מי יתן והאלים ישמרו עליכם

בודהיזם משתלב באופן משונה באטרקציות תיירותיות. כבר הזכרתי באחד הפוסטים הקודמים את המקדש אליו עולים לרגל בודהיסטים ותיירים מקומיים וזרים, ואתרים אחרים לא יוצאים מן הכלל – מוכרים כרטיסי כניסה לזרים בלבד, ובין קודש לקודש מוכרים ספרים ומזכרות.

אחת המערות בדמבולה. בודהה ולצידו התלמידים סאריפוטרה ומוגלאנה.

הכניסה למערות העתיקות בדמבולה, מקום ששורה עליו רוח דתית אמיתית,  נראית כמו הכניסה לדיסנילנד. פסל מוזהב עצום של בודהה מתנוסס מעל שער המוזאון שעטוף בחיקוי אבן וצועק "מי המלך? אה? מי הכי גדול?" שכחתי לצלם.  לעומת זאת המערות עצמן מדהימות. פסלים בני אלפיים מעוטרים באלפי ציורים צבעוניים ששופצו ככל הנראה במאה ה17. המערות חצובות בסלע כבד, ומלאות עד אפס מקום בפסלים של בודהה, בודהיסטוות, וקצת אלים הינדואיסטים ומלכים. חלק מהמשמעות הסימבולית אבד, ונותר לי רק לבהות בדמות חצי נשית שמרימה את  היד ולצידה שיווה כחול בלי להבין בדיוק למה ומה. קריר בפנים, בניגוד לתופת של הצהריים, ויש שקט סמיך של אולם תפילה. התמונות לצערי לא מצליחות להעביר את ההרגשה.

נסעתי עם הנזיר פָּאנִיָהסָרָה ותלמידו לוֹתר לבקר כמה אתרים בודהיסטים בדרך למנזר היער באָתָלָגָלֶה. ביקרנו גם בנָתַלֶה במערות בהן נכתב הקאנון הפאלי בפעם הראשונה במאה הראשונה לפני הספירה. גם כאן המערות מעוטרות ומלאות פסלים, ואפילו הצלחתי לרכוש דוגמה של טקסט פאלי כתוב בטכניקה העתיקה בפחם מעורב בשמן קוקוס על עלי אולה מיובשים. ביקרנו גם בסיגיריה, אתר שאין לו משמעות דתית מיוחדת אבל יש בו שרידים של ציורי קיר מפתיעים מהמאה החמישית. שווה כל טיפת זיעה. חוץ מזה ביקרנו באאוקנה וראס ויהרה, אבל כל זה אפשר למצוא במדריך לונלי פלאנט ואין לי מה להוסיף.

  בודהה עומד באאוקנה

מה שלא נמצא במדריך, וגם לא משתלב באווירה התיירותית הרגילה היה המנזר באתלגלה. באמצע היער, בקצה העולם, פועל מנזר בודהיסטי. אם דמיינתם מבנה אבן גדול עם חומה ובו נזירים בנדיקטים מעתיקים את כתבי אריסטו – תשכחו מזה מיד. מנזר יער בודהיסטי אינו מוקף חומה, לא עוסקים בו בלימוד תיאורתי, ולא בשום מלאכה אחרת. מדובר בכמה בקתות אבן קטנות שמונחות בין העצים של הג'ונגל ומאכסנות בערך חמישה עשר מתבודדים. על הכל שולט נזיר זקן בן 87 שאינו מסוגל יותר ללכת בכוחות עצמו. הוא מנווט את הספינה הזו בעזרת יד ימינו הצעיר – נזיר נמרץ בשם סוניטו.

אנחנו הגענו לשם בשביל בהוואנה – מדיטציה – והתקבלנו בחום אל הדיירים הקבועים. הצוות מורכב מכמה לובשי גלימות כתומות, רובם סמנרה שלקחו על עצמם 10 חוקי פרישות וחלקם כמו אב המנזר ופאניהסארה הם נזירים גמורים (אופסמפאדה). אליהם מתווספים האופסקה שלובשים לבן ובאים למדוט לתקופה מוגבלת. גם אני לבשתי לבן והצטרפתי אליהם. במתחם סמוך נמצאים הדאיאקה, הכפריים שתומכים בכל האספקטים הפרקטיים והכלכליים של המנזר.

כל האוכל מגיע מהדאיקה ובכל יום משפחה אחרת, חלקן מגיע ממרחק עצום, מביאה את האוכל. שלוש פעמים ביום הציבור מאכיל את הנזירים. זה מתחיל בחמש וחצי כשאל הבקתה שלי הגיעה קבוצה חייכנית של אנשים שהתעוררו בארבע בבוקר כדי להכין את מרק/דייסת האורז. ביום הראשון הדייסה הדלילה והמלוחה היתה דוחה ביותר, אבל שנינו, אני והדייסה, למדנו לחבב זה את זו ובסוף זה היה אפילו טעים. בכל מקרה זה גאל אותי מיסורי הלילה וסימן את תחילת היום.

בחזרה מאיסוף המזון בבוקר

ברבע לשבע התוף קורא לארוחת הבוקר. הנזירים ואנחנו מתאספים וצועדים יחפים את מתחם המטבח ומתקבלים בקריאות "סאדו! סאדו!" על ידי התורמים. בלי להחליף מילה אנחנו מקבלים את האוכל לקערה היחידה שכל אחד נושא. לא מקובל לברור ומומלץ לקבל מכל המנות. השאריות ממילא עוברות לקופים. ארוחת הבוקר בדרך כלל מאוד דומה לצהרים: אורז וכמה סוגים של קארי. לפעמים המשפחה התורמת מאוד ענייה והאוכל פשוט. לפעמים מוסיפים מתנות קטנות כמו סבון כביסה ואקמול. ולסיום, כשהתורמים יורדים לקרקע ומשתחווים, הנזירים מברכים שלוש ברכות בפאלי, וצועדים בשקט החוצה בחזרה למנזר כדי לאכול.

בשבוע שהייתי שם הרבה אנשים השתחוו לרגלי. הייתי יוגי ביער ותרומה לנזיר או יוגי ביער היא ערובה לקרמה טובה בדרך לנירוונה או לידה מוצלחת בעתיד. נדהמתי מתרבות הנתינה הזו. מדובר במאמץ עצום מצד משפחות כפריות שחיות על פי רוב בדלות מגידול אורז או מסחר זעיר. מאמץ פיסי שדורש התעוררות באמצע הלילה ורצון אמיתי לתת ולתת. זו מערכת יחסים מעניינת בין הנזירים ששומרים על המסורת על ידי לימוד הסוטרות ומפתחים את התודעה על ידי מדיטציה בדרך לנירוונה, לבין הקהילה שתומכת בהם ומקבלת לימוד וטקסים (לידה, מוות וכולי). הנזירים מעניקים לקהילה משמעות והגנה רוחנית והקהילה דואגת לכל האספקטים החומריים של החיים. לנזיר למעשה אסור לעבוד בכלל. אפילו לא לצבוע את הבקתה שלו או לגזום שיחים.

נזירוּת היער שלוקחת על עצמה סיכון גדול ואתגר גדול של חיים מדיטטביים מוערכת מאוד על ידי הקהילה: המנזר הזה נחשב למשגשג מבחינה כלכלית ומושך תורמים מכל רחבי סרי לנקה, הרבה יותר ממנזרים אחרים, עירוניים. אחרי שפגשתי את הנזיר הראשי הבנתי מאין הפופולריות. הוא באמת אדם קדוש, האדם עם המבט היציב ביותר שראיתי בחיי, גם בימים האלה שהם כניראה ימיו האחרונים. שוכב יושב בכורסה-מיטה שלו הוא אמר לי "הכל מותנה, הכל סנקרה, עשה מדיטציה, קרא ספרים". מול הבקתה שלו תלוי בארון זכוכית שלד אדם אמיתי – תזכורת לאופי החולף של הקיום.
 
החיים ביער באמת לא קלים. הכל מלא יצורים שונים ומשונים כמותם לא ראיתי בחיים. מעולם לא חיבבתי חרקים, והפעם הייתי צריך להתמודד אחת ולתמיד עם הענין הזה. היתושים הפכו בבת אחת לחיות סבירות ונחמדות, וגם העכבישים הדקיקים שחיים אפילו בישראל בפינות החדר. מצד שני נאלצתי להתמודד עם כל מני מקקי ענק ויצורים שאיני יודע לקרוא להם אפילו בשם שבאו לשון אצלי בבקתה. שלא נאמר במיטה.

מי שהספיק להתרגל לתנאים הפשוטים של מרכזי המדיטציה במערב, ולתנאים הסגפניים משהו של המרכזים במזרח, יכול לעלות דרגה וללכת למדוט במערה או ביער. הזדמנות מעולה לעבוד עם פחדים, דחיה ומשיכה אל נוחות והרגלים ישנים. היער אף פעם לא שקט. לא ביום ולא בלילה. הוא מלא קולות ורחשים וצרצורים וקריאות של חיות בלתי נראות. אתה תלוי לחלוטין באוכל שמגיע מהקהילה, וכמובן אין חשמל, אין מקלחת, ואין מזרונים נורמלים או שמיכות נקיות. הטבע חזק ומעניק בסיס טוב למדיטציה על חיים ומוות.

בעיני, רוב היצורים סתם נראים מגעילים. לעומת זאת עקרבים, כמו זה שמצאתי מתחת למיטה, הם מסוכנים. גם נחשי קוברה ופילים פראיים שלעיתים נדירות חולפים במתחם המנזר, שכאמור אינו מוקף חומה או גדר. הקופים שמקבלים כל יום את שאריות האוכל גונבים כל דבר שנדמה להם שאפשר לאכול אותו, עכברים וסנאים ענקיים, לפחות פי שלושה מסנאי אירופאי ממוצע, מחפשים שאריות בכל מקום. יש גם ציפורי ענק עם מקורים מעוקלים שבאות לפני השקיעה לקשקש ולקרקר. בלילה האחרון, אחרי התמודדות תמידית עם הפולשים, נטשתי את הבקתה והלכתי לישון במערה כי טרמיטים התחילו לאכול לי את המיטה.

מרחוק שמעתי את הדקלומים של הכפריים שבאו לחגוג את הירח המלא. כל הלילה הם דיקלמו ברצף קטעי ברכה והגנה בפאלי. פתאום שורות השיר האלו יצאו מההקשר התיאורתי של "פרקטיקה עממית" וקבלו משמעות אמיתית של הגנה על הגוף ועל התודעה מפני הסכנות של היער. ישנתי בשקט במערה בעוד הדקלום שהמשיך עד הבוקר שומר עלי.

Bhavatu sabba mangala
Rakkhantu sabba  devata
הגנה וברכה לכל הברואים,
מי יתן והאלים ישמרו על כולכם.

הקוטי, הבקתה שלי, בין העצים ביער