לפחד את הפחד

הייתי בדרך לפגישה עם מורים לדהרמה ולמדיטציה כשתפסה אותי האזעקה. קודם כל קיללתי קצת, בעיקר כי לא ידעתי מה אני אמור לעשות עם האוטו על הכביש הראשי. אחר כך כמעט דרסתי רוכב אופניים שמרוב לחץ החליט לחצות את הכביש הראשי נגד כיוון התנועה. ראיתי שכמעט כולם עצרו אז עצרתי גם. יצאתי. התיישבתי על הכביש בין המכוניות החונות וחיכיתי.

אישה מבוגרת ששכבה על הרצפה לא רחוק עשתה פרצופים מבוהלים ואמרה שהיא רועדת בכל הגוף. דיברנו קצת על השאלה מה גורם לזה, הטיל או המחשבה עליו. כשהצפירה הפסיקה היה בום, וכולנו חזרנו למכוניות והמשכנו לנסוע. חשבתי ביני לבין עצמי, מעניין כמה זמן יקח לגוף להרגע מזה. הלב דפק מהר מהרגיל.

בפגישה עם המורים מישהו סיפר שאחת האזעקות תפסה אותו ברחוב, ושאשה עם תינוק שנסתה להכנס לאחד הבניינים כמעט נדרסה על ידי מכונית שנסעה מהר מדי. מישהי אחרת ספרה על ילדה בת 6 שבכתה בתוך בית הקפה כשכולם נסו בבעתה פנימה עם הישמע האזעקה.

מישהי אחרת ספרה ששמעה ברדיו פסיכולוגית שאומרת שצריך לתת לילדים מקום לבטא רגשות, אפילו רגשות נקמה ושנאה שהם כמובן רגשות טבעיים שיש לבטא בעיתות כאלה. אין ספק שהמבוגרים כבר נותנים דוגמה אישית בנושא הזה. הבורות עמוקה ורחבה כים התיכון עצמו.

מה כל זאת אפשר לעשות? מה להגיד לילדים? ומה להגיד לעצמנו, שאנחנו בעצמנו הופכים קצת לילדים כשכוחות עליונים מאיימים עלנו ביללות ופצצות?

לילדים צריך להגיד את מה שאנחנו בעצמנו צריכים לשמוע. הפחד הוא מחשבה. הפחד הוא דפיקות לב ולחץ דם. זו תגובה טבעית. המחשבה על הטיל מפחידה אותנו. זה לא הטיל, זה מה שאנחנו מצפים וחושבים. אבל המחשבה היא רק מחשבה. אני יודע, אתם רוצים לצעוק עלי שבאמת נופלים טילים, ושקל לי לדבר וכל זה. בכל זאת, אני מתעקש שמלחמת הטילים הזו, לפחות בצד הישראלי, היא מלחמה שרובה מתרחשת בתודעה. הטילים נשלחים כדי להפחיד אותנו. החמאס לא רוצה וודאי לא יכול להרוג את כל הישראלים באמצעות טילים. הוא רוצה להפחיד אותנו. אני מוכן להמר שסטטיסטית הסיכוי להפגע מרכיבה על אופניים בכביש ראשי – ועוד נגד הכיוון – גדול יותר מאשר הסיכוי להפגע מטיל.

יש עוד הרבה מחשבות שודאי לא עוזרות להתמודדות. אם אתה שמאלני, אתה חושב שזו מלחמת בחירות. אם אתה ימני אתה חושב שהם אשמים. אם אתה ערבי אתה כועס על היהודים, אם אתה יהודי אתה כועס על הערבים. (ואם אתה השר אלי ישי אתה חושב שמה שאנשים צריכים עכשיו זה לשמוע שמטרת מבצע היא "להחזיר את עזה לימי הביניים." מצער לחשוב שיש לדברים האלה קהל). לכל אחד המחשבות המסויימות שלו שמלבות את הפחד. נדמה לנו לפעמים שהמחשבות האלה עוזרות להתמודד. אבל להפוך פחד לשנאה לא באמת מחליש את הפחד.

המציאות היא כזו שיש אזעקות, שיש היסטריה, שההיסטריה מלובה על ידי כלים מגבירי היסטריה כמו רדיו, עיתונים, אלי ישי, וסתם אנשים שלוחצים על הגז כשיש צפירה. גם אנחנו וגם הילדים מרגישים את זה, בלב, בנשימה, ברעידות בגוף, במחשבות שעולות בנו. לתשומת לבכם הפסיכולוגים: זה לא רגשות שצריך לבטא, זה הרגשות שצריך להרגיש. אם נדע להרגיש אותן במלואן, יהיה גם קל יותר לתת להן לחלוף. אולי בפעם הבאה, נוכל להשתהות שתי שניות לפני שנקפוץ מיד להתנהלות של בהלה, ונהיה קצת יותר יציבים ומשרי ביטחון. גם בשבילנו, וגם בשביל מי שתלויים בנו.

דבר אחרון, שלושים שניות, ובטח שישים שניות זה די הרבה זמן. מספיק בשביל לעבור מהסלון לחדר המדרגות בהליכה איטית. מספיק בשביל להכנס לבניין בהליכה מדודה אם אתם צועדים ברחוב. נסו את זה כשאין אזעקה ותראו. ונסו לא להידרס. בבקשה.