עייפים באמריקה, או: מתי בדיוק חוברה המהאפאריניבאנה סוטה?

בוקר. ליתר דיוק חמש בבוקר. השעון הפנימי שלי חושב שזה עשר אז קמתי. לא ישנתי טוב כי המזגן הקפיא את החדר. לא אכפת לי. תמיד לילה ראשון הוא לילה אבוד. אני בארץ אחרת, באקלים אחר, לבד, אחרי יום ארוך של ישיבה במזגן. אני משתעל ומצונן. אנחנו, בני האדם, לא בנויים למעברים כאלה. זה הרבה מעבר לעיצוב המקורי שלנו. אני יוצא להסתכל על העולם החדש.

הכל גדול. ראוותני משהו, אבל בעיקר רחב מאוד. כבישים רחבים מכוניות רחבות. וולוו נראית כמו רכב בינוני כאן. האמר דוהר ברחוב ולא נראה ענק כמו האמר בנתניה או במרכז לונדון. במעבר החצייה ברור למי יש זכות קדימה. לא לי. הולכי הרגל המעטים עומדים לצד הכביש הרחב. השמש קופחת. הם מחכים ומחכים והמכוניות נוסעות. במשך היום אני אגלה את האולמות הענקיים. תקרות גבוהות מאוד. הכל ממוזג מתוך בזבוז מדהים. האמריקאים עדיין ישנים בעולם שלהם. מעט רוכבי אופניים, למרות שהקמפוס ממש מזמין את זה. אכלתי צהרים כפי יכולתך. אכלתי בהחלט מתחת ליכולתי. אכלתי רק עד ששבעתי.

המשתתפים מגיעים מכל רחבי העולם. גם הם עייפים ורעבים ואוכלים כפי יכולתך. לא זכרתי שאני מכיר כל כך הרבה אנשים. אכלתי צהרים עם נזיר מסרילנקה, חוקרת מאוקספורד, נזירה קוראנית וחוקר ישראלי. בארוחת בוקר כבר הספקתי להציג את עצמי לג'פרי סמואלס. מבחינת נטוורקיניג אני כבר יכול לחזור הביתה. דברנו על כל מני דברים שאני לא זוכר ומישהו סיפר בדיחה על סנסקריט. אני עייף כל הזמן. הייתי עייף בארוחת צהריים, ועייף בכינוס הפתיחה. עייף וממשיך ללכת.

הכנס מתחיל באופן רישמי עם מכתב מהדלאי לאמה. הוא מוסר, בין השאר, שהוא ישמח לשמוע על גילויים חשובים שיוצאים לאור בכנס. הוא תומך בנו. אני קצת מתרגש. אחר כך עוברים לדיקלום סוטות בפאלי. הטקס עובר באופן חלק בין פעילות דתית-מסורתית להרצאה אקדמית למהדרין, לשיחה פרקטית במיטב המסורת של ניהול הכנסים במערב: היכן אוכלים, להיכן נוסעים, איך מפעילים את האינטרנט. לנואמים מוחאים כפיים. לנזירים המדקלמים לא. זו לא הופעה. רציתי לצלם אבל שכחתי את המצלמה בחדר. הטקס הסתיים עם שירה של נזירים טיבטים. זה היה אפילו יותר מדהים. מאוחר יותר גפרי סמואלס אמר שזה היה בזיון. מה לטקסים הדתיים האלה עם מחקר אקדמי?

אחר כך עלה על הבמה יו"ר האגודה, פרופסור אוסקר פון הינובר. הוא כפוף מרוב שנים של שקידה על טקסטים עתיקים. לבוש מכנסיים כחולים וז'קט אפור הוא נראה כמו פקיד שומה חבר מפא"י. הוא מדבר במבטא יקי כבד, ומתבל את דבריו בהמון מילים זרות. תרי שולמן אמר שלדעתו חלק מההרצאה היתה בפאלי. אף אחד לא הצליח לעקוב אחרי כל הטיעונים שלו, אבל את עיקרי הדברים ליקטתי מאוחר יותר מכמה אנשים עד שנגלתה התמונה הכוללת.

בעיקר זו היתה תשובה לטענה ה"אמריקאית" אותה מוביל פרופסור גרגורי שופן על כך שאי אפשר לדעת שום דבר על הבודהיזם המוקדם, כי אין שום עדויות ודאיות מהתקופה ההיא, זולת הטקסטים, שהם כידוע לא תיעוד היסטורי אלא טקסטים לשימוש דתי-מיתולוגי-פדגוגי-הגיוגרפי. עדויות ארכיאולוגיות רלוונטיות אין.

פון הינובר טוען, ואיתו קבוצה שלמה של חוקרים אירופאיים, שאפשר ועוד איך. הפעם, הוא הראה שהמהאפאריניבאנה סוטה, הטקסט שעוסק בימיו האחרונים של הבודהה ובמותו, הוא טקסט עתיק שחובר לכל המאוחר לכל המאוחר בשנת 320 לפני הספירה, לא יותר משישים שנה לאחר מותו של הבודהה (לפי התיארוך שקובע את מותו בשנת 380 לפנה"ס). זה אומר שמאוד סביר שהוא אכן מתאר את מותו של הבודהה, ארוע שאכן תרחש, ושאכן צפו בו נזירים רבים שיכלו לדווח את מה שהם ראו.

מה הבעייה, אתם שואלים. הבעייה היא שאפשר לטעון (ואכן טוענים) שכל הטקסט הזה, כמו אחרים, הוא חיבור מאוחר שאינו באתר מתאר ארוע היסטורי קונקרטי. זה טקסט שחובר על ידי חברי הקהילה הבודהיסטית בתקופה אחרת בכלל ואינו מכיל מידע הסטורי אמין.

אבל פון הינובר חושב אחרת. למשל, הטקסט מזכיר מקום יישוב מסוים. המקום מוזכר כעיירת שוק, בעוד שאנחנו יודעים ממקורות יווניים שבשנת 380 היא הפכה לעיר בירה של האזור. לכן, מסיק פון הינובר, החלק של הטקסט שמזכיר את היישוב חייב היה להכתב לפני כן (אחרת היה מופיע "עיר הבירה X"). מכאן שכך, הוא אכן נכתב סמוך מאוד למות הבודהה, והוא לא פבריקציה מאוחרת.

הוא מביא עוד עדויות נסיבתיות לכך שהטקסט הוא אכן עתיק, מקורי, ומתאר באמת ארוע היסטורי. למשל, אחד המקומות החשובים בטקסט הוא קוסינארה כפר נידח שאין לו שום חשיבות מיתולוגית אסכטולוגית או הגיוגרפית. הכפר אינו מופיע בטקסטים אחרים בתור משהו חשוב. לכן סביר שהאזכור שלו קשור לאירוע היסטורי אמיתי.

כשכל זה הסתיים אכלנו פיצה מתוך שינה ושתינו מיץ תפוחים. אחר כך היתה קבלת פנים (הרבה אנשים עייפים שותים יין מנסים להראות חכמים). כמו שכבר כתבתי פעם, זה לא היה כל כך כיף.