תורת הכאוס ומדע ההיסטוריה

אני קורא בעונג את ספרו של יוסף דן "תורת הכאוס ומדע ההיסטוריה" (דביר 2009). חוקר המיסטיקה מהאוניברסיטה העברית כתב על היסטוריה באופן שמנסה, ולדעתי מצליח, להימלט משתי הקלישאות הגדולות של ההיסטוריוגרפיה – מודרניזם גאה מצד אחד, ופוסט-מודרניזם כופר כל מהצד השני.

הספר אינו מציג תיזה אחת מנומקת עד הסוף, אלא אסופת מאמרים שנכתבו במשך כ 15 שנים, אבל התיזה שעולה מהם רלוונטית מאוד ומשכנעת. ההיסטוריה "הגדולה" של הנארטיבים קיבלה מכה אנושה עם עליית הפוסט-מודרניזם כשיטת ביקורת כל כך יעילה עד כדי שגידלה כמה דורות של אינטלקטואלים וחוקרים שבאמת חשבו (וחושבים) שאין אמת, אין עובדות, ואין מה לעשות לגבי זה. אין ספק שהם צדקו לפחות בדבר אחד: הנרטיב ההומניסטי-רציונלי פשט את הרגל במאה העשרים כשהוליד מתוכו יצורים מעוותים כמו הקומוניזם הסובייטי והנאציזם הגרמני. בשם האמת נעשו הרבה עוולות, וזה בפני עצמו דרש התבוננות ביקורתית על האינטלקטואלים שהתגייסו לכתוב את ההיסטוריה (הפילוסופיה, ואפילו הפסיכולוגיה) בעודם מביטים כל הזמן קדימה, אל עבר חברת המופת אותה שאפו לעצב.

אני כבר שייך לדור שלמד את המבט הביקורתי הפוסט-מודרני ותוך כדי כך חשב שמשהו כאן לא לגמרי בסדר. אם אין אמת, ויש רק מאבק בין נראטיבים, זה אומר שאנחנו חיים בכאוס מוחלט, בתוהו וובוהו ובאמת אי אפשר להבין כלום – לא על מה שהיה, ולא על מה שיהיה. יוסף דן מציע ללמוד ממדעי הטבע על אמת וכאוס. כאוס אינו תוהו וובוהו, אלא צורה מאורגנת של אי-סדר. אפשר לתאר ולהבין מערכת מורכבת כמו סערה, למרות שהיא כאוטית ולא ממש ניתנת לחיזוי. מדע ההיסטוריה דומה יותר לחקר מערכות כאוטיות, מאשר לחקר של מערכת רציונלית שמונהגת על ידי בני אדם חושבים. לא נוכל להסיק מההיסטוריה איך יראה העתיד, כמו שאי אפשר לחזות את מזג האוויר בעוד שנה, אבל אפשר בהחלט לתאר, להבין ולהסביר מה קרה ולשרטט את גבולות הפעולה של המערכת ההיסטורית אפילו אם היא כאוטית.

אני כמובן עושה עוול לספר כשאני מנסה לסכם אותו ככה. הפרקים השונים עשירים בדוגמאות ומציעים מבט מפוכח ומרענן על ההיסטוריה כתחום מחקר, עניין שנדמה היה לי לפעמים שהוא או-טו-טו עובר מן העולם.