זה הזמן להפסיק!
בבוקר אחד מצאתי את עצמי שוכב במיטה ומביט בוילונות החומים כאילו אף פעם לא ראיתי אותם. בחוץ כבר זרחה השמש הקפואה של אנגליה שהאירה דרך הוילון את הפרחים והצמחים שמאוירים עליו. אני חשבתי שזה המראה הכי יפה בעולם.
באופן נורמלי, כל אחד מכם היה מביט בוילונות האלו בבוז. וילונות חומים, ישנים, לא שום דבר מיוחד בשום קנה מידה. מה עשה אותם לכל כך יפים באותו בוקר? מה המקור לשמחה הזו שאחזה אותי פתאום כאילו הסתכלתי על הר מרו המושלג לקראת השקיעה, או לפחות גיליתי איזה סוג חדש של ציפור אקזוטית? מה עבר לי בראש באותו הרגע?
לא הרבה, אני חייב להגיד, חוץ מהמחשבה "זה מאוד יפה" וגם אולי הסיבה ליופי הזה היתה ברורה. בשפה הבודהיסטית הייתי קורה לזה "אי-אחיזה". רק התעוררתי וההכרה שלי (זה מה שהיא עושה בדרך כלל) התעוררה קצת אחרַי. בזמן הזה שכבתי והבטתי אל החלון ולא רציתי שום דבר במיוחד. התודעה לא ניסתה לאחוז בכלום. לא ניסתה ליצר או להתקדם לשום מקום. אני מניח שרובכם מכירים את החוויה הזו, לשכב או לשבת בנחת בלי לדאוג על משהו מיוחד, בלי לתכנן, בלי לנתח את העבר, בלי לנסות לצייר משהו חכם או מתוחכם להגיד, לכתוב, בלי להרשים אף אחד, בלי להרשים את עצמכם אפילו. ברגעים האלו, שאצל אנשים רבים הם בלי ספק נדירים מדי, מתגלה משהו עדין וחשוב.
אני אומר שזה דבר חשוב רק בגלל שיש לפעמים נטיה לבטל חוויות פשוטות של אושר, שמחה, יופי, ושלווה. לפעמים החוויות האלו כל כך עדינות וקצרות שנדמה שהן בכלל לא קיימות. אבל זו אמת שאמורה להיות מוכרת לכולם – כשאנחנו לא מרגישים לחץ משום כוון פנימי או חיצוני, כשאנחנו שקטים ורגועים, אנחנו גם שמחים ומסופקים. ברגע כזה מתגלה יופי. זה הכל.
פירוש המילה נִיבַּאנָה, או נירוואנה, הוא הפסקה, חידלון, או כיבוי. "הכל בוער" אומר הבודהה, "העין בוערת, הצורות בוערות, תודעת הראיה בוערת, המגע [עם אוביקט הראיה] בוער, וכל התחושות שעולות עם המגע של הראיה––לא משנה אם נעימות, לא נעימות או לא זה ולא זה––גם הן בוערות. עם מה הן בוערות? בוערות עם תשוקה, בוערות עם סלידה, בוערות עם אשליה, עם לידה, הזדקנות ומוות, צער, כאב, אי-סיפוק, ויאוש." כשאדם יודע נירוואנה הוא מושווה לפעמים לאש שכבתה.
זו מטאפורה טובה. האש בוערת גם בלי שאנחנו עושים באופן פעיל משהו באותו הרגע. היא לא בוערת בגללנו, ולא בגלל אף אחד. לוקח זמן עד שהעצים נגמרים והאש קטנה. ואז, פתאום, משתררת שלוה, הראיה מתבהרת והדברים נראים מובנים יותר, פחות מעוותים על ידי ההתניות שלנו.
אני מוצא את המטאפורה של האש מאוד יעילה ומועילה. לפעמים כשהתודעה משתוללת והמחשבות רצות בלי סדר או שליטה נדמה שצריך לעשות משהו כדי להפסיק את זה. כדאי לזכור שעדיף לא לעשות משהו כדי להפסיק את זה. אם לא מזינים את האש היא נכבית מעצמה, ופתאום, כאילו בהפתעה, הכל נראה קצת יותר שפוי. כשהכל בוער סביב קשה לזכור שיכול להיות מצב אחר, אבל טיפה ביטחון והיזכרות יכולים לעזור לעבור את זמן הבלבול ולהגיע למקום קצת יותר שפוי. זה לוקח זמן. גם כשעוצרים הכל (למשל הולכים לריטריט או סתם חופשה) לוקח לטרדות, למצבי התודעה המבולבלים הרבה זמן להירגע ולהעלם. צריך פשוט סבלנות. לפעמים, צריך אפילו עצבים מברזל כדי לעבור את השעות/ימים/שבועות של בלבול וקושי בלי להזין את המצוקה. זו אומנות. צריך ללמוד אותה.
אנחנו מאוד רגילים להזין את האש, וקשה לפעמים לדעת מה זאת אומרת לא להזין אותה, אבל לכל אחד צריכה להיות איזו הכירות, אפילו קטנה, עם "לא להזין את האש".
בבודהיזם התפתחו שתי שיטות (ויש שאומרים שהן אחת) כדי להוביל את האדם לכבוי האש. וִיפָּסַנָה היא ראיה חודרת, תובנה אל תוך המציאות האמיתית של התופעות שאינן אלא נולדות כדי לחלוף. הבנה עמוקה של העיקרון הזה מובילה בהכרח לפחות אחיזה ופחות תשוקה. מהצד השני, סָמַטַה, מכוונת להרגעה של הגוף והתודעה על ידי תרגילי ריכוז ותשומת לב. כשהגוף נרגע, התודעה נרגעת, וכן ההיפך. כשתשומת הלב ערה, ויש מידה מספיקה של ריכוז, הדברים נראים ברורים ויש מקום לתובנה, לויפאסנה.
כדאי לחשוב על זה: אולי נירואנה אינה מקום, והארה אינה הבזק חזק של זוהר אין סופי. אולי שחרור יכול להתרחש ברגעים קטנים, שנראים לנו בלתי חשובים, אבל הם הם החשובים יותר מכל האירועים עליהם אנחנו מעמיסים את הציפיות והתקוות שלנו (וכן, אני מדבר על הרגע עם הטבעת והכוס, על טקס חלוקת התעודות, על הטלפון מההוא שפגשת במסיבה). כשמפסיקים לעשות מתחילים לראות.
זה הזמן להפסיק.
כרגיל, אתה כותב יפה ומחכים.
יש לי הערה על משפט אחד: "לפעמים, צריך אפילו עצבים מברזל כדי לעבור את השעות/ימים/שבועות של בלבול וקושי בלי להזין את המצוקה". משהו בביטוי "עצבים מברזל" מאוד צורם על רקע שאר הרשימה. יש בביטוי הזה משהו מאוד קשה, מאוד מתנגד, מאוד "לא מקבל", מאוד "עושה". קשה לי לראות איך "עצבים מברזל" יכולים להיות דרך "לא להזין את המצוקה".
לא כדאי לפטור את הצרימה הזו כתוצר של הבנה לקויה של הביטוי "עצבים מברזל", או של האופן שבו השתמשת בו. נראה לי שהביטוי הזה הוא תזכורת טובה לפרדוקסליות מאוד יסודית באורח החיים של "התרגול", "המדיטציה", "הבודהיזם" או איך שלא נקרא לזה: איך אפשר לתרגל חוסר תרגול, לעשות אי-עשייה? הפרדוקסליות הזו מאוד מעניינת להתבוננות, אבל לפעמים היא גם די מייאשת (עבורי לפחות).
הרגעים האלה שתיארת כל-כך במדויק בתחילת הרשימה, כל יופיים השליו והנדיר נובע מעצם היותם רגעים.
בשאר הזמן אנחנו באמת "בוערים", וזו אכן מטאפורה יפה, ואלו החיים בעיניי, וגם בגלל זה הם יפים כל-כך.
הרצון לכבות את האש, "להפסיק", לצאת מן המשחק, ולא לכמה רגעים אלא כתהליך לימודי ממושך ומפרך, כפי שאתה למשל מתאר אותו, לגמרי לא ברור לי. ממש חבל לי לקרוא על זה. לא שאני לא צריכה את הרגעים האלה לפעמים, ולפעמים אני אפילו עובדת על עצמי במודע כדי להשתחרר, להפסיק ולכבות את האש. אבל כתורה לחיים? כאידיאולוגיה עם מושגים, ומורים, ותרגולים?
לשם מה?
מה רע בבערה המדהימה הזו של הרגשות?
טוב, סתם עברתי כאן במקרה… ברור לי שזה לא משהו שאפשר לענות עליו בתגובה, זה עניין של תפיסות עולם שונות.
ובכל זאת היה נחמד ומעניין לקרוא.
תודה :)
לטלי,
האש אינה החיים. האש היא מטאפורה לתשוקה, דחיה ובורות. המושגים האלו, בקונטקסט הבודהיסטי, אינם הם מה שגורם לסבל. שזה נעלם, אפשר להתחיל לחיות.
בהצלחה….
לא הבנתי אם הם אלו שגורמים לסבל או הם אינם מה שגורם לסבל, אבל אני מניחה שזה נמצא בקוטב השלילי, שממנו צריך להיפטר.
כאמור, בשבילי זה אחרת.
הכרת פעם מישהו שאצלו "זה נעלם"?
לטלי,
השתרבב לי "אינם". הנה הכל מההתחלה.
"האש אינה החיים. האש היא מטאפורה לתשוקה, דחיה ובורות. המושגים האלו, בקונטקסט הבודהיסטי, הם מה שגורם לסבל. שזה נעלם, אפשר להתחיל לחיות. "
אני ארחיב קצת בקשר לתגובה שלך. אני לא חושב שיופים של הרגעים האלו נובע מעצם זה שהם נדירים. הרגעים היפים יכולים להיות ארוכים או קצרים, נדירים או שגורים. ואם היופי הוא חמקמק והאושר רק רגעי זה בגלל התנאים והנסיבות שגורמים לנו לראות אותם ככה.
לרצות להפסיק זה גם חלק מ"האש" ונדמה לי ששמת לב לזה בעצמך. כלומר, כל המאסה הזו שאנחנו מיצרים וכוללת מורים, תרגולים, מאמץ, כתיבה, קריאה, גם היא יכולה להיות חלק ממה שמסתיר. מן הצד השני נשאלת השאלה מה אנחנו עושים אם לא את זה? אפילו את מעידה שאת עובדת על עצמך במודע כדי להפסיק לכבות. במילים אחרות, את מנסה, (מפעילה כוח?) כדי להפסיק להפסיק.
שימי לב שאני לא אמרתי מילה על זה שצריך לכבות את הרגשות. זו פרשנות שלך. רק אמרתי שתשוקה, דחיה ובלבול כשהן מופיעים במלוא הכח, מעוורים אותנו וגורמים לסבל.
בבערה של הרגשות אין שום דבר רע כלעצמו, כל עוד רואים שזו רק בעירה של רגשות. כשהלב שלי שבור כשאני אבל על חבר שמת, כשאני בוער בצמא למגע, כשאני שונא את הגוף שלי, כשאני חולם חלום ביעותים, אין שום דבר נחמד בתשוקה או בשנאה שלי.
מתחת לכל הסערות יש שקט שהוא הרבה יותר עמוק וחשוב (ואולי גם "מדהים") מהסערות עצמן.
אבל אין במה שאמרתי שום דבר על כבוי רגשות. וממילא רגשות שמנסים לדרוך עליהם בכח, פשוט מתפרצים בדרך אחרת. יש גבול דק שעובר בין לדכא את מה שעולה באופן טבעי, לבין ללבות אותו ולהעצים אותו. תרבות הצריכה, למשל, מציעה לנו בעיקר את החלק השני, כאילו היא מנסה לפצות על שנים של דיכוי. מה שאני כותב לא שייך לא לזה ולא לזה.
אידאולוגיה או תורה הם דברים נוקשים, קבועים מראש, שצריך לקבל בלי עוררין כאמת אחת ויחידה. לא מדובר כאן על שום דבר כזה. כמו שאת זקוקה לרגעים האלו, גם אחרים זקוקים לרגעים האלו ומתוך התנסות רבת שנים יש כאלו שיכולים לתת עצה על המצב האנושי הזה. אני כותב על רק רק בגלל שאני יודע על מה אני מדבר, ולא בגלל שקראתי או שיננתי או אימצתי באופן עיוור איזה טקסט דתי.
לגבי השאלה האחרונה שלך, קשה לדעת אם אצל מישהו אחר "זה נעלם". אני בהחלט מכיר אנשים שרמת ההשתוקקות והשנאה בחיים שלהם ניראית לי נמוכה מאוד, הם מקרינים שמחה טבעית הם בדרך כלל שלווים ותמיד מוכנים לעזור. לפי מה שאני רואה הם לא כועסים, לא מצטערים, לא נעלבים, לא מפחדים, לא מתרגזים, לא משתלהבים ולא מתלהמים. נניח ונחליף את המילה "לא" ב"כמעט לא", האם זה נראה לך בלתי אפשרי?
טוב שבאת.
אני כבר רוצה לכתוב על זה מזה זמן רב, אבל משום מה כל פעם אני כותב על משהו אחר. (אולי יש לי סיבה טובה להתחמק?)
תודה על התזכורת.
על התגובה המפורטת.
במקום מסוים לא הבנת אותי נכון אז אני מבהירה – התכוונתי שגם אני מנסה לעתים להגיע במודע לרגעים האלה של השלווה, כלומר אני גם מנסה "להפסיק". אני לא מנסה "להפסיק להפסיק", כמובן.
אני מבינה מה שאתה אומר ומזדהה איתך עם דברים מסוימים, במיוחד עם האבחנה הקולעת על תרבות הצריכה.
אבל אני לא מזדהה עם השאיפה לכבות תשוקות טבעיות. כמו שאתה אומר – כשדורכים על הרגש הוא רק מתפרץ יותר חזק, וממקום אחר, בלתי צפוי והרסני יותר.
צריך ללמוד פרופורציות בחיים, ולומדים את זה בד"כ בלי מורים ובלי תיאוריות ואידיאולוגיות (אני לא מדברת עליך עכשיו אלא על כולנו, איפשהו). מעבר לזה שצריך פרופורציות, אני לא רואה טעם בשאיפה להיגמל מתחושות קשות כמו אבל, קנאה, השתוקקות, כעס וכו', בוודאי שלא בכמיהה להיגמל מהן לגמרי. לא מאמינה באנשים שתמיד "שמחים ומוכנים לעזור". מנסיוני האישי הם רק מדחיקים עמוק יותר את היצרים ההפוכים, ובסופו של דבר זה מתפרץ או מתבטא באיזו צורה בעייתית אחרת ואז זה הרבה יותר קשה ולא נעים.
צריך לזכור שהיצרים, המחשבות, הרגשות, הדחפים וכו' מאזנים זה את זה, ולזכור את זה גם ברגעים הקיצוניים יותר. מעבר לזה אני לא מאמינה שאנחנו יכולים יותר, או צריכים יותר.
אבל זה רק אני, כרגע, בשעה הספציפית הזאת ובמקום הספציפי שבו אני נמצאת עכשיו….
לילה טוב
את מדברת על השאיפה והנסיון, אבל זה נושא אחר, ובאמת פרדוקסלי.
זה שהמחשבות והרגשות והדחפים מאזנים אחד את השני זה מיתוס, בדיה, סיפור ששמענו.
"מעבר לזה,
אני לא מאמינה
שאנחנו יכולים
יותר."
למה?
אחלה משפט כתבת:"באופן נורמלי, כל אחד מכם היה מביט בוילונות האלו בבוז. וילונות חומים, ישנים, לא שום דבר מיוחד בשום קנה מידה. מה עשה אותם לכל כך יפים באותו בוקר? מה המקור לשמחה הזו שאחזה אותי פתאום כאילו הסתכלתי על הר מרו המושלג לקראת השקיעה, או לפחות גיליתי איזה סוג חדש של ציפור אקזוטית? מה עבר לי בראש באותו הרגע?
כל אחד מאיתנו? ממקומנו למרגלות מיטתך אין אנו יכולים לראות את הוילונות שלך. אנא למד אותנו. הארה לנו את הדרך המובילה למראה המופלא של הר מרו המושלג
אנא המשך לכתוב כי מילותייך הן פנינות חוכמה שאני נאסוף ונשמור אותן. אנא חלוק איתנו את הארתך
לקחתי את הערתך לתשומת ליבי.
בכל זאת, נראה לי שאתה קצת רגיש למשהו שבכלל לא התכוונתי.
קודם כל אני מתנצל על איך שכתבתי. הייתי במצב רוח תוקפני (המלצה לעצמי – להבא להתרחק מחברת בני אנוש+אינטרנט) בכל מקרה זה פשוט הדליק אצלי פעמון אזעקה של "גורויים" למיניהם ושאר אנשים ש"מבינים" טו ביותר וכו.
בכל מקרה שמחתי לקרוא שאתה מספיק בטוח בעצמך ולקחת את ההערה לתשומתלבך.
יום טוב לנו
ממש בתיחלת היום הגעתי לעבודה הייתי עייף התחלתי לעבוד התעסקתי במשו ששיעממם אותי נורא הדבר היחיד שרציתי זה לזור תכלי עבודה וללכת לישון אבל לא יכולתי לעשות את זה פיתאום נכנסתי למצב שאני חשבתי שאני חצי רדום
הרגשתי רגוע ברמות מתורפות הרגשתי שאני יודע בידיוק ממתחולל סביבי וכל משחשבתי לעצי ברגע הזה זה איך לצאת ממנו (איך אני מתעורר ) בהתחלה אמרתי אני ילך להכין קפה
אחר כך אני ישמע מוזיקה אולי זה יעיר אותי אבל רק חשבתי ולא באמת הייתי עושה את זה זה היה
ניראה לי כאילו אני עייף וזהו לו משו מיוחד
פיתאום הבוס שלי צעק ליאור ניבהלתי והרגשתי כאילו התעוררתי ממשו מוזר לחלוטין והבוס שלי הפריע לי
אז הבוס עושה לי תרדום או נירוונה הייתי כל כך מבולבל שהוא צעק תשם שלי שרק הסתכלתי עליו בבהלה וחזרתי לעבוד
ואחרי כמה דקות חשבתי על משהוא אמר לי נירוונה
ואמרתי יש כאן משו הוא לא התקבן לשם של הלהקה נירוונה עשיתי חיפוש בגוגל והגעתי לכאן
השאלה שלי היא עם משתיארתי זה נירוונה הוא סתם עיפות שתקפה אותי?
אבל עייפות כזו יכולה לחשוף אותך לרגע לפוטנציאל של המוח שלך — להיות רגוע "ברמות" ומודע באופן חד לכל מה שהמתחולל סביבך. נשמע שפשוט נכנסת למצב תודעה מיוחד שאתה לא מכיר כל כך.
נירוונה זה נושא מסובך ואני לא יכול להכנס לזה עכשיו.