הסבל שבהנאה

בקורס הוויפאסנה של בהנטה בודהידהרמה, נזיר בודהיסטי ותיק שמלמד עכשיו באנגליה, אוכלים עוגייה. הייתם מצפים שבקורס ויפסנה מחמיר, ועוד בשיטתו מעוררת האימה של מָהָאסִי סָיָידוֹ מבורמה, לא יינתנו חומרים משני תודעה, לא כל שכן עוגיית קסם. אבל ההפתעה נחתה כבר בערב היום הראשון. ידענו שלא תוגש ארוחת ערב – הרי הבודהה בעצמו הרחיב את הדיבור על יתרונות הצום הלילי, מה שגרם לכך שבמשך אלפיים וחמש מאות שנה נזירים הולכים לישון על בטן ריקה – אבל הנזיר שלנו היה חד משמעי: בשעה חמש מותר לשתות תה וחייבים לאכול את העוגייה. לא סתם עוגייה, עוגייה עם שוקולד.

אולי אתם מכירים אותה. עוגייה עגולה שקוראים לה באנגליה "דייצ'סטיב". אפשר לקבל אותה נקייה, אנחנו קיבלנו עם שוקולד. במשך עשרות שנים היא מלווה בנאמנות את התה-בחלב של שעה חמש ומישהו שגר בלונדון כבר כמה שנים סיפר לי בעיניים לחות מגעגועים איך העלה שמונה קילוגרמים בעקבות צריכה מוגברת שלה. רק כדי להבהיר את חשיבותה ומרכזיותה בתרבות האנגלית, אציין שבבי.בי.סי דיווחו לפני כמה שבועות שהביסקוויט נוטה להישבר בגלל שהלחות בורחת מהמרכז לקצוות ושטובי המדענים עובדים על מציאת פתרון לבעיה ברגע זה ממש. השוקולד כמובן פותר את הבעיה.

אז מה הקשר בין עוגייה עם שוקולד (רק על צד אחד) ומדיטציה? קורס מדיטציה אינטנסיבי הוא כמו מעבדת מחקר. בהיעדר גורמי מתח חיצוניים אתה פנוי להאט את פעולת התודעה ולהתבונן בתהליכים שבאופן רגיל עוברים עליך בלי לשים לב. העוגייה, כמובן, היא עוגייה רגילה בתכלית, אבל זה לא אומר שהיא לא חומר שמשפיע על התודעה. לכאורה, אין ההבדל בינה לבין כל עוגייה דומה שאנחנו בולעים עם התה בכל יום אחר, אבל הנסיבות, רבותי, הנסיבות שונות לגמרי. בקורס מדיטציה, כשהבטן קצת מקרקרת, והנפש כמהה לאיזה עונג אחרי שתים עשרה שעות של מדיטציה, העוגייה היחידה שאתה יכול לאכול הופכת לעניין משמעותי.

עוגייה, אֵם כל התסביכים

מה אפשר ללמוד מזה? זו השאלה שהציב האיש בגלימה הכתומה. תשובתי: הרבה מאוד. מי אמר שצריך אורות וזיקוקים שמטלטלים את כל הגוף והתודעה כדי ללמוד משהו רוחני? לפעמים, מספיקה עוגייה רגילה אחת. במובן מסוים שתים עשרה שעות של מדיטציה הן רק הקדמה לעשר דקות של כירסום איטי ומהורהר. ברגעים האלו אפשר לבחון באמת, אולי בפעם הראשונה, את היחסים הלא פשוטים שיש לאדם עם עוגיית שוקולד. חשבתם שיש לכם יחסים מורכבים עם אמא? קבלו בבקשה את העוגייה, אֵם כל התסביכים. 

באופן אישי, אין לי יחסים מורכבים מדי עם אוכל. אני משתדל לזכור לאכול כדי לא למות, ומלבד חיות אני אוכל כל מה שיש. כשהייתי בהודו עשיתי צום אורז חום כי מישהו טען שזה הדבר היחיד שהורג את טפילים. אכלתי אורז חום שלוש פעמים ביום במשך שבוע. והאמת, אחרי שבוע של אורז חום, גזר מרגיש כמו הדבר הכי מתוק בעולם. כשממש מתרכזים, כשהמוח לא מוטרד והפה לא עמוס בטעמים אחרים, גם עוגיית שוקולד קטנה היא פצצה רכה ומתוקה שמתפוצצת לך בפה. רכות, פריכות, קשיות, מתיקות, מליחות, רוק, ועוד לפני שהביס השני יוצא לפועל, עם התזוזה של היד לכיוון הפה, הבלוטות כבר מתחילות להפריש רוק, קודם העין אוכלת, אחר כך האף (בוויפאסנה חוש הריח מתחדד מאוד) ורק בסוף השיניים, השפתיים, הלשון. חגיגה.

אנחנו כל כך רגילים שאחרי עוגייה טעימה תבוא עוד אחת, ועוד אחת, שעצם המגבלה השרירותית עלולה לעורר מרד קטן. יחד עם התחושות הנעימות על הלשון מתעורר משהו נוסף, השתוקקות קטנה שהעונג ימשך. "עוד ביס אחד", ההשתוקקות אומרת, "עכשיו". "רק רגע" עונה קול אבהי פנימי (אפשר לחשוב בטעות שזו התבונה עצמה), "כדאי לאכול לאט כדי להאריך את ההנאה". "אבל אני לא נהנית בין ביס לביס", טוענת ההשתוקקות והופס, רגע אחד לא שמת לב וכבר במקום להרגיש את הטעם אתה מהרהר במר גורלך: בעוד עשר דקות יתחיל צום בן שתים עשרה שעות. כמה קשים חייו של הבודהיסט, אתה חושב ובולע את החצי השני בלי לשים לב. 

האם אני ביסקוויטוהוליסט?

מה קורה לנו? למה כל כך קשה פשוט לאכול עוגייה אחת? למה אנחנו לא מסוגלים פשוט  ליהנות ממה שיש? כוח אחד בתוכנו משתוקק להנאה, וכוח אחר רוצה להימלט ממנה. קל להבין איך אנחנו סובלים כשאין לנו את מה שאנחנו רוצים. אבל עוגיית קסם יודעת להראות איך אנחנו סובלים גם כשאנחנו נהנים. על התחושות הנעימות אין לנו שליטה ישירה. כשאוכלים עוגייה התחושות מתעוררות מעצמן. לכאורה אין ברירה אלא לקבל את הרגע שמביא את התחושות הנעימות, ובכל זאת מתעוררות כמעט תמיד מחשבות של מכורים. כולנו ביסקוויטוהוליסטים. כולנו רוצים עוד, ומצטערים שאין. כולנו רואים את העוגייה ורוצים אותה בפנים, בפה או בבטן.  הניסוי הקטן הזה עוזר לחשוף את המנגנון שעובד מתחת לפני השטח. לא עוד "אכלתי עוגייה". מעכשיו אמור "חשבתי על עוגייה, רציתי, הרחתי, ראיתי, הזזתי את היד, הרגשתי טעמים על הלשון, רציתי לבלוע, בלעתי, רציתי עוד, הצטערתי שאין, תיכננתי לגנוב עוד עוגייה מהמטבח, ריסנתי את עצמי, שכחתי מכל הענין". הפסיכולוגיה הבודהיסטית מתארת תהליך בו משתלבים רציות, תחושות, מעשים ותגובות. רצייה תלויה בהתניה קודמת (הניסיון שלי מזכיר לי שזה טעים), אני מכיר בזה ובוחר לאכול, מתעוררת תחושה, אני אוהב אותה ועל ידי כך מקבע את ההתניה או יוצר התניה חדשה. ככה בעתיד אני יכול להיות בטוח שלמראה עוגייה יתעורר בי הרצון להכניס אותה לפה.

מה שיפה בתיאור הזה הוא שהוא לא פוסל את ההנאה מהאכילה. להפך, הנאות הן חלק חשוב בחיים. הבעיה היא רק מערכת היחסים שאנחנו יוצרים איתן. במקום ליהנות מהנעים, אנחנו עוסקים ברצון עקר לשחזר אותו – רק שם מתחיל האי סיפוק לצמוח. הרצון לשחזר נובע מהתגובה להנאה, לא מההנאה עצמה.  

אי אפשר לאכול את העוגייה ולהשאיר אותה שלמה. סופה להיבלע ולהיעלם. העוגייה השנייה כבר לא תהיה אותו הדבר. העשירית כבר תהיה קצת מגעילה. אנחנו יודעים את זה אבל איכשהו שוכחים. לכל אחד יש משהו שאיתו הוא פיתח יחסים של תלות, ציפיות לאושר, וניסיון לשחזר את ההנאה. זו לא חייבת להיות עוגייה. אבל באופן מוזר האושר לא תלוי בזה. ההנאה עצמה לא מבטיחה אושר והרצון ליהנות עוד ועוד מסתיר את המציאות כמו שעננים מסתירים את הירח. מה צריך לקרות כדי להפסיק עם זה? האם יכול להיות יחס בריא להנאה, יחס שלא מבקש לשמר ולשחזר את מה שחולף? התשובה היא כמובן כן, אבל כל אחד צריך לשאול את עצמו מה הוא הולך לעשות כדי שזה יקרה.  

***

פורסם לראשונה ב NRG בתאריך 22.3.05