המוח משנה את עצמו
ברשימה הקודמת שלי סיפרתי שלמידה מביאה לשינוי ארוך טווח בהתנהגות באופן שדברים שבעבר לא היו מוכרים לנו כלל הופכים, לפעמים בלי שהתכוונו לכך, לטבע שכאילו משתלט עלינו. דברים מסוימים שלמדנו לראות קופצים לנו מול העיניים, ודברים שלמדנו לשמוע (כמו שפת האם שלנו) קופצים לנו לאוזניים.
ואיפה השינוי הזה מתרחש אם לא באיבר בו אנחנו חושבים, שומעים, ורואים? (לא באוזן, דומפסי, במוח). צדק תומר שאמר שהטיים עשו פולואפ לרשימה שלי, אלא שלצערי הם פרסמו את הפולואפ יום אחד לפני שאני פרסמתי. המדליף יבוא על עונשו כמובן, אבל בינתיים צריך לזכור שיש לי כבר כמה זמן כמעט את כל המידע שיש לטיים בנושא ולכן אין זה פלא ששנינו בחרנו לכתוב על הנושא. הכתבה בעצם מספרת משהו די אלמנטרי: המוח של מבוגרים משתנה בעקבות למידה.
סיכום קצר
אזורים שאחראים על שליטה מוטורית משתנים בעקבות תרגול אינטנסיבי של תנועות מסוימות. ככה, אני מניח, אנחנו נעשים מיומנים יותר. אבל במעבדה לחקר המוח של הרווארד הראו לאחרונה שתרגול מדומיין של הפעולה משנה את האזורים הרלוונטים. לא צריך להתאמן בכינור שמונה שעות כל יום בשביל להיות פאגניני, אפשר פשוט לדמיין שמונה שעות כל יום שמתאמנים. לא יודע מה יותר גרוע, אבל את השני אפשר לעשות בלי להפריע לשכנים.
צריך לזכור את הנחת העבודה של התחום, אותה הצגתי כבר בעבר ברשימה מכונות עשויות בשר. הדמיון עצמו זה משהו שנעשה במוח, וכמוהו גם דברים מסובכים ומופשטים יותר כמו שמחה ואושר. למרות שאימון פיסי מסוים ייצור שנוי קבוע במוח, הטיים טוען שבעבר היה מקובל שהמוח בסך הכל "בא מוכן" ואינו משתנה בקלות. אני חושב שהם מתכוונים למשהו שיכול לעלות מסדרה של מחקרים כמו אלה שערך הפסיכולוג דניאל כהנמן (למרות שאני לא בטוח שהוא היה תומך במסקנות הנוירולוגיות. מישהו מוכן לשאול אותו?): רמת האושר של אדם היא נתון קבוע פחות או יותר שאינו משתנה אפילו כתוצאה מאסונות או זכיות. באו חכמים והניחו שאצל כל אחד מאיתנו המוח מסודר ככה שהוא מייצר אושר ברמה מסוימת, וגם אחרי זעזועים גדולים הוא חוזר לרמה "הטבעית".
ואיך מדיטציה קשורה לכל זה?
האם אפשר לשנות את הרמה הטבעית? זו שאלה שהתחילו לנסות לענות עליה ריצ'רד דוידסון וחבריו בוויסקונסין-מדיסון. הם בדקו נזירים טיבטים וגילו שיש להם יכולת בלתי רגילה להפעיל את המרכזים במוח שאחראים על חמלה ואושר. אחת ההשערות היא שהם לא רק מפעילים אזורים מיוחדים במוח בשעת מדיטציה, אלא שבאופן כללי האזורים האלה פעילים יותר אצלם. השערה נוספת היא שיכולת הקבועה הזו היא פרי של תרגול ארוך. התרגול הזה, מטבע היותו מדיטיבי, הוא בעיקר תרגול מנטלי. אני לא חושב שיש תשובה מוחצת, אבל העדויות מתחילות להצטבר שתרגול מנטלי מהסוג הזה ממש משנה את המוח, ולכן משנה את ההתנהגות, ואולי גם את החוויה והתפיסה של המרגלים. למעשה אלן וולס מתכנן מחקר ענק בנושא הזה בדיוק. עדויות מהתחום הקליני מצביעות בבירור שתרגול מדיטציה עוזר לבעיות נפשיות מסוימות. במילים אחרות, המחשבות שלך משנות לך את המוח. אם תשאלו אותי הרעיון הזה לא ברור מאליו רק במסורת דואליסטית מטופשת כמו זו של המערב.
וכאן אני מגיע למה שאני כבר אומר די הרבה זמן, ואולי צריך להגיד אותו בברור אפילו יותר. מדיטציה היא לא סתם "מודעות" או "קבלה של מה שקורה". מדיטציה היא אימון מסודר ומכוון שנועד לשנות את ההרגלים המנטליים שלנו. אחד ההרגלים האלה הוא להזדהות עם המון דברים שקורים לנו. הרגל אחר הוא להגיב לכל מיני גירויים בתאווה או שנאה. יש גם פחד, ואי שקט, ושעמום. יש עוד, ולכל אחד יש גם התניות ספיציפיות אותן רכש עם השנים. התרגול מאפשר לנו ליצור את השינוי הנדרש. אבל בשביל זה – כמו בשביל להתאמן בכינור דמיוני 8 שעות ביום – צריך לעבוד. בנוסף, העבודה לא נגמרת או מתחילה במדיטציה. הבודהיזם למשל מלא בהוראות של מה כדאי לעשות ואיך כדאי לחשוב. לא "צריך", אלא "כדאי". אימוץ של תוכנית עבודה כזו מוביל לאט לאט לשינוי חיובי. תוכנית העבודה כוללת בסעיף הראשון ממש (סמהדיטהי) הוראות על מה ואיך לחשוב. אני אומר לכם: הוא היה גאון. אני רק עושה פולואפ.
המאמר בטיים: http://www.time.com/time/magazine/article/0,9171,1580438-1,00.html
ותודה לתומר על הקישור.
מה הולך בנאדם, איך אתה כותב כל כך מאוחר? אה, נכון, אתה בקצה השני של הכדור :)
מעניין מה שאתה כותב.
בעקבות כל מיני דברים שראיתי וקראתי בזמן האחרון אני מתחיל לפתח מודל של מוח בתוך המוח שלי. אני מדמיין איך אני יוצר מחשבות בו זמנית כשאני עושה אותן.
אני מדמיין את זה ככה: כל מיני צורות דמויות תמנון, חלקן מחוברות לאחרות, או פשוט מותחות את הזרוע שלהן ומתקרבות אל אחרת. אז אני רואה אור עובר, והוא מתפצל ונחלש ומתפזר. בגדול התנועה שלו היא כמו של מים בנהרות, אבל לפעמים הוא מתפוצץ כמו זיקוקים.
עכשיו אני יוצא מהראש ואני רואה טלויזיה. כל מיני דברים נראים לי הגיוניים ואני יכול לדמיין צורות, או דפוסים, של איך זה נראה בתוך המוח שדמיינתי קודם.
למשל, אם אחת מהדמויות בוגדת בבעלה עם איזה בחור צעיר. אני רואה את הזרם הזוהר נתקע כי אין לו שביל סלול, ונוגע בנתיב ישן ורעוע. כשאתה מדבר על מדיטציה אני חושב על כל השבילים מתחברים או מתנתקים, או פשוט על שביל אחד מצד אחד של המוח אל השני.
עכשיו אני אלך לקרוא את 'הזמן' :)
תיאורך את המדיטציה בפיסקה האחרונה פקח את עיני, וזאת למרות שאני יושב בעיניים עצומות כבר עשר שנים. כן, זה כפי שתיארת, לפחות אצל הטיבטים.
אז מצד אחד יש לנו חברה שאומרים: "פשוט תהיו מודעים ותקבלו כל מה שבא" (אדוויטיסטים למיניהם, דזוגצ'ניסטים, וכיוצא באלו), ומאידך כאלו שלצד זה, או במקום זה אפילו, אומרים: "משנים את עצמנו ומתחילים במיינד".
לדעתי להגיע לשחרור אכן לא הכרחי דרך הדרך השנייה, אבל כנראה שיש בכל זאת קשר כלשהו.
מה שגם ברור בכל אופן שאם אתה מגיע לשחרור ללא הרבה שינויים (כלומר פשוט קיבלת ל-ח-ל-ו-ט-י-ן את המצב וראית כך את האמת, דבר אפשרי לדעתי), אתה עלול למצוא את עצמך בנאדם משוחרר, אבל בנאדם לא ממש מוצלח, במושגים יחסיים (נאמר: לא ממש קומפשונט). וזה עוד הסבר לכל מני מוארים שאינם מי-יודע-מה.
ואהבתי מאוד אבחנה יפה מאוד שלך, שגם היא פקחה את עיני (טוב, בוקר כאן):
".במילים אחרות, המחשבות שלך משנות לך את המוח. אם תשאלו אותי הרעיון הזה לא ברור מאליו רק במסורת דואליסטית מטופשת כמו זו של המערב."
מעולה……
האם אתה רואה הבדל עקרוני בין המסורת המדיטטיבית הטיבטית, בה יש דגש רב על פיתוח מחשבות של חמלה ואושר לעצמי ולכל היצורים, לבין מסורת הויפסנא התהרואדית, שבה הדגש הוא בעיקר על התבוננות. (בלי לטעון שאין בבודהיזם של הניקאיות אלמנטים נוספים…)
נראה כי במסורות ההתבוננות אין את אותו תרגול מדומיין של אושר או חמלה באופן עיקבי וחוזר, כדי לשנות את "האיזורים הרלוונטים".
קרן,
בעיני יש הבדל אבל לא עקרוני. אמנם התוכן שונה, אבל הרעיון דומה: גם בויפסנא אתה עושה משהו, מעודד פעולה מנטלית מסוימת. אבל יהיה מענין לשאול את המורים והתלמידים מה הם חושבים על זה. אני מניח שאם תשאלי תקבלי תשובות קצת שונות.
ולא נוירופסיכיאטרית. בקיצור- לא מדענית טילים.
אבל יש משהו בהתבוננות —-שעושה הבדל. הבדל
כל כך מובהק במובנים של תחושה,הכרה,והתנהגות, יש משהו בפרוצדורה של היכולת להתבונן, ואז לנתק אירוע ריגשי מהתנייה אוטומטית
שבטח יש לו גם ביטוי של שינויים נוירולוגיים.
[…וזה מיד מחבר אותי לפוסט המרתק של אסף פדרמן, הגולה הרוחני, על הממצאים החדשים בנוגע ליכולת של המוח לשנות את עצמו באמצעות למידה, שנבדקה בין השאר אצל נזירים בודהיסטים. (הקשר בין קראולי לבודהיזם הטנטרי לא מקרי, ועל כך בהרחבה בפוסט הבא.) מאגיה היא כוח המחשבה…]
http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=346488&blogcode=5726617
עד כמה שאני מבין בענייני מוח (ואיך אבין) נדמה לי שהיה מוסכם תמיד שהמוח משתנה. ההנחה עד לפני מספר שנים הייתה שמספר הנוירונים קבוע, או שנוירונים לא יכולים להיווצר מגיל מאוד צעיר, ושמה שמשתנה זה אופי הקשרים בין הסינפסות. התגלית החשובה של השנים האחרונות היא שכתוצאה מלמידה גם מתפתחים נוירונים חדשים.
ריצ'רד דוידסון ואלן וואלס הם חוקרים שמחויבים לעניין הבודהיסטי. כיצד מגיבים לכך חוקרים אחרים?
לדעתי דוידסון לא בדק נזירים טיבטים. למעשה ב"רגשות הרסניים" כתוב שהנסיון לבדוק נזירים טיבטים הסתיים בקטסטרופה. הוא בדק נזיר טיבטי-מערבי (נדמה לי שאת מתייה ריקאר)
האם יש מרכזים במוח שאחראים על חמלה ואושר? שוב, אני לא מבין גדול אבל זה נשמע לי פשטני נורא.
מדיטציה לבעיות נפשיות – שים לב שכאן מדובר על סוג מסוים של מדיטציה – האדפטציה שעשו קבט-זין ודומיו שאמנם מקיימת יחסים כלשהם עם המדיטציה הבודהיסטית (ווטאבר דאט מינס) אבל אינה זהה לה. בכל אופן מדובר בסוג שונה של מדיטציה מהתרגול הטיבטי.
אני מסכים מאוד שהמדיטציה היא אימון על מה ואיך ולחשוב ולא רק קבלה של מה שקורה או מודעות. נו, מתי אתה חוזר? תובנה היתה יכולה להרוויח הרבה ממורה כמוך.
לגבי המשפט "המחשבות משנות לך את המוח". האם אתה מנסה לטעון שהמוח שונה מהמחשבות? שהמחשבות שונות מהמוח? במלים אחרות, לך מפה יא דואליסט…
לקרן, אני הופתעתי לאחרונה לגלות שחלק ניכר ממדיטציות החמלה הטיבטיות מקורן בקאנון הפאלי. למשל הקטע שכל היצורים בעולם היו מתישהו אמא או אבא שלנו מופיעה באחת הסוטרות. מה שמעניין אותי לדעת הוא האם רק הטיבטים הפכו את הסוטרה הזו לתרגול פרקטי? האם התרוואדים השאירו אותה כטקסט ותו לא?
http://www.accesstoinsight.org/tipitaka/sn/sn15/sn15.014.than.html
אור,
הסמקתי, תודה.
דוידסון וחבריו כן בדקו נזירים טיבטים ממש מטיבט שישבו בהימליה בטיבט, ממש טיבטים כאלה. אני בטוח.
אני לא ממש מבין במבנה המוח, אבל נדמה לי שהם התיחסו לאזור שפעיל בסיטואציות של הזדהות עם אדם אחר (לכן, חמלה, או אמפטיה).
זה בחיתוליו. יש אולי דברים פשטניים, אבל הם מדענים זהירים ובמאמר ההוא, שאני לא מצליח למצוא בינתיים (נדמה לי שקישרתי אליו פעם באחד הפוסטים) המסקנות שלהם מאוד זהירות. כמובן שכשזה מגיע לעיתונות פופולרית (כלומר, לכאן) זה מאבד משהו מהזהירות המדעית המופלגת.