אין לנו רצון חופשי?

מחקר מפורסם שנעשה בשנות השמונים טוען שאין לנו רצון חופשי. המוח, על פי המחקר הזה, מתכונן לפעולה הרבה לפני שאנחנו באופן מודע חושבים שאנחנו רוצים לעשות משהו. במקרה הטוב המחקר הזה מצוטט על ידי מדענים שחוזרים על הנסוי והמסקנות, ובמקרה הרע הוא מצוטט סתם ככה, בערך כמו שאני הזכרתי אותו כאן "מחקר משנות השמונים הוכיח שאין לנו רצון חופשי" וכולי וכולי [הנה דוגמה].

אבל אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. והפרטים הקטנים הם מצד אחד מענינים מאוד, ומצד שני מציבים אתגר למי שרוצה בכל זאת לחשוב שיש רצון חופשי. אתגר, אמרתי, אבל אתגר שאינו בלתי אפשרי.

הניסוי של ליבט

בשנת 1983 ביקש מדען המוח בנג'מין ליבט מקבוצה של נבדקים לשבת במעבדה ולהזיז את היד מתי שבא להם. פשוט להזיז אותה באופן ספונטני, מתי שהם מרגישים את הדחף להזיז אותה. לראש של כל נבדק היה מחובר מכשיר EEG. ליבט שם לב למשהו שהיה ידוע לו ממילא – שבערך שניה לפני שהיד זזה, יש במוח פעילות חשמלית שמוכרת בשם "פוטנציאל התכוננות" (readiness potential). זה לא מפתיע. הרי הפקודה להזיז את היד מתחילה במוח. השאלה שהוא שאל את עצמו היתה מתי מתרחש הרצון הסוביקטיבי של הנבדקים. האם זה קורה לפני הפעילות המוחית? האם אחרי?

הנה דיאגרמה קטנה:

– | – – – – – – – – – – – – – | – – – – – – – – – – – – – | – – – – – – – – – – – – – – – | – – – – – >

רצון?(1)            פעילות מוחית             רצון?(2)                  היד זזה

בנג'מין ליבט

לשאלה הזו יש לכאורה השלכות מרחיקות לכת. היינו רוצים לחשוב שקודם כל אנחנו רוצים להזיז את היד, ואז גלגלי השניים במוח מתחילים לחרוק ולזוז עד שניתנת הפקודה לשריר לזוז, והיד זזה. זו תהיה סדרת ארועים הגונה שמתאימה לסיפור שיש לנו על עצמנו כאנשים בעלי מוח. אבל הסתבר, לצערם של רבים, שהמוח יודע הרבה לפנינו שאנחנו עומדים לרצות לזוז. שימו לב, המוח לא רק יודע שאנחנו הולכים לזוז, אלא שאנחנו הולכים לחשוב שבאופן חופשי לגמרי אנחנו נרצה לזוז. אם זה לא הסוף של הרצון החופשי, אז מה כן? מסתבר שאנחנו לא אנשים בעלי מוח, אלא אנשים בבעלות מוח.

איך ליבט הגיע בכלל למסקנה המטרידה הזו? איך אפשר לדעת מתי בדיוק יש למישהו תחושה סוביקטיבית שהוא רוצה לעשות משהו? כמובן שבטווח של שניה אי אפשר לבקש מהניבדקים להגיד מתי הם רוצים לזוז, כי הזמן שלוקח להגיד משהו גדול יותר מהזמן שלוקח להזיז את היד. אז איך אפשר בכל זאת לדעת מתי בדיוק הבן-אדם החליט להזיז את היד? אפשר לבקש ממנו למצמץ, אבל זה גם לא מדד מדויק מספיק, וגם יפריע למדידות הנוירולוגיות, כי הרי גם מצמוץ הוא פעילות שריר שמקורה בפעילות מוחית.

ליבט פתר את הבעיה בדרך מקורית. בעודם מחוברים לEEG בלי לזוז ובלי למצמץ, הנבדקים בהו בנקודת אור שזהה במהירות במעגל על לוח שנראה קצת כמו שעון [איור אנימציה]. ברגע שהם חשו את הרצון להזיז את היד, כל מה שהם היו צריכים היה לשים לב איפה הנקודה נמצאת על "השעון" ולדווח לחוקר לאחר מעשה. בדיעבד החוקר ניתח את התוצאות והיה יכול להגיד מתי בדיוק התרחשה תזוזת היד, וביחס לזה איפה היתה הנקודה ביחס למעגל באותו הרגע בו שניבדק חש שהוא רוצה להזיז את היד. השיטה הזו אפשר יהיה למדוד כמה זמן עבר בין הרצון לזוז והתזוזה עצמה.

מסתבר שהרצון הופיע אצל הנבדקים 350 אלפיות השניה אחרי שהמוח התחיל להתכונן לפעולה ו 200 אלפיות השניה לפני התזוזה. כאמור היה זה יום שחור למאמינים ברצון חופשי.

הנה התוצאות:

  (אלפיות השניה)      550-                      200-                           0

– | – – – – – – – – – – – – – | – – – – – – – – – – – – – | – – – – – – – – – – – – – – – | – – – – – >

                   פעילות מוחית               רצון(2)                  היד זזה

בעיות פילוסופיות יסודיות

יש כמה בעיות טכניות עם הנסוי הזה. למשל ידוע שיש לאנשים קושי מובנה להעריך סימולטניות של ארועים חיצוניים, ושיש הטיה בשימוש ב"שעון" בנקרים כאלה. אבל הבעיה העמוקה יותר היא בכלל פילוסופית. היא נובעת מסידרה של הנחות שליבט ואחרים מניחים תוך התעלמות מכמה בעיות יסודיות. בקריאה של מאמרים רבים על הנושא מצאתי שכמעט כל המדענים לוקחים את ההנחות האלה כמובנות מאליהן, ומשם מתחילה השגיאה.

יש איזו ציפיה כללית ש"אני" ירחף איפה שהוא מעל ומעבר למוח וממקום ריחופו הטרנסדנטי הוא ינחית פקודות באמצעות הרצון החופשי ויגיד למוח מה לעשות. המוח אז יתן את הפקודה המתאימה לגוף לזוז לכאן או לשם. אנחנו חושבים שאנחנו בשליטה על המוח, ולכן יש לנו רצון חופשי. בתמצית אפשר לחזור על מה שכתבתי קודם: "אנחנו בעלי מוח". אבל אנחנו שוכחים פרט אחד קטן – אנחנו לא בעלי מוח, אנחנו המוח.

אנחנו לא יושבים בחוץ. הרעיון הזה שיש רצון חופשי ששולט על הענינים מבחוץ מאוד מזכיר את הרעיונות של רנה דקרט שמזוהה יותר מכולם עם הניסוח, או ההמצאה, של בעית גוף-נפש. בחיבור passions of the spirit הוא כותב שבאמצעות הרצון הנשמה מתחרה עם תשוקות הבשר ומי שמנצח מצליח להזיז אזור מסוים במוח ולגרום לגוף לפעול. זה הסבר טוב בעיקר למי שחושב שיש בנו נשמה (רצוי: ממקור אלוהי), נשמה לא חומרית שאינה תלויה במוח ובגוף. דקרט גרס שהרצון שניתן לנשמה הזו אינו ניתן לחלוקה, אינו מוגבל, ולכן הוא חופשי לחלוטין. אבל האמת היא שאין לנו נשמה כזו (הנה, אני רואה את התגובות מגיעות. אני ממליץ לקרוא קודם את הפוסט הזה). ליבט כמדען מוח הוא כמובן לא דואליסט קרטזיאני, אבל המסקנות והתיאוריות שלו מושכות לכוון הזה. הוא חושב, למשל, שמקור הרצון הוא במשהו שאי אפשר למדוד בכלים נוירולוגיים. כמעט ונפלט לו "נשמה".

אחת ההנחות של הניסוי הזה היא שאנחנו צריכים להיות מודעים בשביל שיהיה לנו רצון. לכאורה רצון אינו באמת רצון עד הרגע בו הוא נכנס לתודעה וזה הרגע בו האדם רוצה (באופן מודע) לעשות משהו ויכול לדווח על כך לחוקר. אבל לאור תוצאות הניסוי, כשמשהו נכנס לתודעה זה כבר מאוחר מדי. 350 אלפיות השניה מאוחר מדי, שזה הרבה זמן מבחינה נוירולוגית.

כמה מפתה ואינטואיטיבי הרעיון הזה: התודעה היא מין מסך כזה אליו נכנסים וממנו יוצאים כל מני רשמים. למשל הרושם "עכשיו אני רוצה להזיז את היד". הבעיה היא שאני לא מכיר חוקר מוח שיסכים עם התיאור הזה. כולל ליבט עצמו. עד כמה שאנחנו יודעים, התודעה היא תפקוד מסוים שיוצר דימויים משוכללים ומורכבים של העולם, כולל העולם שבתוך הראש שלנו. כן, התודעה גם עוסקת לפעמים ברצונות שאנחנו מייצרים, כמו שהיא עוסקת במראות שמגיעים דרך העיניים. התודעה היא תפקוד פעיל, היא לא מסך עליו מוקרנת המציאות (ובכלל מי זה שאמור להסתכל במסך הזה?) לכן אין הקרנה וממילא אין צופים במסך. במילים אחרות התודעה לא רואה, ולא רוצה ולא שומעת ולא שום דבר מהסוג הזה. התודעה היא לא איש קטן בתוך הראש שרואה הכל והיא לא איש קטן בתוך הראש שמנהל את העניינים. הגיע הזמן להיפטר מהדימוי העממי הזה.

וכאן נחלץ לעזרתי הבודהה שחזר ואמר מליון פעם שהתודעה היא לא "אני". הרעיון הבודהיסטי על תודעה שריקה מעצמיות מתנגד לנטייה שלנו לזהות את עצמנו עם התודעה כאילו אנחנו יושבים שמה למעלה בראש. זו במיוחד סכנה למי שמתרגל מדיטציה ומשכלל את המודעות שלו לרמות גבוהות — קל לטעות ולחשוב שעצם המודעות הזו היא היא האני האמיתי. זו למעשה דעה מקובלת באסכולות מיסטיות מסוימות, אבל אין לה זכר בכתבים הבודהיסטים העתיקים. וזה גם מתאים למה שהפסיכולוגים יודעים לספר לנו על התודעה: הרבה דברים חשובים מתרחשים בלעדיה.

הרגע בו הכל מתחיל

הנבדק של ליבט הזיז את היד. מי אם לא הוא הזיז את היד? ומה גרם לו לעשות את זה אם לא רצונו החופשי? והאם אפשר לטעון שהוא לא עשה את זה בהכרה? כמובן שהוא היה ער, מודע, והוא הזיז את היד בגלל שהוא רצה להזיז את היד. אלא שהרבה דברים שחומקים מהמודעות היו צריכים לקרות כדי שזה יקרה. הטעות שעומדת בבסיס הניסוי של ליבט והתיאוריה המוזרה שהוא הוליד היא החיפוש אחרי הרגע בו הכל מתחיל. פשוט אין רגע בו הכל מתחיל.

ה"אני" הוא לא התודעה שרואה את הכל. הוא גם לא הרצון שמחליט עכשיו ככה או ככה. ה"אני" הוא כל המכלול הזה שעובד: הגוף, התפיסה, ההכרה, הרצון והתחושות. תפרק את זה ותישאר בלי אדם. אף אחד מהמרכיבים האלה אינו ההתחלה האולטימטיבית של משהו. הם תלויים אחד בשני ולא יכולים להיפרד. לכן כשאנחנו מחפשים את הרגע בו הכל מתחיל — הרגע של הרצון — אנחנו פשוט לא מבינים איך הדברים עובדים. לזה הבודהיסטים קוראים "התהוות מותנית".

הרצון אינו באמת התחלה. הוא התחלה מדומיינת. אנחנו בדיעבד מחליטים על רגע כזה וקוראים לו הרגע של הרצון. למעשה הרבה מהנבדקים בניסויים דומים לזה שתיארתי למעלה מדווחים שהם רצו להזיז את היד ברגע מסוים, ומסתבר שהרגע הזה היה קצת אחרי התזוזה של היד. זה כל כך אבסורדי, שהתוצאות היו חייבות להפסל כשגיאה. אבל הן דווקא מאירות את הצד הבעייתי של דווח אינטרוספקטיבי על הזמן המדויק על הרצון לזוז. אנשים יודעים שהם הסיבה לתזוזה (ולא, למשל שהיד זזה בעצמה בניגוד לרצונם), ולכן הם אומרים: הזזתי את היד מרצוני החופשי. אבל אין להם כלים טבעיים (נוירולוגיים) מדוייקים מספיק כדי לאמוד את מרווח הזמן בין ההחלטה לתנועה. התוצאות הבעייתיות רק מדגישות שהערכת זמן וסדר ארועים בתווך של אלפיות שניה הוא דבר שאנחנו לא יכולים לעשות.

זה שהרצון הוא לא באמת התחלה אלא יותר כמו מסקנה בדיעבד על פי הסיטואציה לא אומר שאין לנו רצון חופשי. קחו למשל את הרגע בו דרור פויר החליט להפסיק לאכול בשר. ותשוו אותו עם הרגע בו הוא התחיל לאכול מחדש. במקרה הראשון מדובר בלי ספק על רצון חופשי. אבל על המקרה השני הוא מספר כאילו זה היה רגע של חולשת הרצון, משהו שנגרם לו. מה בעצם ההבדל? ההבדל בין המקרים הוא בסיפור. ההבדל הוא בכמות המחשבות שקדמה לכל ארוע, ובתוכן של המחשבות האלה. האם באמת אפשר לחשוב שבמקרה הראשון היה "רצון חופשי" שהנחה באופן בלתי תלוי את הגוף לפעול באופן מסוים, בעוד שבמקרה השני שורה של ארועים פיסיקלים גרמו לרגליים ללכת לכוון השווארמה ולפה לבקש מנה (עם חריף)? עדיף לדעתי לראות את המקרה הראשון כהחלטה מנומקת באופן מסוים, ואת השני כהחלטה שאינה מנומקת או מנומקת בדיעבד באופן אחר. ההבדל הוא לא נוירולוגי, אלא נרטיבי. בשני המקרים אין נקודה t1 בזמן בה הארוע "רצון" התרחש. הרצון החופשי נמרח בזמן, ומתרחש לאורך שניות רבות של מחשבות, דיבור ולפעמים כתיבה.

איפה אני בכל זה?

רצון חופשי הוא סיפור מורכב שאנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים על המניעים שלנו, על ההצדקות שלנו ועל איזה מן בני אדם אנחנו. אנחנו כל כך טובים בלספר את הסיפורים האלה שהסיפורים מסוגלים לשנות את הפעילות המוחית שלנו. ככה אנחנו, שאיננו שונים מהמוח, משפיעים על המוח. והמוח הזה כולל את התודעה, ואת התפיסה, ואת התחושות, ואת הרצונות, ולכל זה מחובר גוף באופן בלתי ניתן להפרדה. כשמנסים לבודד ארוע אחד, ולהניח שהוא הגורם להכל, מתחילות הבעיות הפילוסופיות האלה של "רצון חופשי". פתאום לא ברור איפה ומתי ה"אני" הזה מתקיים. האם הוא המודעות להחלטה? האם הוא ההחלטה? או המחליט? אולי הוא בעצם בוהה בנקודה שרצה במעגל? או שהוא יושב מעל לכל זה ויודע לשפוט שהנקודה היתה במקום מסוים בזמן שהרצון התחיל? איפה אני יושב בכל המערכת הזו? אפשר לשאול את זה רק עם שכחנו שאני הוא המערכת עצמה.

מדענים שמנסים לתפוס את הרגע הבודד בתנאים מלאכותיים דומים למי שמנסה להבין את מעוף הציפור על-ידי התבוננות בפוחלץ של זרזיר. ממש ככה.