מה שהבודהה לא לימד

ואלפולה ראהולה / מה שהבודהה לימד

כתר 2004

אחת ההדפסות הראשונות של הגירסה האנגלית

"בכל רחבי העולם יש כיום עניין גובר והולך בבודהיזם" כותב ואלפולה ראהולה בהקדמה שלו. באמת בישראל, כמו בשאר העולם המערבי של שנת אלפיים וארבע יש יותר סדנאות, ימי עיון וקורסים, מרכזי מדיטציה, הרצאות ופרסומים בנושא בודהיזם מבכל תקופה אחרת. כמעט אפשר שלא לשים לב שראהולה כתב את הדברים האלו לפני כמעט חמישים שנה. שלוש ההקדמות שמלוות את הספר (של הסופר, המתרגמים ושל פרופ' יעקוב רז) הצליחו איכשהו להצניע את העובדה שהספר וההקדמה לו נכתבו ב 1956.

הבחירה לתרגם ספר כל כך ישן אינה דווקא בלתי הגיונית. "מה שלימד הבודהה" כבש את מקומו כקלאסיקה רוחנית-בודהיסטית, תורגם לשפות רבות ומהדורות שלו מודפסות בלי הפסקה כבר ארבעים ושמונה שנים. למעשה, אם תבקשו, עמותה בודהיסטית אחת בטאיוון תשלח לכם בדואר עותק חינם של הספר. במובן הזה ראוי שהספר יהיה נגיש לקוראי עברית. בנוסף מדובר בספר טוב, כתוב היטב ובבהירות, ומתורגם כראוי.

ישנה רק בעיה אחת. בניגוד למה שמצהירה הכותרת, הוא אינו מתאר את מה שהבודהה לימד. פרופסור ריצ'רד גומבריץ', שבארבעים השנים האחרונות הוציא מאוקספורד את מיטב חוקרי הבודהיזם שפועלים היום באנגליה ובארצות הברית, העיר לא מזמן שעד לפני כעשור הוא היה נוהג להמליץ על ספרו על ראהולה לכל מי שביקש לקרוא מבוא לבודהיזם המוקדם. אלא שבשנים האחרונות משהו השתנה. מה שהשתנה הוא המודעות של קוראים מערביים לבעייתיות שבתאורים ההיסטוריים של הבודהה, בעייתיות שדומה במשהו לויכוחים שנשמעים מדי פעם על מעמדו (ואפילו קיומו) ההסטורי של ישו. הידיעות על הבודהה עצמו לקוחות קודם כל מהכתבים הבודהיסטים עצמם שאינם יכולים להחשד בעודף אוביקטיביות היסטורית. יותר מזה, הטקסטים העתיקים, ועם זה יסכים אפילו האדוק שבבודהיסטים, לא חוברו על ידי הבודהה, ולא תעדו מילה במילה את דבריו, כך שהנסיון לחלץ מתוך הטקסטים העתיקים את מה שהבודהה באמת לימד הוא משימה לא פשוטה. כדאי לחזור לרגע להשוואה עם הנצרות כיד לקבל אמת מידה על הקושי שבניתוח הטקסטים האלו: הקאנון הבודהיסטי השלם שמצוי בידנו נחשב עתיק יותר מהברית החדשה וארוך בערך פי חמישים ממנה.

ואלפולה ראהולה (1910-1997)

רק אם נסכים שבודהיזם הוא שיטת מחשבה רדיקלית שהוטמעה בסרי-לנקה במאה הראשונה לפנה"ס, אז נוכל לקבל את דבריו של פרופ' רז שואלפולה ראהולה הוא "המחבר המושלם של ספר מבוא לבודהיזם" (על גב הספר). אלא שמה שאנחנו מכנים בודהיזם הוא תופעה גדולה בהרבה ומורכבת לאין שעור––ואת זה פרופ' רז ודאי יודע. אפילו הטקסטים העתיקים ביותר שמכוננים את הבודהיזם "האותנטי" מכילים אגדות וקסמים, נזירים מרחפים, שיחות עם האלים, גלגולים קודמים וקריאת מחשבות. את כל אלו, כמובן, לא תמצאו בספרו של ראהולה.

הספר, אם כן, סובל משתי בעיות עיקריות. הראשונה נעוצה בהיותו תוצר לשל בית מלאכה רעיוני מסוים מאוד שמנסה להציג את עצמו כגישה מקיפה ואוביקטיבית. הבעיה השניה, קשורה להוצאה הישראלית של התרגום, אבל על כך בהמשך.

למרות הבעייתיות, הרעיונות המרכזיים שבספר יהיו מקובלים בניסוח כזה או אחר על הכיתות או הזרמים השונים של הבודהיזם. הפרק הראשון נקרא "התפיסה הבודהיסטית" אבל שמו במהדורה האנגלית הוא "הגישה הבודהיסטית לתודעה". אפשר להבין מדוע המתרגמים בחרו לשנות את השם: הפרק לא עוסק כמעט בתודעה, ולמעשה גם לא עוסק בתפיסה, אלא מהווה מעין מבוא שמתנסה לענות על השאלה איזה סוג של תורה לימד הבודהה. הפרקים הבאים עוקבים אחרי ארבע האמיתות האציליות (שהפכו באדיבות העמותה לויפאסנה ליצור העברי המוזר "ארבע האמיתות הנאצלות"): הסבל, הסיבה לו, הפסקתו והדרך המובילה להפסקתו. בתוספת שני מרכיבים חשובים שקיבלו פרק משל עצמם: תורת ה"אין-אני" ומדיטציה. הכותרות האלו למעשה משמשות כדי להסביר אין ספור מושגים בודהיסטים, שרובם ניתן לקורא בשפת המקור – פאלי או סנסקריט. תוך ציטוט נרחב מהכתבים העתיקים ראהולה שוטח בפנינו הסברים מסודרים על "חמשת המצרפים", מסביר למה הכוונה ב"נירוואנה", ומה מקומם של תשוקה, חברות ואהבה בבודהיזם, מה הם שמונת החלקים של "הדרך" ועוד ועוד.

אני רוצה להתעכב על ענין אחד שקשור בתורת "אין-אני". צמד המילים מתורגם מאנגלית כראוי, אבל התרגום האנגלי בעצמו בעייתי. המונח בפאלי (או סנסקריט) אינו מתיחס בהכרח לקיום או אי-קיום של משהו. אני מעדיף לתרגם את המילה "אנטה" כ"לא-אני" ולהחלטה כזו השפעה מכריעה על הדרך בה אנחנו מבינים את הפילוסופיה הבודהיסטית. ראהולה סבור שיחודו של הבודהיזם בתולדות המחשבה הוא בהכחשת קיומה של נשמה, ובעוד הוא כותב כך הוא מכליל במושג הזה "נשמה, עצמיות, אגו" את הרעיון של "יסוד בלתי משתנה מאחרי עולם התופעות", מה שנהנה בגן עדן או סובל בגהנום, ואת אטמן המתאחד עם הברהמן (עמוד 77). מבין כל האפשרויות האלו היחידה שמתקבלת על הדעת היא האחרונה. הפילוסופיה הבודהיסטית התפתחה על קרקע מסוימת, וכנגד רעיונות שהחלו לצבור מעמד איתן בהודו של אותה תקופה. בין הרעיונות האלו אפשר למצוא את הגישה שמציעה לאדם לחפש את אותו אטמן כדי להתאחד דרכו עם ברהמן, עם האלוהי. אני לא בטוח מה משותף בין האטמן הזה לבין אגו פסיכולוגי או נשמה במובן של הדתות המערביות. הדרך הבודהיסטית לשחרור ממליצה אם כן לראות את העצמי המוחלט הזה כחסר כל משמעות סוטריולוגית–החיפוש אחריו אינו תורם לשחרור מסבל. בעשור האחרון חוקרים כמו סו המילטון הראו כיצד הפילוסופיה הבודהיסטית בנויה על הפן האפיסטמולוגי, שאומר מה אפשר וגם מה כדאי לדעת, ולא על הפן האונטולוגי שעוסק שמה שיש או אין בעולם (במקרה הזה, האם יש נשמה או אין).

הספר נשען כמעט לגמרי על שורה של כתבים בודהיסטים שמוכרים בתור "הקאנון הפאלי" שמהווים את הגרעין העתיק ביותר של הזרם הבודהיסטי שנקרה תרוואדה, עליו ראהולה נמנה. בהקשר הזה צריך לזכור שגלימת הנזיר הצהובה של ראהולה דומה לגלימה הכתומה של הדלאי לאמה בערך כמו שהקפוטה דומה לכיפה הסרוגה. שניהם כמובן הולכים בעקבות הבודהה, אבל אינם שומרים אפילו על אותם כללי נזירות.

רוב הישראלים פוגשים את הבודהיזם בישראל או בהודו בתיווכן של כמה אירגונים ובהנחית כמה מורים, מיעוטם ישראלים דוברי עברית, שמציעים את הבודהיזם בגרסתו המערבית. אני מניח שרובכם לפחות שמע את המילה "ויפאסנה", למרות שהעמותה ששאלה את המונח הבודהיסטי הזה (העמותה לויפאסנה בישראל) מיצגת רק חלק מהתופעה. בחמש השנים האחרונות, בעיקבות ההתענינות ההולכת וגוברת, החלו כמה הוצאות ספרים לתרגם מספריהם של אותם מורים וחנויות הספרים מיהרו להניח אותם במחלקת הניו אייג' לצד רפוי בקריסטלים ועקרונות סידור הבית על פי הפנג שווי.

המהדורה העברית – שלוש הוצאות, שני עורכים, ולא מעט שגיאות הגהה. (הבודהה הזה נראה קצת יפני, לא?)

עם זה כשלעצמו אין בעיה. בשפה האנגלית יוצאים מדי שנה יותר משלושים ספרים חדשים על בודהיזם, רובם שייכים לז'אנר הזה, אלא שבצד המדריכים לריפוי עצמי והקורסים למדיטציה מתפרסמים באנגלית גם מחקרים רצינים על הדת והפילוסופיה הרביעית בגודלה בעולם. לצידם מתפרסמים גם מבואות טובים שמיועדים למי שרוצה להרחיב את עולמו אבל לא מתכוון להקדיש עשר שנים מחיו ללימוד סנסקריט. ספר כזה היה נחוץ כבר זמן מה בנוף האינטלקטואלי הישראלי.

"מה שלימד הבודהה" הוא בלי ספק מועמד מתאים למלא את המשבצת הזו. לגבי הוצאה הישראלית של הספר אני רוצה להגיד שני דברים. התרגום מאנגלית הוא בהחלט מצוין, ברכות ושבחים למתרגמים שעשו את מלאכתם נאמנה. מה שעצוב בכל זה הוא האירגון שמסביב להם. שני עורכים, שלוש הוצאות ואין סוף טעויות הגהה בהערות השוליים. מישהו שם לא קרא את האותיות הקטנות… נוסף על כך אני לא מבין בשביל מה מחזיקים עורך מדעי אם הוא לא יודע להגיד לנו שהפרשן הפאלי הגדול הוא בודהגוסה ולא בודהגושה (עמ' 48), שבפאלי מבטאים ג'אנה ולא דהיאנה (עמ' 42) וגם "קוסלה" ולא "קושלה" (עמ' 51), ושהבודהא חי במאה השישית לפנה"ס על פי המסורת אבל לא על פי המחקר.

מעבר להערות האלו, זה כנראה המבוא הטוב ביותר לבודהיזם שקיים בעברית. לקרוא ולהנות.