יומן ניתוח

{יומן ניתוח : התעוררות}

{יומן ניתוח : לילה}

זה התחיל לפני יותר משנה בזמן שהלכתי ברחוב. פתאום נתקפתי כאב בבטן התחתונה, סתם ככה, אחרי אולי שעתיים של הליכה. נדמה לי שחיפשתי מתנה לחברים ועשיתי קניות בסופר. לא יכולתי להמשיך ללכת, אבל אחרי ישיבה קצרה דידתי הביתה ונשכבתי במיטה. יומיים אחרי זה נפגשתי עם רופא שאמר לי שכדאי לי לעבור ניתוח כדי לתקן את הבקע שנוצר בקרום שעוטף את הבטן. בחיים לא עשיתי ניתוח.

עברה שנה שבמהלכה כמה רופאים המליצו לי לנתח, ואיש אחד שמאמין בגוף שמרפא את עצמו אמר שכדאי לעשות תרגילים. הוא לא פרט. הרופאים היו תמימי דעים שבקע מהסוג שיש לי לא יכול להתרפא מעצמו אפילו עם ממש ממש רוצים. (חוץ מזה מי רוצה לעשות תרגילים כל יום במשך שנה אם אפשר לתקן בניתוח ולהיות כמו חדש אחרי שבוע. טוב, אולי "כמו חדש" זה קצת הגזמה לאיך שאני מרגיש עכשיו, אבל בכל זאת זה נראה פיתרון לא רע בכלל.)

מסתבר, אמרו לי הרופאים, שמה שקרה לי ברחוב היה רק בטוי או החמרה של משהו שאני סוחב כל החיים. בקע הוא ענין נפוץ אצל גברים מעל גיל חמישים ואצל סבלים בנמל (ואפשר לדעתי למנוע אותו עם אימון תנועתי נכון) אבל אצלי זה כניראה מלידה. פתאום נזכרתי שבאמת שמתי לב לתחושות מוזרות בבטן כשהייתי בהודו, בצבא, בטיולים ושאני מתעייף אפילו מללכת בקניון. בחדר ההתאוששות י' אמר לי שזה סמפטום ידוע.

זוכה פרס נובל בכלכלה דניאל כהנמן הבין שאנשים סובלים מעיוות מובנה בתפיסה של אירועים עתידיים, מה שהוא כינה "אשלית מיקוד". אשלית מיקוד מתרחשת כשאדם מגזים בהערכה חיובית או שלילית של ארוע שלא קרה לו. למשל מישהו שאין לו מכונית מעריך שקנית מכונית תסב לו הנאה גדולה ושיפור באיכות החיים. אדם בריא חושב ששיתוק בגפיים התחתונות יסב לו סבל בל ישוער ושבאופן מהותי מצב כזה יגרום לו להיות בלתי מאושר. מחקרים שערכו כהנמן ואחרים הראו שאנשים נוטים להגזים ולטעות בהערכה של ארועים כאלו והסיבה לכך היא "אשלית מיקוד" – אנשים נוטים לצמצם את המציאות לכדי רעיון אחד, בדוגמה שלי "מכונית" ו"שיתוק", ומתעלמים לגמרי מהעושר והגיוון של החיים. מסתבר שמכונית היא גם מוסך, פקקים, דאגה, ביטוח, הסעה של חברים והתייקרות מכיר הדלק. למרות שאנשים יודעים את זה, הם נוטים לשכוח ומתמקדים בטעות רק בהנאה שצפויה להם מהבעלות על רכב חדש. אם אני זוכר את הנתונים נכון כשנה אחרי ארוע של שיתוק רגליים המשותקים מאושרים פחות משאר האנשים רק ב5%. מי שאינו מכיר נכים ואינו נכה בעצמו יכול בקלות לשכוח שמלבד הנכות לאדם יש חברים, משפחה, עיניים לראות, ידיים ליצור, ועוד המון אספקטים מספקים של החיים.

כשאנשים חושבים על ניתוח הם נוטים לעשות את אותו הדבר. ניתוח זה קשה, מסוכן, אחר כך יש כאבים, מוגבלות, והתמונה הכללית נראית שחורה ומדכאת: בקיצור, אדם שעובר ניתוח אמור להיות מסכן לפחד ולחשוש. אבל אני לא פחדתי. אפילו שמחתי עם הניתוח. יש כמה דברים שחשוב לי לציין בקשר לזה. קודם כל ישנה ידיעה רציונלית: ידעתי שהסיכון קטן, ושאין סיבה לדאגה. מעבר לזה הרגשתי פתאום עד כמה התרגול שלי תורם לשקט הנפשי ולביטחון. החיים זמניים ממילא, כאבים באים והולכים, אין סיבה לבזבז את הזמן בדאגה, כל רגע מביא איתו משהו אחר שאפשר להתמודד איתו כאן ועכשיו. אשלית המיקוד היא רק אשליה.

אפשר להגיד שאפילו שמחתי והתרגשתי – הנה אני עומד לקראת משהו חדש, משהו שלא עשיתי אף פעם. הרדמה, סכינים, התאוששות.

נסעתי עם נ' ואמא שלי ונכנסתי לאזור המופרד של חדרי הניתוח. חדרי ניתוח הם בדרך כלל אזור נפרד וממודר שאתה זוכה להיות בו רק דקה לפני ניתוח של עצמך, או אם אתה איש סגל לובש חלוק ירוק. גם סדרות בית-חולים לא עשו איתנו חסד בענין הזה: הרי מי ירצה להזדהות עם החולה ששוכב חסר אונים כשרופאים חתיכים מתבדחים על חשבונו ומקדמים את הקריירה שלהם בפריים-טיים? למזלי היתה לי תמונה שונה וברורה למדי של מה שמתרחש בחדרים האלו מימי שירותי כחובש. בסך הכל רופאים מקצועיים עושים את עבודתם ביעילות ומסירות. מהם ומהדהרמה למדתי שהגוף הוא רק גוף. במיוחד כשהוא חסר הכרה.

קיבל את פני צוות נחמד, מנתח חביב עם שפם שהחתים אותי על טפסים (כאילו שיש לי ברירה כשאני כבר בחלוק שני מטר ושתי דקות מהניתוח), ומרדימה מצוינת בשם לודמילה שהסבירה לי באופן משכנע למה כדאי לצעירים כמוני לעשות הרדמה כללית ולא מהמותניים ומטה. הסכמתי. אמרו לי יאללה ונכנסנו פנימה. נשכבתי, חיברו אותי תוך ארבע שניות לאלף מכשירי ניטור והרגשתי את הראיה מטשטשת כמו בסוטול נעים. שאלתי את לודמילה "כבר הזרקת לי?" היא אמרה שכן. מאותו רגע אני לא זוכר כלום.