עכשיו, כשהוא עזב, אני חופשי

עם חלוף השנים, במבט לאחור, הכל צבוע בצבעי הנוסטלגיה של הימים הראשונים. איך הודיעו לי, איך התרגשתי, איך אמא שלי שמעה בקול שלי כשהתקשרתי. אני זוכר בדיוק את ההרגשה של חוסר האונים, ההתלהבות והחשש. כמובן, כמו כולם, לא ידעתי מה לעשות איתו אבל הייתי נחוש ללמוד. תודה לאל שלא הייתי לבד. הייתה לי תמיכה. גם נפשית. ולא הייתי מעלה על דעתי מה היה קורה אילו לא הייתה לי התמיכה הכלכלית. הכל הסתדר. העתיד היה מבטיח, והווה מלא חשיבות. היינו יפים וברי מזל. זה היה מזמן.

כמובן שעם הזמן שחלף הכתה בי ההכרה שאין ממש דרך חזרה. זה יהיה מוגזם להגיד שבין ליל הפכתי למבוגר אחראי , אבל בהחלט הייתי חייב להתחיל לחשוב על עצמי בתור כזה. למרות שתחת פני השטח הרגשתי חוסר ביטחון כרגיל התחלתי לספר סיפור קצת אחר למי ששאל אותי, ואתם יודעים מה, בסוף התחלתי להאמין לסיפור בעצמי. הבנתי שאני לא יכול יותר סתם לישון עד מאוחר, לפנטז על העתיד ולחכות לניסים. אני צריך לקחת את עצמי בידיים ולארגן את החיים מחדש.

היו גם ימים קשים, אבל אני עשיתי כל מה שיכולתי. ברגעים קשים הוא היה נראה לי כמו מפלצת בכלל לא חמודה שתתיש אותי למוות. זה או אני או הוא! זעקתי לפעמים ברגעי יאוש, אבל תמיד חזרתי לאהוב. הרי אני הבאתי אותו לעולם ולא יכולתי להאשים אף אחד. נותרה לי עוד טיפה התלהבות כדי להמשיך, וזה היה מספיק. אני אומנם גידלתי אותו, אבל גם גדלתי בעצמי.

עם השנים הוא התרחק, תפס צורה משלו, ופתאום לא היה כל כך דומה לי כבר. לפעמים הסתכלתי עליו בלי להבין כלום. חידה שכזו. היו שבועות שהוא היה נראה כמו אוסף רעיונות לא קשור. לפעמים הייתי חולם בלילה איך הוא מדפיס את עצמו ולא חוזר אלי יותר. בסתר לבי קיוויתי שזה יקרה.

להגיד שדאגתי זה יהיה אנדרסטייטמנט. היו ימים ארוכים של ספקות, ולא חשבתי שאי פעם נגיע ליום שאראה אותו יושב. אבל זה קרה. וכשזה קרה ידעתי שיש שוב סיכוי. פתאום הבנתי מה אני עושה, והתחלתי לסדר את הראש ואת השולחן ואת המחשב והפלא ופלא גם הוא התחיל להסתדר.

התחלתי לכתוב ובמשך שלושה חודשים לא הפסקתי. סופי שבוע, לילות, במיטה, במטבח, תוך כדי ריצה, בשדות, ברכבת, תוך כדי בליעת סנדוויצ'ים עם ביצי חופש מהקפיטריה. אתם כבר מקבלים את התמונה. לא התגלחתי, לא התקלחתי, השארתי לילדה תמונה שלי וגרתי במשרד. הפרקים נשלחו אחד אחרי השני למנחה שלי שהחזיר לי אותם מקושטים בדיו אדומה וירוקה.

ביום שישי הגשתי אותו בכריכה אדומה לבדיקה. עוף דוקטורט חתוך את השמיים! טוס לאן שבא לך. במבט לאחור אולי הייתי עושה כמה דברים אחרת. חבל באמת שאי אפשר לקבל את המבט-לאחור הזה מראש.

אנשים אומרים לי שלכתוב דוקטורט זה כמו להיות בהריון, ושלהגיש אותו זה כמו ללדת. לא יודע לגבי זה. בשבילי עכשיו הדוקטורט הוא יותר מת מחי. לשנות אותו אי אפשר, ולחשוב עליו אסור. הוא נכנס עכשיו אל מה שהקתולים מכנים לימבו – אותו אזור בו ממתינות הנשמות שאינן ברות ייסורים, אך אינן יכולות להיכנס בשערי גן העדן. נותר רק לחכות לגזר דינו של המלאך שומר סיפו של גן העדן האקדמי, שיש הטוענים שהוא בעצם לוציפר הפותח לחוקרים צעירים את שערי הגיהינום.

הנה, רק לרגע, אני שוב חופשי.