מקלטרת
אני בטוח שאבותי היו מראשוני החקלאים במסופוטמיה. החלקה החקלאית שלי באנגליה אבל ליבה דובר עברית. איזו מילה זו, מקלטרת! שלא נדבר על חריש, ייחור, קטיף. האם הוא מטפס? האם הוא שרוע? עונתי? רב-שנתי? אם הייתי יכול הייתי שם עץ שסק.
בשאר הימים אני יושב מול המחשב, או מול אנשים ולמרות שזה לא רע, כשאני עובד בחלקה כל זה נראה מעט מגוחך. חקלאות אינה מניחה לשקוע בשטויות. האמת מונחת לפניך, מתחתיך. מהזרע יוצא צמח. גם אתה יצאת מזרע כזה. איך אפשר לשכוח זאת? היית קטן, שברירי, אבל מלא כוח. היית צריך תנאים נכונים, מים, מזון, שמש, אהבה.
כשהתנאים נכונים כח כביר מתחיל לפעול. ההסטוריה כולה, מיליארדי שנים, דוחפת את השורש מתוך הגרעין לתחתית הארץ. הוא אינו יודע שכולו שקוע בעציץ קטן במדף ליד החלון. אחר כך גבעול קטן מרים את האדמה שמעליו כאילו היה סיזיפוס, או דדלוס שעולה אל השמש. גם אנחנו דדלוס, מזל שרגלינו בתוך נעליים כבדות. מהזרע הבודד, לפעמים הוא כל כך קטן שהוא אובד בין אצבעותי, צומחת דלעת ענקית, עץ אגסים, דוקטורט בפילוסופיה מה לא?
החקלאי נלחם בעשבים כי העשב הוא קללת השדות. התודעה שלנו מלאה עשב, ואנחנו ניזונים ממנו כמו כבשים באחו. אנחנו מכסחים את הדשא, מכסחים לו את הצורה, אבל הוא גדל שוב. השורשים נאחזים באדמה ולא מוותרים.
העשב הוא עוד הוכחה לכוחם הבלתי נתפס של החיים. זרעים בלתי נראים ממתינים תחת השלג וברגע אחת קונים אחיזה בערוגה שניקית במאמץ כל כך רב לפני החורף. כמו בן אצילים, צמחי המאכל המבויתים מתפנקים בחממה. ההיסטוריה שלהם קצרה והם זקוקים לבני האדם. חקלאות היא לכן מעשה מוסרי. העשבים שיכללו את עצמם מליוני פעמים עד שהגיעו למדרגת השלמות. הם בכל מקום. שורשיהם עמוקים, עקשניים. אנחנו כאן לעזור לצמחי המאכל.
לעקור סביון זה עניין פשוט יחסית, אבל נסה להלחם בשיח או עץ ותראה מה גדול כוחם. תארו לכם את החקלאים הראשונים שביארו את האדמה בכלי אבן, ושהצמחים שגידלו היו בעצם צמחי בר קשים תפלים וכפויי טובה.
אביב. עכשיו הכל נולד, אבל לקראת החורף הם יתחילו למות. עם הקור הראשון השעועית תתייבש, אחר כך עלי העגבניה יקמלו בחממה. האדמה מלאה ברקב, ותולעים הופכות אותו למזון לצמחי השנה הבאה. האדמה תקבל גם אותי בשוויון נפש כזה בבוא היום: המוות ודאי, רק עיתויו אינו ידוע.
כיוון שכך, מה עלי לעשות? החקלאות מלאה בדילמות מוסריות. החלזונות רעבים. גם לעכבר שפיתח העדפה מובהקת לזרעי הדלעת היפנית מגיע לשרוד את החורף. הצמח ימות. גם העכבר. גם אנחנו. אבל האדמה תשאר, והמחשבות שלנו מה יהיה עליהן?
אפריל 2011
אם כל החלזונות יתאחדו, לא יהיה הסכם שלום.
צריך לנהוג בהם בשיטת הפרד ומשול, אחרת לא יישאר עלה אחד של פלפל, עגבניה, שום, אשכולית.
אין להם אלוהים.
מזל שיש שדות בר. שיכריזו שם על עצמאותם!
אך איזה מילים! אם לפני חמש שנים הייתי קורא את הפוסט הזה לא הייתי חושב שאתה כתבת אותו, אני שוב שמח לראות שקורצנו מחומר דומה.
לגבי המילה מקלטרת, אני לא בטוח שהמקור הוא עברי ולמעשה בלי להעמיק יותר מדי נראה לי שהמקור הוא דווקא אנגלי (cultivator). ייתכן גם שהמילה הנכונה בעברית היא "קלטרת" למרות שבפי החקלאים והגננים היא מכונה במקרים רבים מקלטרת.
"אנחנו כאן כדי לעזור לצמחי המאכל" – אהבתי את ההסתכלות הזו. להכניס מוסר לחקלאות זה כבר יותר מדי לטעמי. אנחנו אומנם עוזרים לחלשים אבל אנחנו אלו שיצרנו את חולשתם. אם נודה שאנחנו פוגעים במערכות הטבעיות כדי שיהיה לנו מה לאכול ונוציא את המוסר מהמשחק זה יהיה יותר פשוט. מצד שני, אם הפגיעה הייתה נעשית על ידי קטיפת סביונים בידיים וגירוש הנמלים והעכבר (שבא לשם רק בזכות נוכחותינו) דיינו, אבל אם מדובר בחומרים קטלניים שלא משאירים עשב אחד בשדה, נשטפים לנהרות והורגים שם את החי ועוברים בשרשרת המזון, פה כבר אפשר להגדיר זאת כמעשה לא מוסרי.
כן יירבו חקלאים מהסוג שלך.
בקרוב גם אצלינו (הקרקע בערוגה כבר כמעט מוכשרת ומוכנה לזריעה)
קורינה, לחלזונות יש אלוהים.
ים ומדבר, אני שמח לראות שאתה לא עובד ב1 במאי.
חן חן על התגובות.
אנשי הפרמקלצ'ר טוענים שבכלל לא צריך להפטר מעשבים, אלא לגדל את צמחי התרבות ביניהם.