מי מדבר לי מהפה בסדר הפסח?

אנחנו חוגגים את הפסח כמו עבדים. בלי לדעת בכלל מי הפרעה שלנו, ומי אנחנו. במקום לחקור ולשאול מה פרושו של דבר להיות בן חורין, להשתחרר מהכבלים, להיות אדם חופשי, אנחנו "בוחרים" בתודעה של עבדות: גם השנה נשמש סוכנים בהפצה של רעיונות שאנחנו לא מאמינים בהם, בלי לדעת אפילו למה.

כשהייתי ילד אהבתי את פסח. איך אפשר שלא לאהוב חג בו כל המשפחה מתרגשת, מתכוננת, אוכלת מאכלים מוזרים, ושרה שירים משונים? במיוחד אצל סבתא שלי, הארוחה קבלה מימדיים מיתיים, עם שבע עשרה מנות, מפה צחורה, וכמובן הטקס שאי אפשר היה להחסיר ממנו תג ואות. הלב פעם בחוזקה לפני שהגיע תורי לקרוא בהגדה. רק שלא ייצא לי הרבה ארמית או החלק הזה עם השדיים. הכל ערוך, הכל מסודר, הכל מותאם ובנוי בדיוק בשבילי – ילד בן עשר, או חמש. והיגדת לבנך זה לא סתם חלק מסדר הפסח. זה לב העניין.

לדתות יש את היכולת המופלאה הזו לתפוס אותך. את סיפור יציאת מצריים אנחנו מצווים לספר לילדים. לתבל בחידות ומשחקים (מישהו מצא את האפיקומן?), בשירים, שגם הם חידות (אחד עשר כוכביא, מישהו?), ובהילה כללית של חשיבות וקדושה (אליהו הנביא!). אפילו היין מאורגן כחלק אינטגרלי, וילד שלא השתכר פעם אחד בסדר הפסח לא חווה אותו במלואו.

כשהייתי באנגליה ראיתי את זה קורה בחגים הנוצריים. אבא כריסטמס מגיע בלילה, כמו אליהו הנביא, ומביא מתנות אפילו בלי שצריך למצוא את האפיקומן. במרכזו של חג המולד עומד תינוק, ויש הצגה מסתורית על ביתלהם, על מלכים שבאים מהמזרח, ויש שירים יפים בכנסיה. זה בלי להזכיר את העץ הצבעוני והמואר. גם לפני שנבנתה מערכת מסחרית משומנת סביב ה 24 בדצמבר, חג המולד נחווה אצל רבים כרגע מיוחד, משפחתי, מחובר ואידילי.

המשמעות הדתית של חג המולד כבר עומעמה, לפחות באנגליה, אבל ההילה נשארה. אולי ביחס הפוך לירידה בערך הדתי של החג החלה נסיקה בכל ההיבטים האחרים – היסטריית מתנות שמתחילה חודשיים לפני כן, כרטיסי ברכה, ומתכוני אפייה לתרנגול הודו שאף אחד בכלל לא זוכר למה צריך לאכול אותו בזמן הזה.

אני נזכר בכל זה כיוון שפסח הוא במובנים רבים חג המולד של היהודים החילוניים בישראל. ארוע משפחתי, שהמשמעות שלו עומעמה, אבל הטקס בו ממשיך להתקיים ברמת העטיפה. אבל בניגוד לחגים הנוצריים, הגרסה היהודית היא פי אלף יותר חזקה. הסיפור הדתי-לאומי שזור בטקס רב מימדים שנמשך שבעה ימים וכולל אכילה של מאכלים מיוחדים, סימבוליים, וקריאה בקול של טקסט עתיק בליווי זמירות מיוחדות. זה מתכון-על לשימור ושכפול המסר, וזה עבד עד היום ביעילות מרשימה. הדת היהודית הצליחה באופן פנומנלי לשמר מסורת נוקשה ולא מפנקת במשך אלפי שנים, וסדר הפסח הוא דוגמה ומופת למנגנון שכפול יעיל כזה.

אפשר לדעת עד כמה הוא יעיל כשמתבוננים בפער בין התוכן של החג לשמחה והעונג שכרוכים בשכפולו. צריך להיות עוור וחרש כדי לא להבחין שמדובר בתוכן איום ונורא: אלים, מתבדל, קורבני, מסורבל. ולמרות זאת אנחנו משמשים בשמחה כלי להעברתו מדור לדור, בזמרה ושתיית יין, בדקלום ובמסגרת החברתית החזקה ביותר – המשפחה המורחבת (בלי להזכיר כמובן את סדרי הפסח המוקדמים בבית הספר ובגני הילדים).

אבל הצלחה בשכפול המסר היא לא סיבה מספיק טובה להמשיך לשכפל אותו. כמו הדבקות העיקשת בברית המילה, אנחנו עושים את זה כי כולם עושים את זה. המסר, שהוא לב העניין, הפך למסורת. מעין מנהג שיש לעשות אותו בדיוק כמו שסבא עשה אותו. למה? ככה. אם ידחפו אותנו לפינה נגיד "זה בשביל המשפחה", כי מה אחרת נוכל להגיד? שאנחנו באמת עושים זאת מתוך חובה לספר לילדים שלנו שאלוהים שאנחנו לא מאמינים בקיומו הרג למצרים את הילדים בשביל שבני ישראל יוכלו לברוח ממצריים לפני 3000 שנה? אין לנו סיבות אמיתיות. אנחנו מפברקים סיבות, ומאמינים להם כל עוד לא צריכים לחשוב על זה יותר מדי.

בניגוד לתכנים אחרים במסורת היהודית, להגדה לפסח אין חן ואין שעור קומה. מדובר בטקסט טרחני, אלים, מגושם, ואם זר היה נקלע לארוע המשונה הזה – וזה לפעמים אכן מתרחש – יהיה קשה להסביר מה קורה בלי להקלע למבוכה גדולה. "תראה, ג'יימי, מה שאנחנו מנסים לעשות בחג הזה זה לזכור שאנחנו עם נרדף, שמתנכלים לנו בכל דור ודור, אבל יש לנו אלוהים חזק ונוקם, והכי חשוב שלא נשכח את זה אף פעם ונמשיך לספר את על כך לילדים שלנו בכל שנה." מביך זה לא מילה.

אפשר כמובן לנסוך אל תוך החג הזה משמעויות עמוקות יותר. חג של חירות זה דבר גדול, וראוי היה שנחגוג את חירותינו ונעמיק לחקור בה יותר מפעם בשנה. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, בכל דור ודור, מה היא חירות? מהו שיעבוד? כיצד נוכל להתעורר ולראות חירות בחיינו אלה? קריאה מכנית של טקסט עתיק שהמסר שלו במקרה הטוב לא רלוונטי, במקרה הרע, פוגעני ומזיק, לא יכולה להיות ביטוי של חירות כזו. אכילה של מאכלים סימבוליים להזכרת התוכן של הסיפור הזה גם היא לא ביטוי לחירות הזו. אלו ביטויים לשעבוד למנגנון שכפול עצום וחזק שנוצר מתוך חרדה שהמסורת תאבד. זו מסורת שמשכפלת את עצמה תוך שימוש בבני אדם.

אם נסתכל לעומק נראה שמה שמניע את הסדר כהלכתו אצל עשרות אלפי משפחות חילוניות זה הפחד. הפחד להפסיק משהו, שאמנם כבר אינו רלוונטי לנו מזמן, אבל נתפס איכשהו כמהותי וחשוב. דווקא החילוניים הם המסורתיים ביותר מבין היהודים. לדתיים יש סיבות עמוקות יותר לחגוג את הפסח. בשבילם התוכן אינו נפרד מהצורה. אבל בשביל חילוני מהשורה כל מה שנשאר זו הצורה. ומדהים לראות את ההאחזות בה, כאילו זה הקש האחרון שבלעדיו נסחף אל תהום הנשייה.

יש את מי שאוהבים אותו, כמובן. בשבילם, בהנחה שהם חילוניים, פסח הוא פיסת נוסטלגיה רוטטת לאותה תקופה קסומה בבית אבא, השירים, הסיפורים, הביחד סביב השולחן. הנה לכם, המנגנון עובד במלוא המרץ. גם במקרים אחרים העבדות יכולה להרים את ראשה. אולי מעין מחשבה ש"זה חשוב", "בשביל הילדים" כדי "להיות שייכים" או כל סיסמה מהסוג הזה שנהגית אל מול מישהו שמעז לפקפק בחשיבות של ארוחת הערב המבויימת הזו.

אנחנו חוגגים את הפסח כמו עבדים. חוזרים כמו תוכי על משפטים בארמית, ובמקרה הטוב בכלל לא מבינים מה הם אומרים. מישהו אחר מדבר מפינו, ואנחנו בכלל לא שמים לב. עבדים גם לאוכל, עבדים לשירים, עבדים לנורמות החברתיות ולהרגלים. בין המתכונים והצלחת מסתתר מסר שאנחנו עושים את עצמנו כאילו לא ראינו אותו. אבל הוא מדבר מפינו בעל כורחנו. אין מה להגיד, מנגנון הפסח מועמד לפרס הקונספירציה הממולחת בתחום שימור הרעיונות הדתיים. אבל אולי השנה נוכל לשים לב לכך ולעצור. אולי נלמד שיש לנו עדיין את יכולת הבחירה – מה לספר לילדים, ומה לספר לעצמנו. אפשר לעשות חג חירות אחר.