יומן ניתוח – התעוררות
התעוררתי.
אני שוכב עכשיו בחדר אחר, מנסה להרים את הראש ולהסתכל סביב. מעלי תקרה. מולי יושב איש צעיר בבגדים ירוקים מאחרי דלפק מול מחשב. הוא משחק סודוקו. יכול להיות שהוא עושה משהו אחר אבל אני חושב שהוא משחק סודוקו. אני אומר לו "אתה משק סודוקו". לא שואל, אומר. הוא עונה "כן."
אני מגהק וזה מצחיק אותי. בדרך כלל גיהוק זה ענין מרגיז שלא מאפשר לך לדבר כמו שצריך ואתה מת שהוא יגמר. אבל אני לא מוטרד אפילו קצת. אני מגהק ושר. אני שמח.
מצד ימין שלי במרחק שנראה כמו ארבעים מטר שוכב אדם נוסף. נ' נכנסת אלי ואמא שלי מציצה מעבר לדלת. אני אומר לנ' שגם אמא שלי יכולה לבוא. אני לא זוכר על מה דיברנו אבל היא רשמה הכל. להלן השיחה שאחרי:
נ': מה שלומך?
א': מעולה. הגעתי לחיים האלה לביקור קצר. כדאי ללמוד מזה.
נ': מאיפה הגעת?
א' (כניראה בכלל לא מבין את השאלה): אני בהוואי. אני מגהק. (צוחק).
נ': למה אתה מגהק?
א': שתיתי בירה… גם סיגריות ופיצוחים.
נ': איך אתה מרגיש?
א': טוב מאוד, אבל יש לי משהו שם למטה בצד ימין. אולי עקצה אותי מדוזה?
נ' נוגעת לא' בכתף.
א': זה נעים לגהק! לודמילה הרדימה אותי, היא מאוד נחמדה.
נ' ואמא מתבקשות לצאת. השיחה מסתימת ואיתה גם אני.
עכשיו המיטה מתגלגלת אל המעלית וכולנו עולים לחדר בו אני אשן. בקצה המיטה יש את כפות הרגליים שלי ועליהן זוג שקיות פלסטיק כחולות ועליזות. אח אחד עוזר לי לעבור למיטה החדשה ואחות אחרת מורידה לי את השקיות. אני רוצה להגיד לה שהן דווקא נחמדות, אבל מוותר. היא נראית נחושה.
מה שקורין – שמחה ממכרת.
מאחלת רוב בריאות, אסף.