אין לנו רצון חופשי?

מחקר מפורסם שנעשה בשנות השמונים טוען שאין לנו רצון חופשי. המוח, על פי המחקר הזה, מתכונן לפעולה הרבה לפני שאנחנו באופן מודע חושבים שאנחנו רוצים לעשות משהו. במקרה הטוב המחקר הזה מצוטט על ידי מדענים שחוזרים על הנסוי והמסקנות, ובמקרה הרע הוא מצוטט סתם ככה, בערך כמו שאני הזכרתי אותו כאן "מחקר משנות השמונים הוכיח שאין לנו רצון חופשי" וכולי וכולי [הנה דוגמה].

אבל אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. והפרטים הקטנים הם מצד אחד מענינים מאוד, ומצד שני מציבים אתגר למי שרוצה בכל זאת לחשוב שיש רצון חופשי. אתגר, אמרתי, אבל אתגר שאינו בלתי אפשרי.

הניסוי של ליבט

 

בשנת 1983 ביקש מדען המוח בנג'מין ליבט מקבוצה של נבדקים לשבת במעבדה ולהזיז את היד מתי שבא להם. פשוט להזיז אותה באופן ספונטני, מתי שהם מרגישים את הדחף להזיז אותה. לראש של כל נבדק היה מחובר מכשיר EEG. ליבט שם לב למשהו שהיה ידוע לו ממילא – שבערך שניה לפני שהיד זזה, יש במוח פעילות חשמלית שמוכרת בשם "פוטנציאל התכוננות" (readiness potential). זה לא מפתיע. הרי הפקודה להזיז את היד מתחילה במוח. השאלה שהוא שאל את עצמו היתה מתי מתרחש הרצון הסוביקטיבי של הנבדקים. האם זה קורה לפני הפעילות המוחית? האם אחרי?

 

הנה דיאגרמה קטנה:

- | – - – - – - – - – - – - – | – - – - – - – - – - – - – | – - – - – - – - – - – - – - – | – - – - – >

רצון?(1)            פעילות מוחית             רצון?(2)                  היד זזה

 

בנג'מין ליבט

לשאלה הזו יש לכאורה השלכות מרחיקות לכת. היינו רוצים לחשוב שקודם כל אנחנו רוצים להזיז את היד, ואז גלגלי השניים במוח מתחילים לחרוק ולזוז עד שניתנת הפקודה לשריר לזוז, והיד זזה. זו תהיה סדרת ארועים הגונה שמתאימה לסיפור שיש לנו על עצמנו כאנשים בעלי מוח. אבל הסתבר, לצערם של רבים, שהמוח יודע הרבה לפנינו שאנחנו עומדים לרצות לזוז. שימו לב, המוח לא רק יודע שאנחנו הולכים לזוז, אלא שאנחנו הולכים לחשוב שבאופן חופשי לגמרי אנחנו נרצה לזוז. אם זה לא הסוף של הרצון החופשי, אז מה כן? מסתבר שאנחנו לא אנשים בעלי מוח, אלא אנשים בבעלות מוח.

איך ליבט הגיע בכלל למסקנה המטרידה הזו? איך אפשר לדעת מתי בדיוק יש למישהו תחושה סוביקטיבית שהוא רוצה לעשות משהו? כמובן שבטווח של שניה אי אפשר לבקש מהניבדקים להגיד מתי הם רוצים לזוז, כי הזמן שלוקח להגיד משהו גדול יותר מהזמן שלוקח להזיז את היד. אז איך אפשר בכל זאת לדעת מתי בדיוק הבן-אדם החליט להזיז את היד? אפשר לבקש ממנו למצמץ, אבל זה גם לא מדד מדויק מספיק, וגם יפריע למדידות הנוירולוגיות, כי הרי גם מצמוץ הוא פעילות שריר שמקורה בפעילות מוחית.

ליבט פתר את הבעיה בדרך מקורית. בעודם מחוברים לEEG בלי לזוז ובלי למצמץ, הנבדקים בהו בנקודת אור שזהה במהירות במעגל על לוח שנראה קצת כמו שעון [איור אנימציה]. ברגע שהם חשו את הרצון להזיז את היד, כל מה שהם היו צריכים היה לשים לב איפה הנקודה נמצאת על "השעון" ולדווח לחוקר לאחר מעשה. בדיעבד החוקר ניתח את התוצאות והיה יכול להגיד מתי בדיוק התרחשה תזוזת היד, וביחס לזה איפה היתה הנקודה ביחס למעגל באותו הרגע בו שניבדק חש שהוא רוצה להזיז את היד. השיטה הזו אפשר יהיה למדוד כמה זמן עבר בין הרצון לזוז והתזוזה עצמה.

מסתבר שהרצון הופיע אצל הנבדקים 350 אלפיות השניה אחרי שהמוח התחיל להתכונן לפעולה ו 200 אלפיות השניה לפני התזוזה. כאמור היה זה יום שחור למאמינים ברצון חופשי.

הנה התוצאות:

  (אלפיות השניה)      550-                      200-                           0

- | – - – - – - – - – - – - – | – - – - – - – - – - – - – | – - – - – - – - – - – - – - – | – - – - – >

                   פעילות מוחית               רצון(2)                  היד זזה

 

בעיות פילוסופיות יסודיות

יש כמה בעיות טכניות עם הנסוי הזה. למשל ידוע שיש לאנשים קושי מובנה להעריך סימולטניות של ארועים חיצוניים, ושיש הטיה בשימוש ב"שעון" בנקרים כאלה. אבל הבעיה העמוקה יותר היא בכלל פילוסופית. היא נובעת מסידרה של הנחות שליבט ואחרים מניחים תוך התעלמות מכמה בעיות יסודיות. בקריאה של מאמרים רבים על הנושא מצאתי שכמעט כל המדענים לוקחים את ההנחות האלה כמובנות מאליהן, ומשם מתחילה השגיאה.

יש איזו ציפיה כללית ש"אני" ירחף איפה שהוא מעל ומעבר למוח וממקום ריחופו הטרנסדנטי הוא ינחית פקודות באמצעות הרצון החופשי ויגיד למוח מה לעשות. המוח אז יתן את הפקודה המתאימה לגוף לזוז לכאן או לשם. אנחנו חושבים שאנחנו בשליטה על המוח, ולכן יש לנו רצון חופשי. בתמצית אפשר לחזור על מה שכתבתי קודם: "אנחנו בעלי מוח". אבל אנחנו שוכחים פרט אחד קטן – אנחנו לא בעלי מוח, אנחנו המוח.

אנחנו לא יושבים בחוץ. הרעיון הזה שיש רצון חופשי ששולט על הענינים מבחוץ מאוד מזכיר את הרעיונות של רנה דקרט שמזוהה יותר מכולם עם הניסוח, או ההמצאה, של בעית גוף-נפש. בחיבור passions of the spirit הוא כותב שבאמצעות הרצון הנשמה מתחרה עם תשוקות הבשר ומי שמנצח מצליח להזיז אזור מסוים במוח ולגרום לגוף לפעול. זה הסבר טוב בעיקר למי שחושב שיש בנו נשמה (רצוי: ממקור אלוהי), נשמה לא חומרית שאינה תלויה במוח ובגוף. דקרט גרס שהרצון שניתן לנשמה הזו אינו ניתן לחלוקה, אינו מוגבל, ולכן הוא חופשי לחלוטין. אבל האמת היא שאין לנו נשמה כזו (הנה, אני רואה את התגובות מגיעות. אני ממליץ לקרוא קודם את הפוסט הזה). ליבט כמדען מוח הוא כמובן לא דואליסט קרטזיאני, אבל המסקנות והתיאוריות שלו מושכות לכוון הזה. הוא חושב, למשל, שמקור הרצון הוא במשהו שאי אפשר למדוד בכלים נוירולוגיים. כמעט ונפלט לו "נשמה".

אחת ההנחות של הניסוי הזה היא שאנחנו צריכים להיות מודעים בשביל שיהיה לנו רצון. לכאורה רצון אינו באמת רצון עד הרגע בו הוא נכנס לתודעה וזה הרגע בו האדם רוצה (באופן מודע) לעשות משהו ויכול לדווח על כך לחוקר. אבל לאור תוצאות הניסוי, כשמשהו נכנס לתודעה זה כבר מאוחר מדי. 350 אלפיות השניה מאוחר מדי, שזה הרבה זמן מבחינה נוירולוגית.

כמה מפתה ואינטואיטיבי הרעיון הזה: התודעה היא מין מסך כזה אליו נכנסים וממנו יוצאים כל מני רשמים. למשל הרושם "עכשיו אני רוצה להזיז את היד". הבעיה היא שאני לא מכיר חוקר מוח שיסכים עם התיאור הזה. כולל ליבט עצמו. עד כמה שאנחנו יודעים, התודעה היא תפקוד מסוים שיוצר דימויים משוכללים ומורכבים של העולם, כולל העולם שבתוך הראש שלנו. כן, התודעה גם עוסקת לפעמים ברצונות שאנחנו מייצרים, כמו שהיא עוסקת במראות שמגיעים דרך העיניים. התודעה היא תפקוד פעיל, היא לא מסך עליו מוקרנת המציאות (ובכלל מי זה שאמור להסתכל במסך הזה?) לכן אין הקרנה וממילא אין צופים במסך. במילים אחרות התודעה לא רואה, ולא רוצה ולא שומעת ולא שום דבר מהסוג הזה. התודעה היא לא איש קטן בתוך הראש שרואה הכל והיא לא איש קטן בתוך הראש שמנהל את העניינים. הגיע הזמן להיפטר מהדימוי העממי הזה.

וכאן נחלץ לעזרתי הבודהה שחזר ואמר מליון פעם שהתודעה היא לא "אני". הרעיון הבודהיסטי על תודעה שריקה מעצמיות מתנגד לנטייה שלנו לזהות את עצמנו עם התודעה כאילו אנחנו יושבים שמה למעלה בראש. זו במיוחד סכנה למי שמתרגל מדיטציה ומשכלל את המודעות שלו לרמות גבוהות — קל לטעות ולחשוב שעצם המודעות הזו היא היא האני האמיתי. זו למעשה דעה מקובלת באסכולות מיסטיות מסוימות, אבל אין לה זכר בכתבים הבודהיסטים העתיקים. וזה גם מתאים למה שהפסיכולוגים יודעים לספר לנו על התודעה: הרבה דברים חשובים מתרחשים בלעדיה.

הרגע בו הכל מתחיל

הנבדק של ליבט הזיז את היד. מי אם לא הוא הזיז את היד? ומה גרם לו לעשות את זה אם לא רצונו החופשי? והאם אפשר לטעון שהוא לא עשה את זה בהכרה? כמובן שהוא היה ער, מודע, והוא הזיז את היד בגלל שהוא רצה להזיז את היד. אלא שהרבה דברים שחומקים מהמודעות היו צריכים לקרות כדי שזה יקרה. הטעות שעומדת בבסיס הניסוי של ליבט והתיאוריה המוזרה שהוא הוליד היא החיפוש אחרי הרגע בו הכל מתחיל. פשוט אין רגע בו הכל מתחיל.

ה"אני" הוא לא התודעה שרואה את הכל. הוא גם לא הרצון שמחליט עכשיו ככה או ככה. ה"אני" הוא כל המכלול הזה שעובד: הגוף, התפיסה, ההכרה, הרצון והתחושות. תפרק את זה ותישאר בלי אדם. אף אחד מהמרכיבים האלה אינו ההתחלה האולטימטיבית של משהו. הם תלויים אחד בשני ולא יכולים להיפרד. לכן כשאנחנו מחפשים את הרגע בו הכל מתחיל — הרגע של הרצון — אנחנו פשוט לא מבינים איך הדברים עובדים. לזה הבודהיסטים קוראים "התהוות מותנית".

הרצון אינו באמת התחלה. הוא התחלה מדומיינת. אנחנו בדיעבד מחליטים על רגע כזה וקוראים לו הרגע של הרצון. למעשה הרבה מהנבדקים בניסויים דומים לזה שתיארתי למעלה מדווחים שהם רצו להזיז את היד ברגע מסוים, ומסתבר שהרגע הזה היה קצת אחרי התזוזה של היד. זה כל כך אבסורדי, שהתוצאות היו חייבות להפסל כשגיאה. אבל הן דווקא מאירות את הצד הבעייתי של דווח אינטרוספקטיבי על הזמן המדויק על הרצון לזוז. אנשים יודעים שהם הסיבה לתזוזה (ולא, למשל שהיד זזה בעצמה בניגוד לרצונם), ולכן הם אומרים: הזזתי את היד מרצוני החופשי. אבל אין להם כלים טבעיים (נוירולוגיים) מדוייקים מספיק כדי לאמוד את מרווח הזמן בין ההחלטה לתנועה. התוצאות הבעייתיות רק מדגישות שהערכת זמן וסדר ארועים בתווך של אלפיות שניה הוא דבר שאנחנו לא יכולים לעשות.

זה שהרצון הוא לא באמת התחלה אלא יותר כמו מסקנה בדיעבד על פי הסיטואציה לא אומר שאין לנו רצון חופשי. קחו למשל את הרגע בו דרור פויר החליט להפסיק לאכול בשר. ותשוו אותו עם הרגע בו הוא התחיל לאכול מחדש. במקרה הראשון מדובר בלי ספק על רצון חופשי. אבל על המקרה השני הוא מספר כאילו זה היה רגע של חולשת הרצון, משהו שנגרם לו. מה בעצם ההבדל? ההבדל בין המקרים הוא בסיפור. ההבדל הוא בכמות המחשבות שקדמה לכל ארוע, ובתוכן של המחשבות האלה. האם באמת אפשר לחשוב שבמקרה הראשון היה "רצון חופשי" שהנחה באופן בלתי תלוי את הגוף לפעול באופן מסוים, בעוד שבמקרה השני שורה של ארועים פיסיקלים גרמו לרגליים ללכת לכוון השווארמה ולפה לבקש מנה (עם חריף)? עדיף לדעתי לראות את המקרה הראשון כהחלטה מנומקת באופן מסוים, ואת השני כהחלטה שאינה מנומקת או מנומקת בדיעבד באופן אחר. ההבדל הוא לא נוירולוגי, אלא נרטיבי. בשני המקרים אין נקודה t1 בזמן בה הארוע "רצון" התרחש. הרצון החופשי נמרח בזמן, ומתרחש לאורך שניות רבות של מחשבות, דיבור ולפעמים כתיבה.

איפה אני בכל זה?

רצון חופשי הוא סיפור מורכב שאנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים על המניעים שלנו, על ההצדקות שלנו ועל איזה מן בני אדם אנחנו. אנחנו כל כך טובים בלספר את הסיפורים האלה שהסיפורים מסוגלים לשנות את הפעילות המוחית שלנו. ככה אנחנו, שאיננו שונים מהמוח, משפיעים על המוח. והמוח הזה כולל את התודעה, ואת התפיסה, ואת התחושות, ואת הרצונות, ולכל זה מחובר גוף באופן בלתי ניתן להפרדה. כשמנסים לבודד ארוע אחד, ולהניח שהוא הגורם להכל, מתחילות הבעיות הפילוסופיות האלה של "רצון חופשי". פתאום לא ברור איפה ומתי ה"אני" הזה מתקיים. האם הוא המודעות להחלטה? האם הוא ההחלטה? או המחליט? אולי הוא בעצם בוהה בנקודה שרצה במעגל? או שהוא יושב מעל לכל זה ויודע לשפוט שהנקודה היתה במקום מסוים בזמן שהרצון התחיל? איפה אני יושב בכל המערכת הזו? אפשר לשאול את זה רק עם שכחנו שאני הוא המערכת עצמה.

מדענים שמנסים לתפוס את הרגע הבודד בתנאים מלאכותיים דומים למי שמנסה להבין את מעוף הציפור על-ידי התבוננות בפוחלץ של זרזיר. ממש ככה.

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • איריס   ביום 16 בנובמבר 2006 בשעה 13:24

    אין לנו רצון חופשי במובן שבו למדנו להתייחס אליו (אין דבר העומד בפני הרצון וכולי). מה שדרור התכוון אליו הוא מאד אמיתי, אם אתה נתון לשטיפת מוח למשל, אז ההחלטה שאתה מקבל היא לא שלך גם אם אתה זה שמבצע אותה.
    אני שמחה שהעלית את הפוסט כי אני בדיוק עוסקת בשאלה הזו, אם כי מן הצד המשפטי שלה.
    מנגנון ההשאה הוא סמוי מהתפיסה הקוגניטיבית הרגילה שלנו, ולכן התחושה היא ש"עשיתי משהו נגד רצוני" בלי יכולת לשים אצבע על ההשאה. אך היא שם, ואם היא מתוחכמת היא ניגשת ישר למרכזים במוח שהנגישות העצמונית שלך אליהם היא נמוכה עד בלתי קיימת, כמעט כמו היפנוזה.
    יש לנו רצון חופשי כל עוד מישהו אחר לא גובר על הרצון שלנו, ולפעמים ההתגברות על הרצון הובחירה סמויה מאיתנו עצמנו.

  • אני מה   ביום 16 בנובמבר 2006 בשעה 13:36

    מאמר יפה וברור

  • אסף   ביום 16 בנובמבר 2006 בשעה 14:08

    איריס,
    השאלה היא האם אתה רק המבצע או גם המחליט, במקרה של "שטיפת מוח" או הפנוזה. ואיך אפשר לקבוע את הגבול בין מקרה בו אתה באמת מחליט, ובמקרה בו רק נדמה לך שאתה מחליט.
    האם תוכלי לחשוב על קריטריונים ברורים להבחנה?

  • אמירה הס   ביום 16 בנובמבר 2006 בשעה 14:41

    מאמר מדהים.
    שהביא אותי למשחבה שהתודעה היא מסך פרוץ וגדור שמקבל ומחזיר מסרים.
    ישנם אנשים פחות פאסיביים בהם הרצון פורץ איזה גבול והופך אקטיבי.
    כל תודעה קשורה לתודעה אחרת, והמוח מפעיל וסוגר כפתוריו בשעת הצורך. כדי לא להיות אולי מוצף מהדתר של עולם אחר, של ראש אחר.
    מעין מנגנוני השהייה של קליטות למיניהן.
    הרצון להרים יד למשל יכול להיות כי המוח הוא הפקח על הרצון שגם הוא בעל תדר משלו ויש שכוח המוח מתגבר על תדר הרצן. או שיש משהו כמו מנוף בין הרצון למוח. והזרוע של המנוף היא הזמן המתבצע בין הפקודה לבין ההחלטה.

  • פורטיש   ביום 16 בנובמבר 2006 בשעה 14:53

    נהנתי לקרוא ויש לי שאלה.
    האם לדעתך המערכת הקרויה "אני" מסוגלת לעצב את עתידה?
    האם המציאות הזו דטרמינסטית או שיש אופציה לשינוי ?
    ואם כן מה החלק במערכת שרוצה את השינוי ?
    ואיריס את חושבת שיש מקום לדון בשאלה הזו בתוך מערכת שמתבססת על יכול האדם להיות שפיט ככזה שיש לו רצון חופשי ולכן אחראי גם על ההשלכות של מעשיו?
    אני כתבתי על הנושא את דעתי הפחות מלומדת http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=353552&blogcode=5265971
    ובכל מקרה זו נראית לי שאלה מעניינת מאד ולא פשוטה כלל ועיקר.

  • פורטיש   ביום 16 בנובמבר 2006 בשעה 14:56

    נהנתי לקרוא ויש לי שאלה.
    האם לדעתך המערכת הקרויה "אני" מסוגלת לעצב את עתידה?
    האם המציאות הזו דטרמינסטית או שיש אופציה לשינוי ?
    ואם כן מה החלק במערכת שרוצה את השינוי ?
    ואיריס את חושבת שיש מקום לדון בשאלה הזו בתוך מערכת שמתבססת על יכול האדם להיות שפיט ככזה שיש לו רצון חופשי ולכן אחראי גם על ההשלכות של מעשיו?
    אני כתבתי על הנושא את דעתי הפחות מלומדת http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=353552&blogcode=5265971
    ובכל מקרה זו נראית לי שאלה מעניינת מאד ולא פשוטה כלל ועיקר.

  • יניב רון-אל   ביום 16 בנובמבר 2006 בשעה 16:23

    וגם כתוב היטב.
    אגב – גם בהינתן כל ההנחות הפילוסופיות (הבעייתיות – אני מסכים!) של ליבט, יש גם בעיה מתודולוגית בניסוי עצמו, שיוצא מנקודת הנחה שהרגע שבו "מתחיל" הרצון להזיז את היד והרגע שבו ישנה ידיעה (או: תודעה) אודות הרצון – הם אותו הרגע, וכן שהרגע שבו העין (באמצעות המוח) מזהה את מיקום הנקודה במעגל גם הוא אותו רגע. זה גם יכול להסביר את הפער בזמן.
    אבל אהבתי יותר את ההסבר שלך :)

  • מנשה   ביום 16 בנובמבר 2006 בשעה 20:19

    מזכיר לי בחור מהעבודה שהיינו נוהגים להתלוצץ שאופן התנהגותו דומה למכונת מצבים ואפשר לצפות בדיוק את התנהגותו הרצונית.

    "הרצון הוא מסקנה" – מחשבה כואבת.

  • איריס   ביום 16 בנובמבר 2006 בשעה 20:38

    אסף, רציתי להציע בדיוק את הנושא הזה לתיזה לתואר שלישי באוניברסיטת תל אביב (פילוסופיה), אבל נתקעתי בינתיים עם משרד הקליטה שלא מסכים לתת לי מלגה כי אני "זקנה" מידי לקריטריונים העלובים שלהם. ככה הם מתכננים להחזיר יורדים, הבנת ?
    אשמח לחפש אכסניא אחרת, ומאחר שזכור לי שאתה משכשך במימי האקדמיה בחו"ל. יאללה תעזור.

    הרעיון המרכזי שלי היה באמת לתקוף את התיזה המרכזית של המשפט, בעניין האחריות, אך יותר ספציפית באמת להתמקד במצבים של השאה בלתי מודעת, שהם אלה שלמעשה מפריכים את ההנחה המשפטית המקובלת על מנס ריאה (מחשבה פלילית) כפי שהתפתחה עד כה.

    לגבי קריטריונים ספיצים, טוב צריך להשאיר משהו למחקרים עצמם. מאחר שהנושא מאד מאתגר הייתי דוקא רומזת לך שהתחלת החקירה שלי היתה מתמקדת ביכולות הקיימות ליצור סוגסטיות כאלה, ולקחת את זה משם. כלומר, לא להתחיל במצב שאתה מתאר, ולפרק אותו, אלא להיות צנועה יותר (כי אם אני הולכת על מחקר בשדה משפטי בכל זאת, אי אפשר להתפרש לפילוסופיה יותר מידי כידוע).

    אם יש היום טכנולוגיה המאפשרת מניפולציה מושלמת כלומר השאה לרבות מניפולציה של הקוגניציה ואפילו של הסביבה עצמה, ששוללת דה פקטו את כוח הבחירה, באופן שמושא החקירה אינו מודע לכך בזמן אמת ולעיתים גם זמן רב לאחר מכן – אז משפטית מדובר למעשה בסיטואציה שאינה מקבלת מענה בכללים הקיימים. במקרים רבים, לאחר שההשפעה מתפוגגת, המודעות מצטרפת במאוחר, ויש "עדות עקיבה" פחות או יותר למצב של שלילת רצון. משפטית, בדרך כלל זה לא יעזור לאותו אדם בשלב הזה מכמה סיבות ולא ניכנס לזה כרגע.

    אם יש התכוונות לנסח קריטריונים בצורה מוסדרת, אשמח לחשוב ביחד. אבל הקושי כרגע הוא לגשר בין המדע ובין התיאוריה המשפטית ובודאי בין הפרקטיקה המשפטית לתיאוריה המדעית.
    אותי מעניין השדה הפלילי, אבל יש לזה השלכות על המשפט האזרחי בכל הקשור להתנערות מהסכמים במקרים של "שטיפת מוח" שיווקית, פרסומת וכולי

  • איריס   ביום 16 בנובמבר 2006 בשעה 20:41

    קראתי ונהניתי מהטרקטט הפילוסופי. אני אתך בתיאור ובמסקנות הלא נחרצות. ובעיקר מתחברת פה לאמירה הס. התיאור של "הרצון" המטאפיזי שאליו מתכוון כניראה לייבוביץ הוא חמקני מטבעו, וגם האמונה שהוא קיים. אבל היו לי הבזקים, שמהם הרגשתי שיש משהו כזה, רצון מסוג מסויים שכאילו ממריא לרגע מן החומר.
    ודאי שבתחום המשפטי לא נוגעים באספקטים האלה, וכאשר המשפט נכנס לשדות המטאפיזיים קיבלנו את האינקויזיציה אז אולי עדיף שלא לחבר.

  • עומר   ביום 16 בנובמבר 2006 בשעה 21:23

    בריטריט האחרון בתובל, אחרי שלושה ימים של התהוות מותנית והתהוות מותנית, שמעתי מסטיבן בצ'לור (בכבודו ובעצמו, כן כן) הצהרה מפורשת על כך שיש לנו רצון שאינו מכונן על ידי התנאים הקודמים (רצון שמופיע, למשל, ברגע שבמדיטציה אני בוחר אם לגעת בכאב או לברוח ממנו). סטיבן הודה שיש בכך בעיה פילוסופית חמורה, אבל טען שהבעיה הזו משותפת לכל ההגות המערבית לתולדותיה, ושבלי ההכרה ברצון חופשי כזה אין טעם לאף פעולה אתית (כמו ישיבה במדיטציה, למשל).

  • תומר   ביום 16 בנובמבר 2006 בשעה 21:54

    עד לדבריו אלה של בצ'לור, שמצטט עומר. אבל לדעתי בצ'לור מאוד מעוניין שזה יהיה כך מפני שיש לו אג'נדה של קידום מעורבות מוסרית בעולם וכו'. זה לא שאני אומר שהוא ממציא חלילה, אבל ממצב של אגנוסטיות הוא גולש אל עמדה של "יש אבל זה פרדוקס גדול" כדי להדגיש משהו שוה אמעוניין בו. טוב, זו דעתי בכל אופן.

    ואסף: יופי טופי של מאמר.

  • יונתן   ביום 17 בנובמבר 2006 בשעה 01:14

    נשמע כמו משחק בהגדרות של זהות והזדהות

  • פורטיש   ביום 17 בנובמבר 2006 בשעה 14:33

    חשבתי על זה קצת ועלה לי רעיון שאולי מה צריך להסתכל על המשפט "יש לי רצון חופשי" הפוך.

    יש אופציה לרצון חופשי אבל מי זה ה"לי" הזה שחושב שזה שלו.
    כמו ילדים בגן, זה שלי מהבית.
    שבת שלום.

  • אסף   ביום 17 בנובמבר 2006 בשעה 16:40

    עומר ותומר,
    הפוסט הבא שלי יהיה עם כמה הערות על בצ'לור. לא שום דבר חדש מדי, אבל עם כמה קישורים. אני מציין שיש קווי דמיון רבים בינו לבין הסנסקריטיסט גומבריץ', ושזה האחרון גם טוען בנחרצות שעל פי הבודהה יש רצון חופשי. אני בסך הכל מסכים, אין בודהיזם בלי בחירה. והבודהה היה די ברור בנושא. השאלה היא זה אותו רצון כמו שדקרט מתאר (וגם אוגוסטינוס, אני חושב). תשובות נחרצות בספטמבר 2008.

    יניב,
    בהחלט. יש כל מני בעיות מתודולוגיות עם הניסוי חוץ מהבעיות הפילוסופיות. כמו שאתה אומר הערכת סימולטניות היא בעצמה תפקוד מוחי, ואף אחד לא צריך להניח שהתפקוד הזה משקף את המציאות באופן מעולה. במיוחד כשמדובר על סימולטניות של שני ארועים שהמוח באופן טבעי לא נדרש אף פעם לתזמן.

    איריס,
    (1) תשמעי זה מאוד מענין אותי כי שינויים בהבנה שלנו של מה זה חופש ומה זה רצון הם בעלי השלכות מוסריות ואלה משפיעות על הדרך בה החברה שופטת את חבריה על מעשיהם.
    (2) טכנולוגיה כזו כבר יש וקוראים לה טלוויזיה.
    (3) אני אשמח לעזור לך, למרות שאני לא בטוח איך. הדרך למימון מתחילה בניסוח אימיילים מנומסים לחוקרים ידועים שעוסקים בתחום שלך. משהו בסגנון "אני ככה וככה, קראתי אותך, אהבתי, אני מתענינת ב, אולי יש לכם כסף". אני לא מכיר מישפטנים וגם לא פילוסופים של המשפט.

  • שפי   ביום 17 בנובמבר 2006 בשעה 20:33

    http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=4052959

    גם אני כתבתי על זה, וגם אתה, ואתה, אם אנחנו כותבים ראויים אז בעצם אף פעם לא כתבנו על משהו אחר. התגליתניוּת הפסיכולוגיסטית הזאת היא תמיד מגוחכת.

  • אסף פדרמן   ביום 18 בנובמבר 2006 בשעה 19:10

    שפי תודה על הקישור, מענין מאוד.

  • ניצן   ביום 12 בינואר 2010 בשעה 23:24

    לפני הופעת תנועה! מודעות לרצון לנוע הופיעה בזמן זה ולמעשה לטענת ליבט ב 200 מילישניה לפני התנועה הרצון יכול להטיל וטו על התנועה או לאפשרה