מי שמפחד למות מפחד לנסוע

המסע עוד לא התחיל, למרות שכבר עזבתי את הבית. טיול כזה, כמו כל הרפתקה אמיתית, שואף אל הלא נודע, אבל כאן בהית'רו אני עדיין נהנה מחמימותו של האזור השקט המוכר לטובה, תה חם בכוס ניר וארוחת בוקר שסחבתי בשקית כל הדרך מבריסטול. אפילו הכרתי את הנהג של האוטובוס של נשיונל אקספרס. מתי כבר זה יתחיל באמת?

הציפיה, התסריטים שהשכל שלי מריץ, לא מצליחה לנסוק מעל רשמי הביקור שלי בהודו  לפני שלוש שנים. גרתי אז באמסטרדם. יום אחרי שקפאו כל התעלות נסעתי עם תיק קטן לבקר חברים בהונגריה. נסעתי בתחושה עגומה של חוסר בית. הצלחתי לתאם את הביקור שלי בהונגריה עם אחת התקופות השחורות של המארח שלי. השלג נערם לגובה שני מטר מחוץ לחלון, והיה קשה לצאת החוצה אפילו בחמש שעות האור שנותרו. שנינו ישבנו ליד תנור הנפט וריחמנו על עצמנו במשך חודש שלם. סבלתי מאלרגיה לחתול שלו, התגעגעתי לנ', ומשום מה חשבתי שאני רוצה לנסוע להודו.

נסעתי כמו שמתאבדים קופצים מהגג. מישהו אמר לי שבהודו אין מה להתכונן – פשוט לזרום. הגעתי עם שם של אכסניה, באמצע הלילה, אחרי עצירת ביניים נוראית במוסקבה. אחרי שלושים ושש שעות בלי שינה, נהג המונית שרצה לדעת הכל על חיי המין שלי הוריד אותי במקום שנראה היה לי כמו אחורי השוק של דלהי. פקיד הקבלה הצעיר הביט בי במבט שובב כשהנחתי את מבטי על ציפורניו המשוכות בצבע אדום. אולי פשוט הייתי עייף. החיים העמידו אותי למבחן. לא הצלחתי לישון. הייתי רעב, ובבוקר הצלחתי קיבלתי אוכל חריף שגרם לי לבעיות עיכול חמורות. עמדתי על איזה גג מעל ניו דלהי ופיללתי שאחד העיטים השחורים שחגו בזיהום האויר ינקר את עיני ואוזני.

השכל שלי מריץ תסריטים אחרים עכשיו כי הוא יודע שהפעם יחכה לי נהג פרטי עם שלט שיקח אותי אל האכסניה שמחכה לי בקנדי שם אני אפגוש את תיקווה שוברוק ופרופסור פרמסירי. יש לי גם תאריך חזרה, ואשה שמחכה לי, ובית. זה נחמד. ובכל זאת כשאני לא משגיח מתגנבות לי לשכל תמונות של נהגי ריקשה מיוזעים, מצורעים, פקקי תנועה, זיהום אויר, ומוכרים אסרטיביים יתר על המידה. אני אדם אחר! עברו שלוש שנים! צועק החלק הימני של המוח שלי בעוד החלק השמאלי ממשיך לנפק את התסריטים השחורים.

אין שום דבר רע בתסריטים. ככה השכל עובד. אפשר לכבות אותם, למשל במדיטציה, אבל קשה לנהל חיים פעילים בלעדיהם. יש לתסריט תפקיד חשוב – הוא מאפשר לחשוב על דברים מראש כדי להתכונן טוב יותר למציאות שתגיע בזמן אמת. זו כניראה הסיבה האבולוציונית להתפתחות הדמיון. כשנסעתי להודו לא הצלחתי לדמיין, ובאמת אי אפשר היה. לא ידעתי על מה לחשוב. לכן גם לא תכננתי, ולכן גם המציאות חבטה בפני. בבת אחת הבנתי מה פירוש הביטוי "לַפָּנִים".

עכשיו אני בשדה התעופה. בעוד שעה אמריא לסרי לנקה. אני עלול למות בטיסה, אבל עדיף לחשוב על משהו אחר. אחד הנזירים הבכירים בסרנת' אמר: מי שמפחד למות, מפחד לנסוע – מי שלא מפחד למות, לא מפחד לנסוע. אני לא מפחד, אני שם את מבטחי בדהמה, בבודהה, בסנגהא, באדוני, בשיווה, בכריסטוס, במרי הקדושה. ממריאים. נתראה בעוד אחד עשרה שעות.

***

עדכון. הגעתי לקָנְדִי עייף אך שלם. אחרי יום של פגישות באוניברסיטה, ארוחה במסעדה עם הסגל ואורחים, ושיטוט קצר בבלגן הכללי, נדמה לי כאילו אני כאן שבוע. אבל אין מה להגיד, לתכנון קפדני יש יתרונות נעימים, במיוחד כשהמרחקים והעיפות כל כך גדולים. כשיצאתי מהשדה חיכה לי אדם נחמד ביותר עם שלט עליו כתוב אסף פדרמן. לא יכולתי לעצור את החיוך. הגעתי לאכסניה נעימה בה חיכה לי חדר יקר למדי ומים חמים למקלחת. בבוקר באה לאסוף אותי אשת הקשר שלי באוניברסיטה ונסענו במכונית היפנית שלה. אמריקה!

לסרי לנקה יש ריח אחר, של פירות טרופיים ואש מדורות זבל מהול בלחות רגילה. זה נעים. יש כאן ציפורים שונות. תצורת הכוכבים נראית אחרת וכן ומנח הירח. בלילה הכלבים נובחים על דורבנים והרוח מרשרשת בעלים. החדר שלי פתוח אל היער, ואני שומע את הבוקר מתעורר. השעה מוקדמת, אבל על פי שעון אנגליה בקושי ערב. עוד יום מגיח אל עולמנו המשתנה תדיר.