הביקור בארץ ישראל
1. מרינה
מרינה היא פקידה במשרד של מס-הכנסה בחיפה. היא לא רק היתה נחמדה ושיתפה אותי בבעיית עומס העבודה במשרד אלא גם טיפלה בי ביעילות. למרות זאת, באמצע הפגישה החביבה שלנו נכנס איזה אדם נעמד מאחורי והתחיל לדבר איתה. הוא לא היה סתם אדם. הוא מכיר את מרינה, ועובד במשרד סמוך. הוא התעקש שמרינה תוציא אישור לניכוי מס במקור לקרוב משפחה שלו. למרות שהיא סרבה ("אני לבד כאן, תראה כמה אנשים בחוץ, תצלצל לי מחר בצהרים") הוא דיבר ודיבר עד שנמאס לו ואז הלך.
פיניתי יום שלם מהחיים לי כדי להתמודד עם התורים המחניקים של משרד הפנים/ביטוח לאומי/מס הכנסה אבל המציאות הקלה טפחה על פני. נסעתי עשר דקות בכרמלית וגיליתי שבמשרדים עובדים אנשים נחמדים. סיימתי את עניני לפני הצהרים ואפילו הספקתי לאכול חומוס בפרג' ולטעום את הפלאפל הכי טוב בעולם. באחריות.
2. סבתא
רק מהדרך בה אבא שלי הסתובב בבית לוקח ושוכח חפצים לקראת הנסיעה ידעתי שהוא מתוח מהפגישה. כבר שנתיים לא ביקרתי אותה, ועכשיו אבא שלי כבר היה צריך להגיד לה "זה אספי הבן שלי". זוכרת או לא זוכרת, זה לא חשוב. חיוך של שמחה ונשיקה ומיד היא שלחה אותי למקרר לאכול משהו. לא אמרתי לה שהמקרר ריק. כשחזרתי כבר דיברנו על משהו אחר. השיכחה אוכלת בזיכרון לאחור. בהתחלה נשכחו הימים האחרונים ("למה אתה לא בא לבקר אותי?" ואבא שלי מתרגז "הייתי כאן לפני יומיים!"). ועכשיו היא מתעוררת בלילה ומחפשת את סבא שמת לפני שתים-עשרה שנה.
אני מאמין גדול בשנוי, אני חושב שאנשים יכולים להשתנות, אבל בגיל כזה ובמצב כזה כבר אין מה לעשות. אדם מזדקן כפי שחי ואת ההרגלים של חולה דימנסיה כבר לא ניתן לשנות. ככה לִבּה התקומם כשאכלנו צהרים בשולחן נפרד כי יוספה ישבה לבד בשולחן בו הן אוכלות בדרך כלל יחד. מתוך ענן השיכחה היא מחייכת לכל העובדים וכולם מחייכים אליה, וכן, היא עדיין מנסה להאכיל את אבא שלי ואותי.
מול הקושי הפיזי אי אפשר לעשות הרבה. לפעמים היא מקדמת את ההליכון קצת אבל שוכחת להזיז את הרגלים. "שמאל ימין שמאל" קורא אבא שלי בקול, והיא צוחקת כמו ילדה. עדיין מסתרקת לפני שהיא יוצאת מהחדר. זו המחשה של מה שהבודהיסטים קוראים פירות הקארמה: החביבות וטוב הלב שלה היא תוצאה של החביבות וטוב הלב שליוו אותה כל חייה. גם האובססיביות לאוכל.
3. מריה
היא הביאה לנו סלט יווני עם קעקוע בגב התחתון ג'ינס ובקיני זעיר. בחיים לא אכלתי סלט יווני כל כך יקר, אבל הזכות לשבת בתחתונים אחרי טבילה בים בחום של שלושים מעלות ולאכול סלט אינה באה בחינם.
השמש כבר התחילה את מסעה לעבר האופק ומריה משכה קצת את הרגלים ומילמלה משהו לא ברור לעבר זוג עם המון פלפונים ומשקפי שמש. החלפנו תפקידים לרגע ושאלתי אותה עם הכל בסדר. לא. היא עובדת בחום הזה מתשע בבוקר והיא מרגישה קצת מטושטשת.
4. הפרופסור
באתי בעשר כמו שקבענו אבל רק בעשר וחצי הוא הגיע ומיד נכנסה אליו סטודנטית לתואר שני שלא חיכתה בכלל בתור. היא השאירה את הדלת פתוחה, אולי סימן לפגישה חפוזה, אבל נשארה עשרים דקות. כשהיא יצאה נכנסה הבחורה מהאינטרנט "רק לשניה" ואז הוא יצא עם מבט קצת מבולבל וניגש לזוג הקווקזי שחיכה על הספסל מעשר ועשרה. שאלתי בלי נימוס אם הוא הולך לפגוש אותם לפני, והוא ענה מה פתאום והזמין אותי להיכנס.
הוא היה נחמד ומועיל ועודד אותי להתפתח בנושאים שלא מענינים אותי כדי שאוכל בעתיד למצוא עבודה. אחרי עשרים דקות הוא הביט בשעון ומילמל לעצמו "לא נעים, האנשים האלו מקווקז, הם מחכים כבר הרבה זמן".
5. אלכס
דברים התרחשו בהדר הכרמל מאז שביקרתי שם בפעם באחרונה. שוב ירדתי בכרמלית, הפעם עד שדרות הנביאים. הלכתי ברגל בחום איום ונורא ובמקום חנות הספרים מיד שניה שחיפשתי מצאתי עשר חנויות ספרים ברוסית. נכנסתי לאחת מהן והפרעתי לשיחה בין המוכרת לאישה שודאי היתה לא רק לקוחה אלא גם חברה. בתוך החושך המוכרת הביטה עלי מתוך משקפים ענקיות ושיער עשוי היטב ונרגעה רק אחרי ששאלתי אם היא מכירה חנות לספרים משומשים בעברית. הייתי זר אבל בכל זאת שייך למרכז.
הלכתי לפי ההוראות שנתנה לי והגעתי לארץ אחרת. על המדרגות ישבה אישה קווקזית ומכרה סוודרים ישנים. מולה טיפסה אישה אתיופית עם קעקועים על הפנים ועל גבה תינוק עטוף בבד. מהפינה כבר ראיתי שהחנות סגורה. רוכל אחד אמר לי "ספרים? סגור! בבית חולים לא עלינו!" אבל הסביר לי איך להגיע לחנות אחרת. ירדתי במדרגות אבן כאילו אני בטולדו של המאה השמונה עשרה והגעתי לחנות של אלכס. כל כך שמחתי על המבחר העצום של ספרים משומשים שלא הבנתי איך לא הכרתי את החנות הזו קודם.
קניתי הגדות דו לשוניות לפסח, מילון, ועוד כמה ספרים שמצאו חן בעיני. מרוב התרגשות הבטחתי לבן של אלכס שאפרסם אותו כאן. אז הנה:
רחוב סירקין 3 (יש גם כניסה מרחוב שפירא)
טלפון: 04-8625719
