לפנים אין תחליף
ראיתי שהזזת את הכתף! {או: זה לא לטלפון}
הטלפון מאפשר לי לשמוע אותך. זה אומר שאני יכול לדעת לא רק את מה שאת אומרת אלא ממש את מה שאת מרגישה. אם אני לא ממש מכיר אותך אני אפילו יכול לדעת, בקירוב, איזה סוג של בן אדם את.
קל לשכוח שכל כך הרבה מידע, אם אפשר לקרוא לזה בכלל מידע, עובר עם הקול, עם חיתוך הדיבור, עם המבטא. אני לא רק שומע מה שאת אומרת לי, אני גם שומע איך את אומרת לי, ולכן, גם איך את מדבר עם בעלך, עם הילדים, עם המוסכניק, אם יש לך כאב ראש, דיכאון קליני, אם את טיפשה ומעצבנת או סתם מעצבנת. אני אפילו מכיר מישהי בהולנד שעוסקת באבחנת קול: היא מנתחת דפוסי דיבור בטלפון ואומרת לך, נגיד, שיש לך בעיית סמכות קשה.
אנשים שמנהלים את רוב התקשורת שלהם בטלפון עלולים לשכוח שכשאדם חי שעומד מולם הוא מוסר עוד כל כך הרבה מידע שאם נתחיל לתאר אותו לא נגמור אף פעם. לפעמים, אני חושב, לשיחות שלנו אין כמעט שום קשר למילים. הרי מספיק שאת מזיזה ככה את הכתף, נאנחת, מתפרצת לי למשפט או מזיזה את העיניים, ואני כבר מבין. אפשר להתבונן בריקוד הזה ולהבין הכל. המילים רק עוזרות לחזק, או לרכך את המסר.
ועכשיו אני פונה אל עכברי האינטרנט, סממיות הרשת הממוחשבות. אני פונה לכל מי שקורא, כמוני, למעלה מעשרה אימיילים ביום ועונה לעוד כמה הודעות בפורומים. האם אנחנו מצליחים לראות את הניואנסים של מי שאנחנו מתקשרים אתו? אני חייב להעיד, שהרבה פעמים, בעיקר באנגלית, אני לא מבין דברים עד הסוף. באינטרנט ההקשבה הפכה להיסטוריה והקריאה כבשה את מקומה. הניואנסים אינם עוד מסרים סמויים שמצטרפים למילים –– הניואנסים הם בתוך המילים, מתוך המילים, בין המשפטים, סימני הפיסוק, האורך, הקצב. פתאום, מי שרוצה באמת להיות רגיש לפוסט של חברו צריך להיות בעל מיומנות גבוהה בביקורת ספרות. (אני יוצא כמובן מההנחה שאנחנו לא משתמשים בחמודיקונים המגעילולים כדי להביע את מצב הרוח.) אנחנו הופכים ממקשיבים נאמנים לקוראים נבונים. מי שרוצה לשחק בפוקר של הרשת לא צריך שליטה מושלמת בשרירי הפנים, הוא צריך ללמוד משהו על סגנון.
למה אני הולך {או: הפנים הם האלוהי}
אני אוהב לכתוב ואני אוהב לקרוא. אבל יש משהו בנוכחות של אדם אחר שאינה ברת תחליף. המציאות הוירטואלית היא בכל זאת וירטואלית. לכן, אמרתי לנדיה שמטפלת בי כל כך יפה בבנק שאני לא רוצה לעבור לבנקאות באינטרנט. אם הייתי עובר, היא לא הייתה מספרת אף פעם לי על איך שהיא היגרה מרומניה ועל המחשב של הבת שלה שהתקלקל. אני אוהב ללכת לסופר ולחייך למוכר הסיני. אני אוהב לבקש את התה שלי מהמלצרית אפילו שאני יכול להכין אותו בבית. אני רוצה לדבר עם אנשים אמיתיים.
הפנים של האחר, אמר עימנואל לוינס, הם האלוהי.
לא פחות מזה: האלוהי! הם משהו שאי אפשר לפרק אותו למילים, לקוד, למידע שיעבור באינטרנט. הפנים הם משהו טרנסדנטי. ואם הפנים הם האלוהי, תארו לכם מה זה מגע! היד מושטת ונוגעת בפנים של מישהו אחר. אין לזה תחליף. כל מה שחשבת שאתה יודע מתפרק. זוכרים? מאחורי כל פוסט ואימייל יושב אדם כזה, עם פנים.
תנסו להסתכל למישהו ישר בפנים, בעיניים. כל מה שתגידו וכל מה שהוא יגיד ישמע אחרת לגמרי. כשעושים את זה כל מה שאומרים יוצא בסוף "אני אוהב אותך. אנחנו בכלל לא שני אנשים נפרדים". אם אומרים משהו אחר, משהו שמאיים באיזה אופן, שיוצר ויכוח, הפרדה, דיון, מבוכה, העיניים ילכו למקום אחר. אל תאמינו, תבדקו בעצמכם. השפה יודעת לעקוף את זה, אנחנו ממשיכים לדבר למרות הכל, אבל המבט לא יכול לסבול.
אני אוהב לכתוב אבל יותר מזה אני אוהב לדבר עם אנשים. ממש לשוחח. האינטרנט, האימייל, והפוסטים עלולים להשכיח את אומנות השיחה, כי בשביל שיחה צריכים שניים ורצוי שיהיו להם פנים. כמה שלא מנסים עם כל מערכת התגובות הזו והפורומים צריך לשאול: האם באמת נוצרת כאן שיחה?
אני אוהב לשוחח אבל לא פחות אני אוהב לשתוק. לשתוק עם אנשים אחרים זו פריווילגיה ותענוג שאין כדוגמתם. מתוך השקט אפשר פתאום לשמוע. בשקט אתה רואה שכל הדברים נולדים משקט ומתים בשקט. כל המילים גלים על פני המים.
לכן אני הולך.
נתראה בעוד שלושה שבועות.
מרגש ומענג. כתיבה נהדרת והתוכן פי כמה.
הבעיה- רוב האנשים לא משתמשים בעינהם באופן בו תיארת. לא מעט אנשים כן יכולים, ואפילו בעזות, לנעוץ מבט ולומר דבר שקר. ונעזוב את השקר לרגע, עצם ההרשאה העצמית של כל מאן דהוא לנעוץ עינייו, דומה לאותם הנכנסים לביתך וממשיכים שיחתם בסלולרי, (אולי ) נדים בראשם ואתה ממתין, או נותני שירות טלפוני שלועסים איזשהו מה בלי בושה. הייתי רוצה שקט מנוהל היטב בחיי, כמו ההוא שתיארת, הרמוני ומבחירה, אבל על פי רוב אני כופה את השקט, רב ותובעני, מחרדת אותו מבט עט. עדיף. ברשת גם הגנה.
מעניין איך הכתיבה חזרה לתפוס מקום הולך וגדל לאחר שהוספדה