אינטלקטואל מערבי

אחד מסימני הבגרות הוא הכרתך שהינך אתה. רבים מטילים בהודו ומנסים בכל כוחם להעשות, ולו במשהו, קצת הודים. הם אוהבים לדבר עם נהגי הריקשה, לישון במקומות טחובים ולאכול ברחוב. רק ככה אפשר להכיר את הודו האמיתית, הם אומרים. משום מה לא נראה שהם רוצים להכיר את הודו של האינטלקטואלים הברהמינים, הפוליטיקאים ואנשי העסקים הסיקים המצליחים, אלא מרגישים צורך להתחבר עם מלצרים, נותני שירותי תיירות אחרים וסוחרי סמים קטנים. היום פשוט נזכרתי בכל זה.

אני מתחבר לאינטלקטואלים מקומיים. אני מתחבר לאנשים שכמותי, ויש רבים כאלה גם בסרי לנקה. נהגי הטוקטוק (אוטו-ריקשה) הם לא חברים שלי. אני לא רוצה לראות את ספר האורחים שלהם, וגם לא רוצה ממש לדבר איתם את השיחה הסטנדרטית "וויץ' קאנטרי?" "האו לונג אין סרי לנקה?". אולי אפשר ללמוד מהם המון על תרבות המקום, ואולי לא.

יכולתי גם לבוא לכאן עם תיק קטן ומעט בגדים, ולדמיין שאני נזיר בודהיסטי שבא ללמוד פאלי. אבל אני לא. אני צריך את המחשב שלי, את הספרים, את המילונים. אני אוהב מקלחת חמה, ומיטה רחבה ולראות סיינפלד בדיוידי. אני בא מארץ רחוקה ולשם אני אחזור למרות שחלק ניכר מהכסף שלי ישאר בחנות הספרים. אני לא אהיה נזיר ולא אהיה סרי לנקי ולכן ויתרתי על כל זה מראש. לוותר, כבר אמר הבודהה, זה תענוג של אמת.

אני מודה שהתגנבה לי תחושת מבוכה כשהבחור החביב שעובד בגסט האוס נקש על הדלת והזמין אותי לארוחת הערב שביקשתי – אולי שמונה צלחות עם מאכלים טעימים, "דו יו ניד אנית'ינג סֶר?", וגלידה לקינוח. בסוף אני עוד אתרגל להיות סֶר. בתור עצמי, הייתי שמח להכין לעצמי חביתה עם טוסט וסלט, אבל בתור סֶר אינטלקטואל מערבי אני אמור להרגיש בנוח עם המשרתים החרישיים שמסתובבים סביבי. גם במחלקה יש אדם כזה והוא הכין לי תה בבוקר לפני ששלחתי אותו לצלם לי מאמר. לא, לא יכולתי לצלם בעצמי. למקום חוקים משלו.