אכזבות של מטייל בודד

אחרי הנחיתה הרכה היה זה אך צפוי שמשהו ישתבש. אסון טבע או מלחמת אזרחים היו מסדרים את התמונה, אבל במקרה הזה שניהם, בינתיים, עוד לא התרחשו (או בעצם בסרי לנקרה הם כבר התרחשו). היום שום דבר, ככה נדמה לי, לא עובד יותר כמו שצריך. זולת המחשב שלי, כמובן.

אולי זה יום העצמאות. חג לאומי, אפילו לאומני מטופש שאני לא מחבב אצלנו ואין לי שום סיבה לחבב בסרי לנקה. הייתי אמור ללמוד ביום שבת, אחרי יומיים של תרגום מפאלי והרבה בהייה בעצים ירוקים מדי, אבל כמובן צריך לחגוג את יום העצמאות והשעורים התבטלו.

משהו התקלקל לי במוח, כנראה מהחום או מהעצים הירוקים מדי, ולא הייתי בטוח אם יש שעורים או אין ואם הספריה תהיה פתוחה. לקחתי סיכון ונסעתי. חשבתי – אם בימים שבת וראשון הכל כרגיל, למה לא ביום העצמאות? את הסוף אתם יכולים לנחש לבד. נסעתי, ראיתי, וחזרתי כלעומת שבאתי. עוד חשבתי בדרך לטייל בגנים הבוטאניים שכה מרבים בשבחם אבל כשראיתי את מאות האוטובוסים שעומדים בכניסה, ואת התור בקופות, הבנתי שאין לי ברירה אלא לחזור הביתה.

סרי לנקה קיבלה את עצמאותה ב 1948 כשהבריטים עזבו וכמו ישראל היא רואה לנכון לציין את זה במצעדים צבאיים ונהירה המונית לפארקים. תודה רבה, אני אשאר בבית. גם אם הייתי רוצה לעשות משהו אחר, לא עמדה בפני ברירה. נגמר לי הכסף המקומי והבנקים סגורים. יום חוסר העצמאות.
 
פגשתי נזיר גרמני שסיפר לי שביער מאחורי הבית שלי כאן התגורר במשך זמן מה הנזיר הגרמני-יהודי ניאנפוניקה. הוא הסביר לי פחות או יותר איך מגיעים לבקתה שלו ואני יצאתי לדרך חמוש במעט האופטימיות שעוד נותרה לי. אחרי כמה מטרים נתקלתי בשלט שהסביר שאין כניסה ליער. אחרי כמה מאות מטרים נוספים שלט צהוב נוסף סיפר שהצעידה כאן היא עבירה ברת עונשין. חצי קילומטר מאוחר יותר נתקלתי בשער. אין מעבר הסביר לי האיש בלי השיניים שעמד במקום. כדי להכנס לשמורת הטבע צריך ללכת לצד השני של העיר ולקנות כרטיס. התוכחתי באנגלית עם מישהו שלא ממש רצה להבין אנגלית, שקלתי להתעלם ממנו ולדלג מעל השער, אבל הופיעה בראשי תמונה אחרת בה אני מסביר לשוטר מקומי את מעשי בעודי ישוב בתחנת המשטרה המקומית. הדמיון הוכיח את יעילותו פעם נוספת. ביצעתי נסיגה.
 
להלן המחשבות שלי בסדר עוקב. החדר שלי מסריח. משעמם לי. מה אני עושה כאן? למה מסריח? מה אני אעשה בלי כסף עד מחר? מה אני אעשה אחרי מחר? מה שתכננתי זה לא מה שיוצא לפועל. משעמם לי. אני אסע לעשות מדיטציה כמה ימים. החדר שלי מסריח. מדיטציה זה משעמם. אני אסע לחופים לרקוד במסיבות פול מון. אני לא אוהב מסיבות פול מון.
 
כמובן שברגעים כאלה כל החוכמה הבודהיסטית נעלמת ואת מקומה תופסות מחשבות שמכפילות את עצמן כמו תא סרטני. למרות שזו נסיעת לימודים הדוקטורט שלי נראה רחוק מאי פעם. לא פגשתי את המרצים כבר כמה ימים, וכל יום בו אני לא עובד נגרע משלושים וחמישה הימים שהקצבתי לעצמי כאן. במקום זה אני מנסה לקרוא ספרים שקניתי, אבל מאחורי הכותרות המבטיחות מסתתרים רעיונות דוגמטים או כתיבה בלתי אפשרית.
חשבתי שהספר "קארמה ולידה מחדש" ינסח בשבילי את הבעיה הפילוסופית הזו מנקודת מבט בודהיסטית ומודרנית. במקום זה קיבלתי הרצאה אולטרה-אורתודוקסית של נזיר (יפני אני חושב) שטוען בסמכותיות ש"האדון הבודהה אמר", ולכן ברור שיש לידה מחדש, תת-תודעה קבועה, ועוד תופינים. הספר "פסיכולוגיה בודהיסטית של תפיסה" מאמץ גישה הפוכה לגמרי ונראה למעשה כמו עבודת מחקר רצינית. רצינית מדי. הספר מכסה 1500 שנה של פילוסופיה בודהיסטית, ומלא עד אין קץ בציטוטים משפת המקור. מצד אחד הוא לא מתיחס בכלל לפסיכולוגיה ופילוסופיה מערביים, ומצד שני הוא מניח ידע מושלם בפאלי וסנסקריט. משהו רומז לי שהספר הזה לא נכתב למעני.