בזכות הבילבול או: חגיגות השנה באיחור לא נורמלי

נחמן גרשונוביץ החביב עלי ביותר פרסם בספטמבר פוסט שמסכם פעילות בת שנה ובפוסט המאורגן להפליא מופיע צילום מסך מהיום בו הוא הצטרף לרשימות. נחשו מי עוד בצילום? לא טעיתם בכלל, זה אני! לא זכרתי שהצטרפנו באותו היום משל אחים היינו שהופרדו בצעירותם ונפגשו שנית.

צילום מסך של יום ההצטרפות

בניגוד מושלם אליו, אני אפילו לא זכרתי שעברה שנה ועוד פחות מזה אני מסוגל לנפק סיכום מרשים ומאורגן של מה שעבר עלי כאן. זרעי הפורענות נטמנו למעשה עוד באותו היום בו נחמן כתב בחוכמה שהוא "סופר וחוקר חרדי", תיאור קצר וקולע, ישר ולענין, תאור שמגלה טפח ומכסה טפחיים, משהו מסקרן אך בטוח בעצמו ויותר מכל, תאור שלא הולך להשתנות בעוד חודשיים. אבל אני לא ראיתי את הנולד, תכונה ידועה ואהובה. לא ידעתי שאני לא יכול לשנות את התיאור שלי בעצמי, וככה אני בשבילכם נשארתי ואשאר לנצח סטודנט לתואר שני.

החיים הם סיפור, והבלוג הוא הדפים בהם הסיפור נכתב. הסיפור של נחמן קולח וברור. יש לו התחלה אמצע וסוף. יש בו גבורה וענווה, מורשת וקידמה (גם חוקר גם חרדי!) אבל אני, עכשיו זה ברור, אפילו עגלה ריקה אין לי, אפילו לא קורקינט. אין התחלה, אין חזון, אין מדורים קבועים, אין המשכיות ואין יום פרסום קבוע לפוסטים. מה יגידו הנכדים על הבלוג של סבא? אפילו לסכם את השנה הראשונה הוא לא הצליח.

הכתיבה היא נסיון עיקש לספר את עצמך, אבל אי אפשר לשקר, נכון? אתה צריך לעבוד עם מה שיש, ומה שיש זה לא קול אחד צלול וברור שפועה מתחילת הימים עד סופם, אלא מקהלה גדולה ששרה לפעמים שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, לפעמים מזמורים בפאלי, ולפעמים שירי מחאה. תוך כדי כך היא רוקדת ריקודים מצחיקים.

אגב ריקודים מצחיקים, אני אספר לכם משהו שלא תצאו מכאן היום בידיים ריקות. הביביסי, ידידי הנאמן, הציג אתמול תוכנית תעודה על קבוצת פסיכולוגים ויועצים שלקחו על עצמם לשמח את העיר סלאו (Slough) באנגליה. מידת האושר בעיר, כמו שמראים מחקרים, היא, כצפוי לעיר ממוצעת – ממוצעת. חברי הקבוצה התחלקו לצוותי משימה, וכל צוות עשה דברים פשוטים מאוד כדי לשמח את האוכלוסיה. כל כך פשוט שבא ללכת ולעשות את זה בכל מקום. אחד הפסיכולוגים הרקיד את הקונים בסופרמקרט המקומי כי "מחקרים מראים שלרקוד מעלה את רמת האושר", אחד גרם לאנשים זרים לגעת אחד בשני כי מגע עושה את העבודה. קבוצת מיקוד שנבחרה יצאה לטבע, רקדה, שרה, צחקה ושיחקה. באחד המפעלים המליצו המומחים שהעובדים יחייכו זה לזה, ויגידו תודה על משימות שבוצעו. זה הכל.

קצת מזכיר את מה שכתבתי פעם על הטנטרה של הדכדוך הפנימי (אם כבר אנחנו בסיכומים), אבל יותר מדעי. מאוד היה חושב להם להדגיש כל הזמן שזה מדעי, ולראיה הם נתנו למשתתפים כל כמה ימים שאלונים פסיכולוגים שנבנו כדי למדוד את רמת האושר. זה לא רק נשמע דבילי, זה באמת קצת דבילי, כי אנשים הרי יודעים מה מצופה מהם והם עונים על השאלונים בהתאם. אבל בכל זאת הם נראו באמת יותר רגועים, שמחים ומחייכים.

בעיה אחרת שלכאורה עולה מהטכניקה הזו היא שהשאלונים מאוד סוביקטיבים ולא מודדים באופן אוביקטיבי את רמת האושר, אלא רק את מה שאנשים חושבים. זה לא מדעי, אמרו כמה צנוניות בביביסי, אבל הם טעו. האם באמת יש ההבדל בין אדם מאושר לאדם שחושב שהוא מאושר? בכל מקרה, השאלונים הראו עליה דרמטית באושר אצל מי שהשתתפו בפעילויות. לפעמים חמש דקות ביום משנות את מהלך היום לגמרי והעולם באמת נראה טוב יותר.

זה באמת פשוט וכל כך קל לשכוח: תעשי קצת פעילות גופנית, ריקודים בסלון למוסיקת אייטיז (או סיסקטיז, כמו שאני אוהב), תגדלי איזה פרח, תחבקי את בעלך, תחייכי לאנשים ברחוב למרות שאת חושבת שבישראל ירביצו לך ובאנגליה יחשבו שאת משוגעת. סקס בדרך כלל לא מזיק, וגם לא ללטף כלב או חתול. וגם, כשאת מנקה את המטבח רצוי לשיר, ולשים לב לתנועות שעושים בלי לשקוע במחשבות מיותרות. הלאה המחשבות המיותרות! כיפק למחשבות הטובות!

————————
בכל זאת סיכומון: עברה יותר משנה בה היו בערך 90 פוסטים, אתה ואת חלק מקבוצה של כמה מאות קוראים (אין לי מושג אין הענין הזה מחושב, אבל אני רואה איזה מספר בעמוד העריכה), היה שמח, וגם עצוב, היו תגובות נחמדות ומגעילות (מחקתי אחת מהן) וכמה אימיילים מרגשים באמת.  אגב, מה קורה עם מילי דייוויס?
————————