יום אחרון

אני כותב כדי לא לישון. לא שאפשר לישון בסטארבקס בשדה התעופה, אבל גם אם היה אפשר, לא הייתי רוצה להניח את ראשי בין כוסות הקפה ולהחמיץ את האוטובוס האחרון לבריסטול. אני אודיסאוס החוזר לאיתקה. אישתי עדיין מחכה לי, אבל  אני שונה. וגם דומה. אני בקולומבו. אני במטוס. אני במונית. אני מדבר עם אבא שלי, אני לבד. עצי בננות ואפס מעלות צלזיוס בחוץ, במטוס גאווה ודעה קדומה (צילמו את זה ליד בריסטול, אני חושב), שיחה אל תוך הלילה עם אישה הודית בת שבעים ואחת שסובלת מכאבי פרקים. מדיטציה אחרונה ביער המתעורר של הכפר אֶלָה בחדר עם אחי ועדי. אני אוכל את הירוק של העצים והכחול של השמיים יחד עם ארוחה הבוקר ולא מצליח לשכוח את המחשבה שזה היום האחרון.

לנסיעות בנות 25 שעות יש אפקט מהמם, כמו סמים קלים או מדיטציה ארוכה מדי. הפקיד הסרילנקי שחושב, בטעות, שחרגתי מתנאי הויזה שלי ופקיד ההגירה האנגלי שלא הבין מה אמרתי נראו לי כמו שחקנים בדרמה טלויזיונית. אודיסאה מינימליסטית. האם אקבל מקום בשורה הראשונה ואוכל לישר את הרגליים במהלך 12 השעות הקרובות? הקרמה הטובה שלי העבירה את הטיפוס השיכור שישבתי לידו למקום אחר והביאה במקומו את האשה ההודית בת השבעים ואחת. אני עייף אבל שמח. לוקח את עצמי ממקום למקום. מרגיש בבית גם כאן, להפתעתי, בסטארבקס.

בית זה מקום שחוזרים אליו וככה הרגשתי כשחזרנו אל קנדי אחרי ארבעה ימים בהרים. עכשיו אני חוזר לבית בבריסטול. לעייפות, כשלא מתלווה לה חרדה או לחץ, אין השפעה כל כך רעה. רק המשפטים קצת קופצים לי. התרגלתי לבלגן הסרילנקי הנינוח ועכשיו צריך להתרגל בחזרה לסדר האנגלי חסר הפשרות. אם תשאלו אותי (תשאלו, תשאלו) אני מעדיף עכשיו את הראשון. גם זה בטח יעבור לי. 

מלבד העמדה המיוחסת של כל מערבי שמבקר במדינת עולם שלישי, יש משהו מקסים במקום ההוא (עכשיו זה כבר המקום ההוא) שאינו בר שחזור במקום שאני נמצא בו עכשיו (כלומר, סטארבקס). שמה אנשים עדיין מחייכים אליך רק בגלל שאתה הולך מולם ברחוב, הם נהנים לפלרטט – אין לי מילה טובה יותר – כלומר, לנסות את כוחם באנגלית, לנסות למכור לך משהו, להתמקח עם חיוך, לוותר, להתענין. אני מודה גם שליבי מתרכך למראה נהג מונית שמוריד את ידיו מההגה במהלך נסיעה, מצמיד אותן זו לזו ומרכין את הראש לפני מקדש בודהיסטי. שלא נדבר על פסלי ענק חצובים בסלע בתוך יערות גשם.

לסיום, לפני שראשי צונח על המקלדת של הנייד, יש לי שאלה: איפה הישראלים שמטיילים בסרי לנקה? כשהייתי בהודו נתקלתי בנחילי מטיילים מכל הסוגים הציוניים האפשריים. מסוממים, מודטים נלהבים, מורים ליוגה, סגפנים, צעדנים, מתכלבים מרושעים ונדיבים. למעשה הייתי מוקף רוב הזמן בנחיל קטן משלי. במהלך חמישה שבועות בסרי לנקה פגשתי רק שתי נציגות של ארצנו ולשתיהן קראו עדי. את הראשונה פגשתי במקרה כשליוויתי מתנדבת צרפתיה בחיפושי חדר. היא מטיילת בחברת החבר ההולנדי הזמני שלה, וכפי שהעידה על עצמה הוא לא האירופאי הראשון וכניראה לא האחרון איתו היא חולקת מיטה. ניחשתי בקלות שהיא היתה, למשל, שרועה על הריצפה בבית הקפה של המסוממים ברקמקוט שבהודו. יש לי עין לדברים כאלו. עדי השניה היא חברה של אחי ונפגשנו בכוונה. האם סרי לנקה לא מתאימה למטייל הישראלי? האם היא נחמדה מדי? יפה מדי? לא קשה מספיק? או אולי היא פשוט לא במסלול הרגיל של המטיילים ההולכים זה אחרי זה?

פגשתי הרבה הולנדים, לתשומת לבכן.