הטנטרה של הדיכדוך הפנימי
הדיכדוך הוא לא ממש עצב, ובטח שלא דיכאון. הוא הולך יד ביד עם הטיפטוף הזה שלא מפסיק והעננים האפורים שהופכים את יום הקצר ממילא לבילתי מורגש. הופ, איזה פלא, הנה כבר ערב. מאז שחזרנו מישראל שנינו לא ממש מה שהיינו, ובערבים הארוכים יותר מדי אנחנו מסתכלים זה בזו וחושבים לעצמנו מה לכל הרוחות השתבש? (אנחנו גם חושבים, שוב ביצה וטוסט?).
הו העצבת! מתי תלכי?
בשביל לחיות חיים נאורים ומאושרים, אמרו החכמים, המצאנו את המדיטציה. ריכוז ומשמעת, תשומת לב בזמן הווה למה שקורה כאן ממש והתבוננות אילמת בפעולה של התודעה יעזרו בודאות למחשבות השליליות להישרף ולעצלות להישטף אל הים. אבל בעייתו המרכזית של המדוכדך היא שאין כוח. למי יש חשק לשבת על הכרית כשאפשר לשבת על הספה ולבהות בטלוויזיה? למי יש חשק להתבונן בתודעה כשהיא מיצרת רק פנטזיות מטופשות ומחשבות מדכדכות? לפעמים בשביל לחזור לכרית דרושה נחישות שלא קיימת, אמונה שלא מתעוררת.
אנשי הויפאסנה היו אומרים שצריך "להיות עם זה". שצריך להתבונן גם בתחושות הקשות. הם לא טועים אבל אפשר גם אחרת. בשביל מי שחָלְשה נפשו המציא האדם את הטנטרה. להלן כמה הצעות שעשויות להראות לדכדוך מאיפה משתין הדג. אני ניסיתי, ובאחריות, זה עובד.
השכל לא סובל לראות כל הזמן את אותו הדבר. בעצם, העין אף פעם לא רואה את אותו הדבר, אבל משהו בהרגל של התודעה שלנו גורם לדברים להראות דומים לעצמם. זה בדיוק מה שגורם לי להבין שהצורות הצבעוניות האלו שזזות במטבח הן בעצם החברה שלי. אבל זה גם המקור לשיעמום: זה אותו הבית עם אותו החלון ואותו הנוף. אותה העבודה אותו הרחוב, אותה המכונית, אותם האנשים. שיעמום זה דבר מסוכן. שעמום זה בעצם סוג של עוורון. מה לעשות? המומחים עונים:
- לקחת את האופניים\רכב\רגליים\רכבת וללכת למקום שלא היית בו קודם.
- משחק: להגיד למישהו משהו שלא אמרנו אף פעם. זה לא צריך להיות גלוי לב מדהים. אבל זה יכול. זה גם יכול להיות סתם שילוב של מילים שאף פעם לא יצאו לנו מהפה ביחד.
- להסתכל טוב טוב. עשיתי את זה היום וגיליתי עלה ראשון בעץ האגס. האביב הגיע!
- להתבונן בחיות. תראה מה זה – כל הבעיות שלך לא מענינות אותן בגרוש. תזכורת: נמלים, עכברים, שממיות וזבובים הם גם חיות. לא צריך לנסוע לאפריקה בשביל לראות טבע. במקרים קשים של עירוניות אפשר להתבונן בעציץ.
- התעמלות. כן. יש לי גוף. ממש חייתי מצידי. הנה הוא זז. מגניב.
- איתני הטבע לא יעשו לך כלום. גשם? לך תירטב. שמש? לך תישרף. רוח? תעמוד יציב ותראה לה מה זה. בוץ? אבק? קוצים? רעמים? לא יקרה לך כלום, תפסיק להתחבא.
- פתח ספר שירים וקרא שיר אחד בקול רם. חזור עליו שוב. שים לב לכל מילה. אל תתביש ללכת למילון. אין לך ספר שירים בבית? יותר טוב – קח את עצמך לחנות הספרים הקרובה. מצאת סיבה לצאת מהבית.
- תחליף מצעים. זה עושה חלומות חדשים.
- לפני השינה תחשוב על אנשים שאתה אוהב ותאחל להם אושר ושימחה. תחשוב גם על שאר האנשים. גם להם מגיע. אפשר גם להכניס כמה חיות מסעיף 4. לא להיות קמצן במחשבות. הבודהיסטים מבטיחים שמי שעושה את זה באופן קבוע מחסן את עצמו מחלומות רעים ושינה טרופה.
- אותו הדבר כמו 9 אבל כשמתעוררים.
ראיתי תיקן רב-יופי,והתיקן ראה אותי,תיקן כזה לא אראה עוד עד יום מותי.
(נטע-לי בראון,ברגע פיוטי במיוחד.)
חפשו על משאית-האשפה הקרובה למקום מגוריכם.
11. לקרוא את הפוסט הזה שוב ושוב ולהתבונן בו בהכנעה.
מאוד כיף לקרוא אותך אנושי.
יפה מאוד, ומאוד מעשי (אני אוהב במיוחד את סעיפים 1, 5, 8).
מהגילוי בפסקה הראשונה – מאז שחזרנו – אני מזהה היטב את הדכדוך הספציפי: הדכדוך של החזרה לישראל, ואין ספק שהוא מהדכדוכים היותר מדכדכים. אחרי כמה ימים של היי, אתה מתחיל להידכדך בין אם תרצה או לא. הפתרון שלי הוא לתכנן נסיעה חדשה, זה תמיד משאיר אותך עירני ופעיל.
אני גם מזדהה מאוד עם חוסר החשק/יכולת למדוט. כשאנחנו לא פה, אני יושב יותר. פה, אני פשוט לא יכול).
עוד פתרונות, מתוך פוסט שכתבתי פעם (גם בעת דכדוך קל שנשכח מזמן), כאן:
http://www.notes.co.il/dror/1101.asp
אפשר גם לפרסם ב NRG
נראה לי שהם חזרו מישראל ולא אליה (לפי הטיפטוף והביצה עם הטוסט)