איך אפשר לדעת מה הבודהה באמת אמר?
בתגובה לפוסט הקודם הקורא שחר שאל שאלה ובעודי כותב תגובה חשבתי שראוי יותר לפרסם אותה בנפרד.
השאלה, בגדול, היא האם יש בידינו משהו שהוא ממש "דברי הבודהה"? הנה מה ששחר שואל:
הבודהה לא נהג לכתוב את דבריו וגם תלמידיו לא נהגו לכתוב תוך כדי שהוא מדבר (ובטח שלא הקליטו). כל הטקסטים שאנו פוגשים היום הם טקסטים שנכתבו לאחר מותו מתוך הזיכרון של תלמידיו ותלמידי תלמידיו. האם הנחה זו מוטעית לדעתך?
בנוסף לכך כנראה הבודהה (ותלמידיו) לא דיברו רק בפאלי (אם בכלל) וקרוב לוודאי שלא בסנסקריט, כך שאפילו הטקסטים שנחשבים ישירים הם בעצם תרגום של דברי הבודהה ויש בהם לכן גם סוג של פרשנות. כלומר אין כיום אף לא טקסט אחד נאמן למקור מילה במילה.
כיצד אם כן אתה מבדיל בין טקסט שלדעתך הוא דברי הבודהה וכזה שאינו דבריו?
השאלה על האותנטיות של דברי הבודהה חשובה למדי גם בשביל בודהיסטים, וגם בשביל מי שמנסה ללמוד את ההסטוריה של הבודהיזם. אין לי יכולת לתת תשובה וודאית, או אפילו להציג באופן משכנע את המחקר בתחום – זה נושא מסובך שאפילו אנשי מקצוע מתרחקים מפניו – אבל הנה מעין סקיצה.
(1) הבודהה דיבר כניראה מגהאדי, שהפאלי היא פשוט תולדה שלה. התהליכים הלשוניים לא משנים כל כך כי הם לא מעוותים את המשמעות המגולמת בטקסטים. מדובר בד"כ בשינויי הגייה ואיות. אולי זה כמו ההבדל בין עברית של המאה ה-19 לעברית של המאה ה-21. העורכים של הקאנון הפאלי "תיקנו" את השפה כדי שתהיה אחידה, ולכן גם שינו ובעצם יצרו את מה שאנחנו קוראים "פאלי".
(2) סביר שהעורכים גם לפעמים גם הכניסו דברים שלא היו בטקסט שהגיע לידיהם (ייתכן שכל דור שינה קצת, בעיקר על ידי הוספת פירושים בתוך הטקסט). לכן חוקרים מסוימים עסוקים היום בנסיון לפענח איזה רובד של הקאנון הוא מוקדם, ואיזה תוספת מאוחרת. קשה לדעת בוודאות, כמובן.
(3) נכון שאין בידינו כתבים שהבודהה ממש כתב, אבל זה גם לא שפשוט תלמידים "כתבו מהזכרון". הדרך ללמוד באותה תקופה היתה שינון, ואנשים שיננו קטעים מסויימים ודיקלמו אותם. סביר שזה התחיל להתרחש עוד בחייו של הבודהה – זו היתה שיטת הלימוד כי כתיבה לא הייתה קיימת. השינון היא שיטה מדויקת להפליא והוכיחה את עצמה בהודו כמאוד יעילה בשימור טקסטים עתיקים. היא כל כך יעילה, שהיא הצליחה לשמר את הוודות במשך אלפי שנים.
(4) שימור הקטעים שנחשבו "דברי הבודהה" היה תמיד ערך מרכזי במסורות הבודהיסטיות מתוך המחשבה שיש לדברים שהוא אמר ערך גדול. לכן, לא סביר להניח שכל מה שיש לנו היום הוא המצאה של דורות מאוחרים, או מניפולציה, או עוות של משהו שהיה שם במקור. סביר יותר שבתוך הקורפוס העצום הזה חלקים לא מבוטלים משקפים (גם אם לא מילה במילה) את מה שלימד הבודהה.
(5) יש עדויות ארכאולוגיות שחלק מהקאנון היה קיים במאה השלישית לפני הספירה. על פי חישובים חדשים יחסים, זה אולי כ 100 שנים אחרי הבודהה.
(6) המהאיאנה התפתחה סביב המאה הראשונה לספירה (יש היום כמה פרגמנטים שמתוארכים למאה הראשונה לפני הספירה). חלק ניכר מההגות של האסכולה הזו מתיחס באופן ביקורתי לתורה ולכתבים שכבר היו קיימים. מהטקסטים האלה ניכר שהם חוברו אחרי מותו של הבודהה, בתוך חברה בה היתה קיימת כתיבה. בכמה נקודות הדוקטרינה הזו היא שונה ממה שהיה קודם, ותופסת את עצמה כ"רפורמציה".
(7) קשה לתת תשובה מוחלטת לשאלה "איך מבדילים בין טקסט שאמר הבודהה לבין טקסט שהוא לא אמר" ובעצם אי אפשר לדעת בוודאות. אבל
(7.1) אפשר לזהות טקסטים עתיקים יותר ועתיקים פחות על ידי מחקר לשוני.
(7.2) אפשר לשער השערה סבירה שטקסטים שמצהירים על עצמם שלא חוברו על ידי הבודהה, אכן לא חוברו על ידי הבודהה. בנוסף, טקסטים שחוברו על ידי הבודהה בעודו שוכן בגן העדן, או בגלגול קודם, טקסטים שנאמרו בחברתם הבלעדית של יצורים או שדים קורנים או משהו כזה – כניראה לא מתארים אירוע הסטורי.
(7.3) אפשר גם לשער שטקסטים שזוכים לאיזכורים פרשניים רבים ועתיקים הם בעצמם אפילו עתיקים יותר, וכן הלאה.
(7.4) טקסטים ששייכים לקבוצה אשר תופסת את עצמה כרפורמציה, אפילו שהם מיוחסים לבודהה, חשודים כ"זיוף" במיוחד אם הם כתובים סנסקריט, בה הבודהה (עד כמה שאנחנו יודעים!) לא דיבר.
(7.5) יש כמה טקסטים שמופיעים בכמה אסכולות ובכמה שפות (סנסקריט, פאלי, סינית) וההשוואה ביניהם לפעמים נותנת מושג על איך נראתה הגרסה הקדומה ממנה כולם שאבו.
(8) הקאנון ההודי היחיד שקיים במלואו היום הוא הקאנון הפאלי. בתוכו, סל הדרשות (סוטה-פיטקה) הוא קובץ די גדול ומאוד אחיד בצורה, סגנון, ותוכן. נראה שהדוקטרינה שמוצגת בטקסטים האלה היא יצירה של אדם אחד – מורה או מנהיג רוחני רב השפעה. הוא אמנם לא כתב את דבריו, אבל מי שכן כתב בסוף ניסה באופן מודע ומכוון לייצג את דבריו של אותו מורה בדקדקנות כולל נסיון עיקש לתאר את הנסיבות בהן כל דבר נאמר.
כל זה אומר שלמרות שאי אפשר בוודאות להגיד מה שייך לבודהה עצמו ומה שייך לתלמידיו, תלמידי תלמידיו וכולי, אין זה אומר שהכל הוא תוצר מלאכותי של תקופה מאוחרת. על ידי עבודת בלשות קפדנית אפשר לנסות להבין מה קדם למה, ולשער שהחלקים הקדומים ביותר לפחות מייצגים באופן נאמן את דברי הבודהה (אם לא תמיד מילה במילה, אז לפחות במשמעות).
כאמור זו רק סקיצה, ופתח לדיון. אני בטוח שיש לכמה מקוראי הבלוג מה להוסיף – ואני אשמח להוסיף בגוף הטקסט אם תשלחו לי באימייל.
פתחת פה פתח לדיון אינסופי שניתן לגשת אליו בגישה אמפירית או בגישה של אמונה ומסורת.
אני מכיר תופעה דומה בהקשר של ספר התורה, שעל מקורותיו מתנהל דיון חריף כבר מספר עשורים. מיותר לציין שאף צד לא הצליח לשכנע את הצד השני באמיתותו.
דומני כי במקרה של הבודהיזם אין לכך חשיבות יתרה, בניגוד ליהדות. אין משנה הדבר אם הסוטרא יצאה מפיו של בודהא שקיאמוני או מפיו של בודהא אחר. זהו חלק מיופיו של הבודהיזם. לעניות דעתי עצם הדיון בשאלה זו הינו תפל ועקר מנקודת מבט בודהיסטית
קודם כל, מדובר בתופעה רחבת היקף בעולם העתיק, זה שלפני השימור הקפדני של כל אות מודפסת. גם התורה, גם הברית החדשה ובתוכה דברי ישו, גם הקוראן שנאסף רק בתקופת החליף השלישי ושנוסחיו ונוסחי נוסחיו הבעירו מחלוקות לכל אורך המאות הראשונות של האסלאם. וכמובן, דברי סוקרטס שלא נכתבו בידי סוקרטס, אלא בידי תלמידיו (בידינו כתבי שניים מתלמידיו – האם הם היחידים שכתבו על סוקרטס? ומי מהם "צודק" יותר בדמות שהוא מציג?) ואלה הם הידועים לי. לתחושתי מדובר רק בחלק קטן ומייצג של המקרים.
כבעיה, העניין הזה היה מוכר לכל הוגה מעמיק. רובם, במיוחד אלה מהם שכתבו לקהל מאמינים, השתדלו להסתיר את טיפולם בבעיה זו מאחורי הערות וכתיבה זהירה. אין זה אומר שהם לא טיפלו בבעיה הזאת ושזה נעלם מעיניהם. נראה לי שהבוטות של הטיפול בבעיה אפשרית אך ורק בעולם חילוני-מדעי, כזה שאין לו מניעה (ולמה שתהיה?) להציג מפורשות את הבעיה שבכתבים האלה. כמובן, הכלים היחידים שהעולם הזה מכיר הם הכלים המדעיים הלקוחים מתחום ההסטוריה והארכאולוגיה.
לעניות דעתי, שחר עלה פה על אחת מהבעיות, כלומר הבעיות האלה שלעולם לא יהיה לנו פתרון לגביהן. אין זה אומר, כמובן, שאסור לנסות לפתור, או יותר גרוע: לעזוב ולנטוש את הכתבים ה-"לא בטוחים" האלה.
נחום, תודה. אתה כותב ש"לעולם לא יהיה לנו פתרון" אבל "אין זה אומר שאסור לנסות לפתור". אם אתה באמת מתכוון לזה אז זו סתירה פנימית (או אמירה מיסטית!). אבל אם אתה מתכוון ש*אולי* אף פעם לא נדע ב*וודאות* מוחלטת, אז אני מסכים איתך. אנחנו בכל זאת יכולים להתקרב להבנה טובה יותר של מה שהיה.
דבר שני, אני לא אמרתי שיש בעיה בכתבים עצמם. יש בעיה בפרשנויות מסויימות. למשל, בפרשנות שטוענת שכל הקאנון הפאלי נאמר על ידי הבודהה. כשבודקים את המסורת עצמה מגלים פתאום שגם הפרשנים בעצם לא ממש חשבו את זה. ההבדל בין מלומדים דתיים ומלומדים חילוניים אינו תמיד חד כל כך כמו שאפשר לחשוב.
וזה כמובן מוביל אולי למה ששי כתב.
שי,
זה אולי לא משנה אם סוטרה יצאה מפיו של בודהה שקיאמוני או בודהה אחר, אבל בשביל בודהיסטים זה מאוד משנה אם סוטרה יצאה מפיו של בודהה או מפיו של נזיר מלומד בסרי לנקה במאה ה-3 לספירה, או מפיו של מתרגם סיני במאה השנייה. הסיבה היא שהבודהה הוא ער לגמרי ולכן מה שהוא מלמד בעל ערך מיוחד. אדם אחר עלול להיות לא ער לגמרי ולהכניס אלמנטים מטעים לתוך הכתבים (זה מנקודת מבט בודהיסטית).
למרות שיש אלמנטים לא היסטוריים בכל דת (האמת היא תמיד מוחלטת ואל-זמנית) הרי שכל הדתות חייבות להסביר איך האמת הזו נתקבלה, ואיך היא מובעת בתוך ההיסטוריה. לכן, התיאולוגיה מכילה גם היסטוריה – ואם כבר היסטוריה אז כדאי לחקור בה כמו שצריך.
אם אתה דבק בדרכו של הבודהה, אני חושב שזה צריך לעניין אותך! (הערה כללית: כמובן שבודהיסטים מערביים לא כל כך מתעניינים בזה כי הם בעצם מאמינים שהתורה הבודהיסטית היא פרקטיקה מועילה לחיים טובים שנבחנת על פי תוצאות מוחשיות כאן ועכשיו. זה מה שקרוי בודהיזם פרוטסטנטי).
סוף סוף אני יודע איך מרגיש הפרעוש שרוכב על גבו של הפיל הדוהר ואומר "כמה אבק אנו עושים". יש בזה סוג של עונג.
רגע של עברית:
בשורה הראשונה של הפוסט רשום "שזה ראוי יותר לפרסם אותה בנפרד". לדעתי צריך להיות רשום "שראוי יותר לפרסם אותה בנפרד." (ה"זה" מיותר).
בשורה הראשונה של הפיסקה השניה של השאלה שלי רשום "וכקרוב לוודאי" וצריך להיות "וקרוב לוודאי" ("כ" מיותרת) אשמח עם תתקן את הטעות שלי.
לגבי נקודה (1) – אליעזר בן יהודה חי בשנים 1858-1922. מסיפור חייו, המילים שהמציא והאינטרקציה שלו ושל בנו בארץ ניתן להבין שהמרחק בין העברית של המאה ה 19 לעברית של ימינו היה עצום. העברית של המאה ה 19 לא היתה יכולה לתאר את המציאות הקיימת. נסעו רכבות אך המילה רכבת לא היתה קיימת. כך גם מכונית, מגהץ וגלידה (שתי האחרונות הומצאו על ידי אב"י, שתי הראשונות אני לא בטוח). העברית לא יכלה לתמוך בלימודים אקדמיים ועוד. אם זה היה ההבדל בין השפה שדיבר הבודהה לפאלי אז מדובר בהבדל אדיר שחייב את הכותבים להכניס שינויים גדולים בטקסטים אחרת הם היו נראים עלגים ודלים לשונית.
אעלה נקודה נוספת בנוגע לשינון. קשה לי להבין כיצד מישהו יכול לזכור שיעור שלם ששמע בפעם הראשונה, גם אם יש לו זכרון מפותח. מרגע שיש שתי גרסאות ובני אדם צריכים להחליט מי מהן נאמנה יותר למקור יש פתח (לא קטן) לשיבוש. אולי אני קטן אמונה אך זהו הקושי העיקרי שלי עם נושא השינון כנימוק תקף. ברור לי שמרגע שהחלו לשנן גרסה מסוימת ניתן היה לשמר אותה כפי שתארת. במקרה זה אגב לא משנה אם סוטרה נכתבה במאה ה 3 לפני הספירה או ה 3 לספירה. נימוק השינון שהופך את הגירסה אמינה 20 שנה לאחר מותו של הבודהה תקף גם ל 400 שנה לאחר מכן (כפי שכתבת לגבי הוודות).
מה שעניין אותי לדעת זה האם אתה חושב שיש סוטרות שהן בדיוק מילות הבודהה או לא. זה שהן מכילות את המשמעות, מתארות ארועים שקרו באמת ושיעורים שנתנו באמת לא ממש מפריד אותן מפרשנויות. עבור בודהיסטים יש משמעות גדולה לכך שהטקסט אותו הם קוראים הוא דברי הבודהה. כפי שציינת קריאה, שינון וכתיבת סוטרות הן פעולות שנחשבות חיוביות ומומלצות בכל הזרמים בודהיסטים. נזיר יכול להרגיש שפרשנות מסוימת היא שלוקחת אותו רחוק מבחינת ההבנה או ההשראה ללימוד ומדיטה ועדיין הטקסטים אותם ישנן הם הסוטרות. ברגע שתקפותם כדברי הבודהה נפגעת יש בעיה לאותם מתרגלים ועניינה אותי דעתך בנושא כמלומד ומתרגל.
תודה
שחר תודה רבה, תיקנתי.
לגבי בן יהודה – לא צריך להיתפס לזוטות. ברור שלא היו שינויים טכנולוגיים כאלה גדולים אז, ושהמצב של העברית במאה ה-19 (שפה בהחייאה מלאכותית) אינו דומה למצב של שפת הבודהה (שפה מדוברת). מה שרציתי להדגיש כאן הוא שמדובר בתרבות דומה ובשפה דומה וברצף תרבותי שלא יצר פערי תרגום. בהקשר של הפאלי, לא מדובר על תרגום דברי הבודהה לשפה חדשה. ההתקבעות של הפאלי היתה שינוי הדרגתי. כשהתחילו לתרגם את הכתבים זה כבר נעשה סיפור אחר לגמרי (למשל לסינית, והיום לאנגלית).
קשה לך להבין איך מישהו מדקלם שיעור בגלל שיש לך בראש שיעור באוניברסיטה או שיעור של מורה מדיטציה מערבי. אם השיעור למשל היה בעצמו מעין תרגיל בשינון זה היה מובן יותר. נניח שהשיעור היה על הדרך כפולת השמונה והיה מתחיל ברשימה, וחוזר עליה, וחוזר עליה שוב. ואז מפרט על כל סעיף, וחוזר על זה שוב ושוב.
אם קראת פעם את הקאנון אתה וודאי מכיר את זה. זה מאוד לא נוח לקריאה, אבל זה אידאלי לשיעור פרונטלי – במיוחד עם תכלית השעור היא לזכור את מה שנאמר. ככה היו מלמדים עד לא מזמן אפילו במערב. וככה מלמדים עדיין במקומות רבים בהודו. מה שזוכרים בסוף זה דקלום כזה, משהו בין שיר לרשימת עקרונות. בשעור הבא חוזרים על זה, ומוסיפים עוד נדבך, עוד פרשנות וכולי. הבודהה בעצמו יכול היה לעשות את זה, או לתת לאחד מתלמידיו לעשות את זה. הוא לימד במשך 40 שנה – היה הרבה זמן לשנן! והם כמובן לא היו טרודים בבעיות פרנסה ודיור. הם ישבו ועשו את זה רוב היום.
אתה לוחץ אותי לפינה עם השאלה האחרונה- אבל אני לא נבהל. לא אני לא חושב שיש סוטרה שכולה מההתחלה ועד הסוף היא מילות הבודהה. הסיבה היא שכל סוטרה נפתחת המילים "כך שמעתי" שאינן כמובן מילות הבודהה.
אבל בתוך הסוטרה יש לדעתי חלקים שהם (בהתאמות הגייה) דברי הבודהה. אני לא מוצא סיבה לפקפק בכך שאוצר המילים בפאלי (למשל החלקים של 4 האמיתות והדרך כפולת השמונה) הוא אוצר מילים הודי בו הבודהה השתמש. יכול להיות שאיפה שכתוב "ברהמנה" הוא בעצם אמר "בהאמנה" כי במגהאדי לא הגו את ה-ר' אבל זה באמת לא משפיע על המשמעות.
אני קודם כל מניח שלפחות חלק מהטקסטים באמת מתארים ארועים שקרו ושיעורים שניתנו, כיוון שלפי עדותם הם שונים מפרשנות. אני לא רואה סיבה לפקפק בזה אפריורי. עכשיו מוטלת עלינו המשימה לקרוא ולבחון את הטענה הזו בעין ביקורתית ולחפש בקיעים ספיציפיים. ברור שיש כאלה.
חובת ההפרכה של האותנטיות מוטלת על החוקר, אבל על המסורת לא מוטלת חובה להוכיח אותנטיות. כמובן שיכולות להיות לזה השלכות. בדתות אחרות ההשלכות כל כך מרחיקות לכת שהדתיים פשוט מסרבים לשמוע.
בשמחה
תודה אסף. אף פעם לא חשבתי על מבנה הסוטרות בצורה כזו. אכן מתאים לשינון.
שוב תודה על התשובות.