסעד? מה הם אמורים לעשות, לדמיין שהם בריאים ויש להם דירה?
:-)
לא מה שהצעת. אני אגיד לך מה הם כן צריכים לעשות בשביל משכורת שתאפשר להם חינוך ראוי לילדיהם, רפואה וסעד: לעשוק את זולתם כמו שנבל תאב-בצע אמיתי היה עושה.
סידהרתא, את לא רואה במוסלמים אנשים בדיוק כמוך. את רואה אותם דרך משקפיים מעוותות ומפוחדות שמצדיקות את הדיכוי שלהם בישראל ובאותה העת מספרת לעצמך שאת בעד דמוקרטיה ושלום (אבל רק אם הם רק יפסיקו לרצוח נשים. כי זה הרי מה שכל המוסלמים עושים). את מלינה על שנאה ובורות בצד שלהם אבל מה שאני שומע ממך זה בדיוק שנאה ובורות.
אל תנפנפי בדמגוגיה של פיגועים. זה לא קשור למחאה הזו אלא באופן הבא – השלטון ינסה לשכנע את המוחים שעליהם להפסיק כי מתרגשת עלינו סכנה של פיגועים ומלחמה. זו דרך בדוקה להסית את הדיון, ואני רואה שהיא כבר עובדת יפה מאוד במקרה שלך.
זה נכון שפיגועים אינם טענה טובה כנגד המחאה והמאבק (שאני באופן אישי מקווה שיימשכו עד שהשלטונות המסואבים בישראל יוחלפו בשלטונות שבאמת ובתמים יירצו – וגם יממשו, את טובתם של כל האזרחים החיים במדינת-ישראל במידת האפשרי), אולם תסלח לי, אנשים שמוכנים לרסק את עצמם יחד עם עוד כמה אנשים – והמנהיגים ששולחים אותם לעשות זאת (במקום לשמש דוגמה אישית) אינם אנשים כמוך וכמוני, וגם לא כמו סידהרתה ואומר-אמת. להטיל פעם אחר פעם את האחריות רק על צד אחד מבלי לראות את חלקו של האחר – זו בעיה גדולה.
אם היה נדמה למישהו שאני אומר שרוצחים מתאבדים הם "כמוני וכמוך" – אז אני מבהיר שאני לא אומר את זה. איפה קראתם את זה? גם לא אמרתי שהאחריות לסכסוך בין הישראלים לפלסטינים הוא רק בידי הישראלים. מה שאמרתי הוא שיש אינטרס לממשלה ולצבא ללבות את הפחד אצל אלה שיצאו לרחובות – זה מתכון בדוק למיסמוס המחאה. ולא רק את הפחד הם יילבו, אלא את האש עצמה.
אבל אם כבר גוררים אותי בלשון אל מעבר לנושא הפוסט, אז אפשר להוסיף שיש בתוך ישראל קונסנזוס שקט שהסכסוך אינו נורא כל כך ושאפשר פשוט לחיות איתו. קבוצות אידאולוגיות קטנות יותר חושבות שהסכסוך הוא ממש טוב, כי הוא מאפשר את הרחבת האחיזה ביו"ש בתור מימוש הבטחה דתית-לאומית.
להטיל פעם אחר פעם את האחריות על הצד הפלסטיני מבלי לראות את זה – זו גם בעיה גדולה. כמובן לא הבעייה היחידה, אבל עדיין בעייה.
אסף ואחרים,
כרגיל, הדיון גולש. אנסה להחזיר אותו לנושא של הפוסט. במחאה הזו יש הרבה סיסמאות שמטבען לא תמיד כולם מבינים את המשמעות העמוקה מאחוריהן. אבל הדיון במהו צדק הוא כרגע לא העיקר ובטח שאי ההבנה של מהותו העמוקה היא לא סיבה לפסימיות. לטעמי יש כאן סיבה לאופטימייות כי נזרע כאן זרע השינוי שבו העם מרגיש שהוא יכול להגיד את דברו ולגרום לשינוי. אני מסכים עם אסף שיש כאן פספוס בכך שנושא הכיבוש לא נכנס לשיח של המחאה והוא קשור אילו ישירות גם מעבר לצד הכלכלי. הרי מי שקורא ל"צדק חברתי", קורא לזכויות כמו מגורים במחיר סביר, חינוך ורפואה זמינים לכולם- למעמד הבניים, למעמד הנמוך, לכולם. קשה להפריד בין הצדק חברתי הזה ובין האחריות שלנו בשלילת זכויות בסיסיות משכנינו. הנקודה השנייה שמפוספסת במחאה הזו היא תרבות הצריכה הבזבזנית בה אנחנו חיים. אישתי, הלכה עם העגלה המרופטת שלנו שמצאנו ברחוב לפני 4 שנים לצעדת העגלות ומצאה שם אימהות עם עגלות מרוץ עם מעצורים הידראולים ב- 3000 ש"ח, מצלמות את העולל שלהם בהפגנה הראשונה שלו באיי פון החדש שלהם. לא שאין להן זכות למחות, אבל יש כאן דיסוננס צורם. לפני שאתם זועקים לעזרה וצדק תפעלו לכך בחיים הפרטיים שלכם. קחו אחריות, קנו פחות, תזרקו פחות, סעו פחות וכך תוציאו פחות כסף באופן ישיר ובאופן עקיף על מיסים שהולכים לטיפול באשפה, זיהום אויר, בניית כבישים ומניעת תאונות. לפחות תנו טיפ יפה למלצריות בבתי הקפה שבהם אתם מבלים, תגידו תודה לשומר שבודק לכם את התיק לפני שאתם יוצאים למסע קניות בקניון. טוב, נעצור כאן. גם אני נסחפתי.
אסף היקר,
ראשית הייתי רוצה להוסיף נקודה מסוימת לניתוח שלך, איך שאני רואה את זה מזוית ראייתי (בעקבות ניתוח של אחותי) המחאה מדברת תפיסת מעמד הביניים כסקטור בדיוק כמו שאר הסקטורים במדינה. (המשך) במשך שנים מעמד הביניים היה הקלף שסחב על עצמו את כלל צרות המדינה, ביניהם – מיסים מופחתים על האושר, פיוס החרדים (לצרכים קואליציוניים וחברתיים), פיוס המתנחלים (לצרכים חברתיים) וכמובן בטחון ושכאלה (ובואו לא נכנס לדיון הצדדי על חשיבותו המוגזמת או המוצדקת).
כאן בא מעמד הביניים והשמיע לראשונה קול שאומר – למה שנסבול את זה? במקום שהמדינה תחזר אחרינו אנחנו נאלצים (מעבר פיגורטיבי) לחזר אחר הפתחים בשביל לעמוד במשכנתה (והיום משכנתא זה כבר לעשירים בכלל).
האמרה היא באמת נכונה לטעמי, אם מעמד הביניים לא יוכל להתקיים כאן אין עתיד למדינה הזאת. רק נספור את כל האנשים ממעמד הביניים בעלי הדרכון הזר ונבין שהצורך האנושי בסוף יביא אותנו לאן שנוכל לחיות בכבוד, לחו"ל. המעמד המכניס לא מסוגל ולא צריך לסחוב על עצמו את כל צרות המדינה, ראשית אני חושב על החרדים, מדוע שאנחנו נהיה ערבים להם והם ימשיכו להיות חצי בפנים חצי בחוץ (מבחינה ציונית)? זאת בעיה שאי אפשר לפתור ביום, אבל מאוד כדאי להתחיל לצייר את הגבולות.
ועוד משהו – היה אתה השינוי זה לא ניו אייג', זה אחד הדברים הכי עמוקים בבודהיזם לדעתי, כמו גם בהגות קרישנמורטי וגנדי, אם פסלת את זה, אני חושב שקצת התבלבלת (או שלא?).
תודה אסף, אתה מצביע על נקודות אמיתיות. לגבי להיות את השינוי – יש שינויים שאפשר להיות, ויש שינויים שצריך לגרום להם בעולם. אם אתה רוצה פרספקטיבה בודהיסטית, אז הנה: מה ההבדל בין לשנות את עצמי ולשנות את העולם? במילים אחרות מה ההבדל בין חיצוני ופנימי?
אם השאלה נראית לך רטורית, כאילו התשובה היא שהשינוי הוא תמיד פנימי – אתה מחמיץ את לב העניין.
הבדל עצמו הוא סוג של אשליה שגורמת לכך שבמקום להסתכל על התנאים שיוצרים את הסבל, אנחנו מסתכלים על "אני" ו"שלי", ומזניחים את כל השאר. הרעיון שלכל הצרות יש פיתרון תודעתי פנימי (לחשוב אחרת, להיות אחרת) הוא גם לא בודהיסטי וגם מסוכן כי הוא מוביל לאפטיות מהסוג שהיה נפוץ בישראל עד לפני חודש.
אוקיי, אני חושב שהבנתי למה אתה מתכוון, ואתה צודק.