תגובה ל"מאמר על גבולות מרכז" של דני לסרי
לפני שאתם קוראים את המאמר הזה אני ממליץ לקרוא את המאמר של לסרי שבכל זאת מאיר באופן בהיר ומגרה כמה צדדים חשובים של הנושא שבכותרת. מתוך כבוד לעצלנים שאין להם רצון לקרוא ולחרוצים שלא נותר להם זמן לקרוא, הנה סיכום קצר.
המאמר מתחיל עם אבחנותיהם של ויטגנשטיין ואלניור רוש לגבי גבולות ומרכז. שניהם, על פי לסרי, הצביעו על כך ש"מה שעושה דבר למה שהוא זה לא הגבולות שלו אלא המרכז שלו". (אני חושב שאפשר להתווכח על עד כמה ויטגנשטיין יכול היה לקבל את הניסוח הזה בדיוק בגלל הסיבות שלסרי עצמו מונה בהמשך כבעיות של הגדרה על פי גבול, אבל אגע בכך בהמשך). אחזור על זה בקצרה: נסיון להגדיר דבר על ידי ההבדל שלו מדברים אחרים נתקל במחסום ערפל. אם ננסה, למשל, להציב קריטריון שמבדיל אדם ממה שאינו אדם, נגלה עד מהרה שבעצם ההבדל לא כל כך חד וחלק. בדיוק כמו שאי אפשר להגדיר בדיוק מה מבדיל, למשל, צלחת ממה שאינו צלחת (שמים עליה אוכל? עגולה? ומה עם צלחות מרובעות ומחבתות ששמים עליהן אוכל?). האמת שמתגלה היא שלמרות שאנחנו יודעים יפה מאוד להצביע על דבר מסוים ולהגיד אם הוא צלחת או לא צלחת למעשה אין אפשרות ליצור הגדרה שלמה לצלחת. כל הגדרה שלמה, אומר לסרי, היא מלאכותית ולכן חוטאת לטבע האמיתי של הדברים (ושל צלחת). במאמר מוסגר אפשר להוסיף את האבחנה שעשה הפילוסוף קרל פופר לגבי ההגדרה: כשאנחנו מגדירים "כלבלב הוא כלב קטן", אנחנו לא עונים על השאלה "מה הוא כלבלב" אלא על השאלה "איך קוראים לכלב קטן". לכן, ההגדרה לא מספקת מידע על המהות של האוביקט או המילה, היא רק מסדירה, אם נחזור לויטגנשטיין, את "משחק הלשון" או "משחק השפה" –– איך משתמשים במילים באופן מובן. לסיום הטיעון מציג לסרי "כיתה" ו"מדינה" כארגונים שכופים הגדרה מלאכותית על קבוצות אנשים, כפיה שסופה "עקירת הלב" או תחושת חוסר משמעות.
החלק הראשון של הטיעון שלו, זה שמבקר בצדק את הנסיון להגדיר באופן מלאכותי הוא בעל הסטוריה ארוכה. אפילו אריסטו כשניסה להגדיר, למשל, "אפרוח" היה חייב להוציא מכלל ההגדרה אפרוח מוטנט בעל שלוש רגליים. המסכן פשוט לא ענה על ההגדרה ולכן מיד קוטלג כ"מפלצת" ולא כ"אפרוח". ההגדרה, הקריטריונים המלאכותיים, תמיד כופים על האוביקט איזה סדר מסוים שחוטא למציאות. לכן באמת טוב יותר לדבר, כמו לסרי, על דמיון משפחתי שהופך את משפחת כהן מרחובות למשפחה אחת ולא לדבר על הקריטריון הנוקשה שהופך אדם לחבר בקבוצה הסגורה "משפחת כהן מרחובות". למעשה, אומרים המבקרים ולסרי בתוכם, אין קריטריון כזה. לכל חבר במשפחה (משפחה אנושית, או משפחת הצלחות, הפירות, האפרוחים … ) יש תכונות דומות לחברים אחרים, למרות שאולי אין אפילו תכונה אחת שמשותפת ממש לכולם.
לאור המסקנה הזו, ברור שכל דיבור על מרכז הוא למעשה סוג של הונאה.
למשפחת כהן מחדרה אין לב, מהות, מרכז או גרעין, יש לה רק דמיון משפחתי. אין הגדרה מאחדת אבל יש קרבה. יש כמובן כאלו שייחשבו מרכזיים יותר (הסבתא רוחמה) ויש מרכזיים פחות (אשתו היפנית של הנכד נועם), אבל ככל שהגבולות מעורפלים יותר, כך המרכז מעורפל יותר. החיפוש אחר "הלב" או "הגרעין" שהוא למעשה החיפוש אחר "המהות" יוליד שוב ושוב את אותם הפרדוקסים. למדינה או לכיתה, הדוגמאות של לסרי לארגונים של כפייה, יש גבולות ברורים, והם אכן גבולות מלאכותיים שנוצרים מתוך החשש להתפרקות וחוסר משמעות. לכיתה ולמדינה אין, לכן, מרכז טבעי. אבל כאן הטיעון של לסרי קופץ אל אובדנו, כי הרי בדיוק באותה מידה אין לשום דבר אחר מרכז טבעי. איך אפשר לטעון שישנם, אחרי הכל, קריטריונים טבעיים שההגדרה המלאכותית חוטאת להם? הרי אין מרכז טבעי למשפחת כהן מחדרה. הפגם נטוע עמוק בעצם השימוש במושגים של מרכז וגבול, והדבר יכול להתברר בקלות מתוך המטאפורה של העיגול, שכמעט מתבקשת מאליה. המרכז של העיגול מוגדר אך ורק על ידי המרחק הקבוע שלו מהיקף (הגבול), היקף העיגול מוגדר אך ורק על ידי המרחק מהמרכז. זה כל הסיפור. אם אנחנו רוצים להתגבר על המציאות של גבולות מלאכותיים, צריך לדעת גם להתגבר על המציאות של מרכזים, כי גם הם, אחרי הכל, תוצרים מלאכותיים של אותו חשש מפני חוסר משמעות.
אותה מיתולוגיה שיוצרת את הגבולות של "המדינה", של "יהודי" של "ישראלי" של "תלמיד" ו"מורה", ומנסה להגדיר באופן מרור מי שייך לקבוצה ומי לא, יוצרת את הלב והגרעין שלהם. (ושימו לב איך הרטוריקה של הגבול משתמשת לעיתים קרובות במושגי מרכז כמו "הלב היהודי") לדברים עצמם, כמובן, אין ולא יכול להיות לב וגרעין טבעיים או אותנטיים או איך שלא יקראו לזה, בדיוק בגלל כל הסיבות שמנה לסרי ומניתי אני. לכן קשה להבין מדוע הוא עדיין חוזר אל עולם המושגים הזה וטוען שלזוגיות, למשל, יש מרכז. אם יש לה מרכז, הרי שיש לה היקף, אם יש לה מרכז הרי שאשר למצוא אותו ולדעת אחת ולתמיד מה היא זוגיות ועל מה כדאי לשמור בה. האם זה נכון? האם מישהו אי פעם מצא את מהות הזוגיות? האם מישהו מצא את הגרעין הקבוע של היות אדם? של החיים? ומדוע למדינה "צריך להיות מרכז דתי רוחני"? מדוע מי שנטש כמה שורות קודם לכן את הרעיון של ארגון כופה ומלאכותי כמו המדינה, מתנדב להמציא מרכז חדש כשברור מאליו שהמרכז הזה יצור בהכרח, על פי טיבעו, שוליים, גבולות, חוץ ופנים.
צריך אומץ רב כדי לזרוק את רעיון הגבולות, ולדני לסרי, שהקים כמה מסגרות חינוך על פי העקרון הזה, יש גם יש את האומץ הדרוש. זה אומר להישיר מבט אל החיים ואל מערכות היחסים ולראות עד כמה הפחד מפני חוסר המשמעות אילץ ומאלץ אותנו להמציא לעצמו מסגרות סופיות, מוגדרות היטב, כאילו אפשר להתנחם בהם. שלו את עצמכם: האם המסגרות שמקיפות אתכם באמת מספקות את התשובה — האם להיות "יהודי" "ערבי" "אמא" "ישראלי" "דתי" "חילוני" או כל הדגרה סגורה אחרת באמת ממלא את החור של זהות עצמית ואי סיפוק? אנחנו בוחרים להסתכל במסגרת שמגדירה אותנו ולשכוח את האמת העצובה, שאין זו מסגרת יציבה. המסגרת בעצם לא מבצעת את תפקידה, מה שהיא מחזיקה היום, יתפרק מחר. אבל אפילו מבט היסטורי יראה איך ההתפרקות מהגדרות נוקשות כמו גזע, דת, מין ומשפחה מתרחשת באותו הזמן ממש עם התפרקות המרכז וצמיחת רב-תרבותיות, ורלטיוויזם. זה לא מקרה. האמת העצובה היא לא רק אודות הגבולות. יחד אתה צריכה לבוא ההכרה, ודרוש גם לזה אומץ רב, שיחד עם הגבולות נולד רעיון המרכז, ויחד עם מותם הוא ימות. מרכז וגבול הם מושגים משלימים, נולדים זה מזה ותלויים זה בזה. הויתור על אחד יוביל לויתור על האחר.
האם זה רצוי? זו כבר שאלה אחרת.
המאמר של דני לסרי: http://www.makom.org.il/article-view/94
"אם יש לה מרכז, הרי שיש לה היקף"
נראה לי שמרכז קל להגדרה מאשר היקף.
לדוגמא http://www.exploratorium.edu/exhibits/fading_dot/images/Fading-Dot.jpg
איפה המרכז של העיגול הירוק?
איפה ההיקף של העיגול הירוק?
יש גם את האמירה המשפטית: (בערך, אני מקווה שקרוב)
שמקרי קצה יוצרים תקדימים גרועים.
נראה לי שמרכז נשאר עומד גם בלי הגדרת הקצה.
אולי המילה עיגול מטעה והייתי צריך להשתמש במילב מעגל? בכל מקרה, המעגל שלי הוא רק משל, ולכן הכתם הירוק ששלחת אינו מאתגר את מה שאני מציע. מה שאני מציע עדיין עומד: מרכז מוגדר ביחס להיקף (אחרת אני שואל: מרכז של מה?) וכנ"ל היקף.
המרכז של הכתם הירוק כן נקבע על ידי המרחק מהשוליים. אמנם קשה לנסח במילים מה הם השוליים האלו אבל זה קושי סמנטי בלבד. מבחינה מתמטית אין עם זה שום בעיה והמחשב שיצר את הכתב יודע טוב מאוד לנסח את המרכז ביחס להיקף וההיפך.
בין מרכז להיקף יש יחסים דיאלקטים, כמו בין הרבה מושגים תלויים הדדית אחרים.
לגבי ההערה המשפטית שלך, השאלה בעינה עומדת: מה הופך דבר למקרה קצה? האם זה לא מתוך השוואה למקרה "מהותי" "מרכזי". אם זה קצה, אני שואל: קצה של מה?
קח למשל פונקצית גל של חלקיק חופשי (אתה יודע, הנוסחה שמתארת פוטון או אלקטרון או כל החברה האלה) — המרכז שלה ברור, אבל אין לה היקף אלא רק דעיכה עם המרחק.
זה לא שאין גבולות, ולסרי כותב בפירוש שגם לגבולות יש חשיבות לפעמים. למיטב הבנתי מה שהוא אומר זה שלא צריך להתעסק כל כך הרבה בגבולות ובשאלות של איפה הם בדיוק ואיך דואגים לקיים ולרומם אותם. עדיף להתרכז במרכז, בעיקר, בלב.
כשבנדיקט אנדרסון כותב על "קהילות מדומיינות", הוא משווה בין סוג הקהילה המדומיינת של הלאומיות המודרנית לבין סוגים שהיו דומיננטיים לפניה, כמו קהילות דתיות או מלוכניות. אחד ההבדלים המרכזיים שהוא מדבר עליהם הוא הארגון המרחבי של הקהילה, במישור הריאלי והמטפורי.
מדינת הלאום המודרנית מוגדרת על פי גבולותיה משום שהלאום שאותו היא אמורה לשרת מוגדר על פי גבולותיו. יש (או אמורים להיות) גבולות מאוד מוגדרים בין השתייכות ללאום לאי-השתייכות אליו, ולכל בני הלאום אמור להיות מעמד שווה. ל"מדינות" טרום-מודרניות לא היו (וגם לא היו "אמורים" להיות) גבולות ברורים, והן התרחבו והתכווצו בעקבות כיבושים, נישואין, מתנות וכו' בין השליטים. הממלכה היתה מוגדרת לפי המרכז שלה, המלך ובירתו, הסמכות שהושרתה עליהם מן השמיים, וההיררכיה שהם יצרו סביבם בכוח אותה סמכות. כך גם לגבי הקהילה הכנסייתית שהיתה מאורגנת סביב האפיפיור, הוותיקן וההיררכיה שסביבם, עם שאיפה מוצהרת לנצר אנשים שאינם שייכים אליה. ללאום המודרני אין שאיפה להתרחב, משום שהוא מוגדר על ידי גבולותיו. גם שיטת המשטר הדמוקרטית מבטאת יפה את הניסיון ל"הומוגניזציה" של מרחב השליטה שבתוך גבולות הלאום, מרחב שעתה אינו מוגדר על פי המרכז שלו (המלך) אלא על פי גבולותיו.
נראה לי שהרעיון הזה יכול לתמוך בביקורת שלך על דני לסרי, וגם להעשיר אותה במקצת.
יונת ועומר תודה על התגובות.
יונת, קודם כל נהניתי לקרוא את מה שכתבת על לימוד קריאה. בלי להבין בזה ממש אני נוטה להסכים (בכל זאת אני לומד כבר איזה עשרים שנה רצוף…)
לגבי התגובה שלך, אני לא בטוח שלפונקצית גל יש מרכז ברור כי כשמתרחשת קריסה אין דרך לדעת לאיזה "כוון" היא תתרחש. אבל אני רק חובבן.
מה זה "הלב"? איך מזהים אותו? האם הוא הסמכות העליונה?
באופן פרטי אנשים נוטים לזהות לב עם רגשות – האם זה הדבר שאנחנו צריכים להקשיב לו? (אני מזכיר כאן את הלב היהודי שמשמש כעילה למליון עוולות). זה לא שאני טוען שרציונליזם עיקש הוא הפיתרון, אלא שנראה לי ש"הלב" אינו תחליף הולם.
עומר – אני מסכים. ללב יש אספקט טוטאליטרי.
תודה לשניכם.
יוצא לי לאחרונה לצטט את הטענה של לסרי בדבר היחסים בין המרכז והגבולות בהקשר של ילדים,הורות וחינוך. אם אני מבין נכון את הטענה שלך,וכפי שהבנתי התישבת על הענף המכובד והגבוה של ויטגנשטיין, אזי יש כאן כשל לוגי כל שהוא.מה שאני מבין שלסרי מציע,זה סוג מסוים של השהייה במשא ומתן האין סופי בין הבריות ובעיקר בין מבוגרים לילדים, על גבולות.מתוך הנחה (אופטימית משהו)שהסטת המבט לעבר המרכז, תאפשר לגבולות להיוצר באופן ספונטני
אפשר אולי לקרוא לתנועה הזו בין המרכז לגבולות כמו זו שמתרחשת בין שני אנשים דיאלוג
,.
אני חושב שאני מסכים איתך איזי.
יש באמת כשל לוגי במה שדני מציע שאינו קיים במה שאתה כותב.
ההשהייה שאתה מציין היא נחוצה והכרחית אבל למה הסטת המבט צריכה להיות לעבר המרכז? למה אי אפשר פשוט להסיט את המבט בלי מיד לשים אותו על משהו תחליפי?
בוא נקח לדוגמא דיאלוג? האם יש לדיאלוג מרכז? כל הענין בדיאלוג הוא שאין מרכז!
או קיי. אז ככה.אני אתחיל עכשיו לירות כמה אסוציאציות פרועות כמו שהרבה פעמים קורה לי בסייבר.1. להסיט את המבט לעבר מה?הלא כלום,נשמע זני משהו..מה, בדיאלוג אין מרכז?ראית פעם את הקהל מסתכל על משחק טניס.על מה הם מסתכלים שם?אז מה ?יש שם הרבה מרכזים? כמו הויכוח על אלהים אחד או הרבה.על כל פנים.המבט.איפה להניח אותו
בעניין של ילדים אני חושב, שאכן חשובה התנועה .כמו שלום וביטחון. שלום,זה לחפש את המקום הפנימי ,את עין הסערה, את הגרעין השקט,או הרועש. אצל מי?קודם כל אצלך.?למה ? כי אחרת זה תמיד יהיה דומה לגברים האלה,הפטרונייזינג שאומרים לנשותיהם"אני יגיד לך מה הבעיה שלך"
ילדים זה מן מכונות השלכה ,הן נאלצים להכיל את מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים על איך צריך להתנהג עם ילדים. ואיך צריך להתנהג איתם.?קודם כל לשים להם גבולות. למה?כי יש כאן מלחמת וין לוז
הרי לא יתכן וין וין. תתן להם הם ירצו יותר. זה ברור ואנחנו הרי בעידן של שיקום הסמכות ההורית.אבל זה בגלל שלא הסטנו את המבט פנימה,אם יש כזה דבר פנימה,כשמדובר בנו(מה אתה אומר?)
בגלל שנשארו לנו הצלקות מההורים שלנו
. בגלל החופש שלקחנו בשביל ללכת איתו לאיבוד. ,
אספוש.
אני מרגיש שלא ירדת לסוף דעתו של דני.
דני מדבר על MIDDLEWAY, ולא על יצירת מרכז כקיצוניות חדשה כנגד הגבולות.
אוהב.
אסף.
איזי,
אני בעד דיאלוג, טניס זה נחמד, אבל הצופים לא משתתפים, נכון? בשביל הצופים יש דבר אחד, בשביל המשתתפים דבר אחר. והשאלה האחרונה שלך היא החשובה היותר – האם יש דבר כזה "פנימה"? זו השאלה.
אסף,
"דרך אמצע" זו סיסמא שלא מתאימה לכל דבר. אם דני ניסה להגיד משהו על דרך אמצע מסתבר שבאמת לא הבנתי כלום. אמצע בין מה למה?
ההבדלים בינינו והשינויים בפנינו חושפים ביטויים פיסיים ונפשיים של פגיעות.
גם אם נימנע מעצמנו או נעטה מסכות לא תעלם הפגיעות.
כשיש לנו רגש כלפי משהו או מישהו
הפגיעות שלנו דוחה את או מתחברת עם הפגיעות שלו.
אם מוסיפים או גורעים ממידת הפגיעות,
מתקשחים או מתרככים.
הפגיעות משותפת לנו וחוצה בינינו.
מקטבת את היחסים
בינינו לבין
השאר
.
שיר שלי בשם "גבולות":
http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=1592449
אני קורא את דני. יפה.
אני קורא את אסף. יפה (טרחני קצת, אך שנון).
דני יכול לקבל את אסף, מתוך שיטתו.
אסף מה-זה מתאמץ לפרגן לדני- אך התחרות בוקעת מדבריו.
ואני מאיר – מחייך מעמדה דיאלקטית תלמודית, עמדה פרקטית אשר מקבלת את המציאות הדואלית בדיעבד, מקבלת את הסתירות, התחרות, הטוב הרע היפה והמכוער (כאילו יש ברירה). הרי כל נשמה ונשמה מהווה אלגוריתם ייחודי לבירור ויצירת תמונת המציאות.
אולי אני יהודי יותר בודהיסטי מתלמידיו של בודהה?