הארה במבטא אמריקאי

לפני כמה חודשים הקשבתי לראיון עם קנת' פולק, מתרגל ומורה בודהיסט שמספר איך הגיע לשחרור מלא, לנירוואנה. לא בכל יום מישהו מצהיר בגלוי על היותו מואר לגמרי. כלומר, לא בכל יום בודהיסט מצהיר את זה. אבל פולק הוא אחד משני אמריקאים שטוענים כך. השני הוא דניאל אינגרם שאף הוא, מסתבר, "ארהט". המילה הזו, למי שלא בקיא ברזי הטרמינולוגיה של תהרוואדה מציינת את מי שהשיג את המדרגה העליונה של שחרור. מי שהוא ארהט הגיע ממש לסוף. זהו. אין לו יותר עבודה לעשות, אין יותר למה לשאוף, אין יותר סבל שצריך "לעבוד" איתו. אני כמובן לא יודע אם הם באמת הגיעו למדרגת ארהט, אבל הם בהחלט טוענים ככה. אינגרם עצמו משתמש גם במילה מואר שאינה ממש בודהיסטית, כאילו רק בשביל לסבך אותנו עם השוואות לגורואים בשניקל. בכל מקרה, אם הבודהה הבטיח שחרור מלא מסבל למי שמתעורר וחווה ניבנה (נירוואנה), אז אינגרם מספר שהוא שם.

לא פולק ולא אינגרם הראשונים להיות כאלה במסורת הבודהיסטית. ההיסטוריה מלאה בארהטים. אלא שמשום מה ארהטים נוטים להיות בהיסטוריה ולא כאן איתנו. הם תמיד מורה גדול או צדיק נסתר של ימים עברו. עוד יותר חריגה היא הצהרה כזו של אדם על עצמו. ביקור קצר בכללי הנזירות הבודהיסטים מבהיר את הסיבה. כללי הנזירות אוסרים באופן חד משמעי על נזירים להצהיר על ההישגים הרוחניים שלהם בפומבי. בין 227 הכללים של הנזירים, כלל מספר שמונה מתוך "הכללים אודות השקר" שענשם וידוי אומר:

כלל התרגול שעניינו הצהרה על מה שהיה: חייב וידוי הינו כל מקרה בו נזיר יצהיר על מצב על-אנושי בפני מי שלא התקבל באופן מלא (לקהילת הנזירים), אפילו כשזה מה שהיה. [הנה קישורים למידע נוסף]

כלומר, בעוד כל גורו פסאודו-רוחני מספר על ההארה שלו לכל מי שמוכן להקשיב, אסור לנזיר לדבר על ההישגים הרוחניים שלו בפני מישהו מחוץ לקהילה, אפילו אם ההישגים אמיתיים. במשך רוב ההיסטוריה של התהרוואדה, הנחת העבודה היתה שאי אפשר להגיע להישגים כאלה בלי להיות נזיר במשרה מלאה. כיוון שלנזירים אסור היה לדבר על זה, ולאחרים ממילא לא היה סיכוי להשיג את זה, היותו של מישהו משוחרר לגמרי הפך לסוד, והסוד הפך לחלק מהעניין – מרוב שלאף אחד אסור לדבר על זה, התחילו לחשוב שאולי זה בכלל לא אפשרי. באו אינרגם ופולק ובמבטא אמריקאי אמרו, בשביל מה הסודיות? אפשר וגם ראוי לדבר על זה.

וזה כמובן לא מזיק ששניהם אינם נזירים ולא מחוייבים לנדר הסודיות. אינגרם הוא למעשה רופא אמריקאי, נשוי (ומואר). הוא לא מחוייב לשתוק על כך, והוא אכן לא שותק. הדבר היחיד שאולי עומד לו לרועץ הוא שאצל בודהיסטים גאווה והתפארות נחשבות למידות רעות מה שמקשה מאוד להיות בעת ובעונה אחת התגלמות של שחרור מגאווה ולספר לכל העולם שאתה כזה.

התופעה עצמה מעניינת, ואני חייב להגיד מאוד מערבית שלא נאמר אמריקאית. מעין גישת נו-בולשיט לבודהיזם שמעדיפה את האמת הישירה והבוטה על האמונה והמסתורין. הם כמובן לא היחידים ולא הראשונים בבודהיזם המערבי לכפור באמונות איזוטריות או לבקר חלקים מהדוקטרינה הבודהיסטית, אלא שבעוד מישהו כמו סטיבן בצ'לור האנגלי הופך חוסר אמונה לפנינה פרשנית-הגותית, האמריקאים ממציאים (שוב!) טכניקה פשוטה נטולת פילוסופיה, זמינה לכל אחד שמוכן לתת עבודה. אם זה לא החלום האמריקאי, מה כן?

כל הפוסט הזה נולד בעקבות אימייל שלח לי הקורא אסף ברטוב, והנה לטובת מי שמתעניין אני מצרף את הסיכום המועיל שלו על הספר והשיטה של אינגרם:

בספר Mastering the core teachings of the Buddha דניאל אינגרם לא מעוניין לדבר על פילוסופיה כמעט בכלל, רק על "איך לעשות את זה", כלומר להגיע למטרת הדרך שהיא הארה. הוא מציע גישה חדשה לבודהיזם.

המסרים העיקריים של הספר:

1. צריך לעשות את זה בעזרת תרגול אינטנסיבי של ויפסנה, הוא עצמו ממליץ על שיטת noting של מהאסי סיידהו (המסורת הבורמזית) שהוא אף מוסמך ללמד בה. בהתחשב בכך שהוא בא מזרם התרוואדה, קשה להגיד שזה מאוד מפתיע: הזרם ידוע בתרגול נוקשה של מדיטציה על חשבון עיסוק בפילוסופיה.

2. המסר השני הוא שצריך להכיר את "מפת התקדמות התובנה". וכאן מדובר בחלק שבדרך כלל לא שומעים עליו.  אינגרם החליט לחשוף בפנינו את המפה ששמורה בדרך כלל רק למתרגלים ברמות הגבוהות ביותר או למורי דהארמה.

ההסבר שלו בקשר לחשיבות המפה הוא כזה: נגיד וישנה תרופה הנקראת "דהארמטון" שהיא תרופה כנגד סבל, מה אם יגידו לכם שלחלק מהחולים שלוקחים אותה יש לתקופה מסוימת את התסמינים הבאים: חרדה, פראנויה, דיכאון, אפאתיה, תסכול מתמשך בלתי מוסבר, ליבידו מופחת, עניין מופחת בפעולות יום יומיות ויכולת תפקוד חברתית תקינה מופחתת. תסמינים אלו עשויים להמשך חודשים ואף שנים, כאשר הדרך היחידה לטפל בהם היא הגדלת המנה של התרופה, ביחד עם תמיכה וייעוץ נכונים.

האם אתם חושבים שזה תקין שחברות התרופות יתנו לכם את התרופה הזאת בלי להסביר על תופעות הלוואי?

את תופעות הלוואי של התרגול הוא מכנה "הבעיטה הפנימית" (לכל הדואגים, השלב גם עשוי להמשך גם רק מספר ימים או אפילו דקות אחדות…) מדובר בשלב בהתקדמות התובנה שבו המתרגל עבר את נקודת האל-חזור בתרגול שלו, ונתקל, פחות או יותר בתובנה של אי-הסיפוק (ופה ניתן להבין את המשמעות של "דוקהה", כאחת משלושת דלתות הויפסנה), כאשר הפתרון היחיד לכך הוא להגיע עד להשלמת מחזור הויפסנה. כלומר, להגיע לרמה הראשונית של ההארה. דניאל מסביר כי השלב הזה של התרגול מגיע באופן טיפוסי לכל מתרגל שהולך בצורה נכונה בדרך. אם אתם רציניים בכוונה להגיע להארה, כדאי שתהיו מוכנים.

"הבעיטה הפנימית" מגיעה לאחר תובנה שנקראת "התובנה העמוקה של המתהווה והחולף" שבו המתרגל רואה את התודעה כויבראציות וכבר אינו נתקל בקושי של ריכוז. התובנה מתקשרת להיבט של אניצ'ה (השתנות מתמדת). בנוסף, "הבעיטה הפנימית" מתייחסת למספר שלבים בהתפתחות התובנה, כלומר, ישנם מספר רמות שנכללות בתוך שלב זה. בעזרת תרגול נכון, המתרגל מגיע להשלמת המחזור, ול"פרי" המדיטציה.

3. הארה. לאחר שהמתרגל השלים את מחזור התובנה הראשון, הוא נתקל פעם ראשונה בנירוואנה, "הלא נוצר", "ריגפה", מה שה"אני" לא יכול להגיע אליו, או איך שנרצה לקרוא לזה. עכשיו, באופן טיפוסי, למתרגל יש יכולת אינסטינקטיבית לתרגל ויפסנה. מה שקורה הוא שהמתרגל עדיין לא השלים את מצב ההארה, והוא צריך לחזור על השלבים העיקריים של המחזור הזה (עכשיו יש לו כבר הבנה של תרגול ויפאסנה כך שהוא לא יתקל באותם קשיים), עד שהוא יתבסס בהגעה לתובנה הזאת. לבסוף, הוא יגיע למצב שהוא יעבור את השלבים ברמה יום יומית, ויגיע לתובנה על בסיס יום יומי. דבר נוסף שמשתנה הוא העומק שתובנה זו תופסת בכל ההקשרים של החיים, בייחוד כאשר הוא מגיע לרמה הגבוהה ביותר בתהרוואדה, הארהט.

מאז הוצאת הספר דניאל הקים פורום העוסק בתמיכה של מתרגלים ברמות השונות של התובנה, ובשיח עם מוארים אחרים על טבע המצב הנקרא "הארה": www.dharmaoverground.org/ ,

קישורים נוספים:

www.interactivebuddha.com/Mastering%20Adobe%20Version.pdf

www.dharmaoverground.org/

www.interactivebuddha.com/