מילות פרידה ליעל שמחה פזואלו

יעל שמחה פזואלו נפטרה היום, יום שבת, 8.11.2013 בביתה, מוקפת משפחה ואהבה, כדברי רני בן זוגה. ביקרתי אותה לפני שבוע, ביום שישי, יחד עם קבוצה גדולה של חברים במה שהיא כנתה מסיבת פרידה. זה מיוחד ונדיר שאדם יוזם ועורך מסיבת פרידה לעצמו בנסיבות כאלה, ויעל היתה אדם נדיר ומיוחד כזה. אני בטוח שיהיה אפשר איפשהו לקרוא את מה שהיא כתבה באותו יום ואז קראה במהלך המסיבה. זה היה ביטוי יוצא דופן לראייה מפוקחת, חומלת ומקבלת של המציאות ומי שהיה איתה במגע יודע שזה ביטוי אמיתי לדרך שהיא עברה, ושהיא התוותה.

לא היינו חברים של שנים רבות. אבל אני יודע שהיתה לנו חברות מהסוג שמתקיים בין שני אנשים שמזהים אחד את השני ברחוב סואן, מבלי שהכירו קודם לכן. השיחות שלנו היו ספורות. המפגשים קצרים. אבל כל פגישה היתה בשבילי משמעותית יותר ממשקלה בזמן. זה כמעט מוזר לגלות אהבה רבה כל כך עם אדם שלא מכירים היטב. אבל זו בדיוק האיכות המיוחדת שהיא הקרינה על העולם.

אני מרגיש שזכיתי לפגוש מישהי שידעה לחיות. לצד המחלה. עם הכאב. ובזמנים האחרים. החיים ניכרו ממנה ושפעו ממנה במבט ובחיוך אפילו בבית החולים, ואפילו באותה מסיבה ואל מול הכאב של הנוכחים שמחשבת הפרידה היתה להם קשה מנשוא. אני לא יודע איך הייתי מגיב אילו הייתי בן בית ומלווה אותה לאורך שנים. אבל מה שחשתי באותו ערב היה בעיקר הכרת תודה שבאופן משונה היתה מהולה בה גם שמחה.

זה השם שהיא בחרה להוסיף לשמה. שמחה. ואת האיכות הזו קשה היה לפספס. לא עליזות מלאכותית של הכחשה, אלא שמחה עמוקה של שלווה, הסכמה, תקווה, ואהבה.

נדירים בני האדם שיודעים להישיר מבט ולהתכונן ככה לדרך האחרונה. יעלי היתה מוכנה. מי שראיתי מולי לא היתה אישה צעירה עם סרטן, אלא ביטוי למשהו גדול בהרבה, שבעת ובעונה אחת היה בדיוק היא עצמה. החיים שלה, ועכשיו גם מותה, נהפכו לשיעור גדול שימשיך ויאיר את העולם כמו ירח ללא ענן.

חברה יקרה ואהובה, דרך צלחה.