מה הקארמה שלך?

שמעתי סיפור, ואין לי כל דרך לדעת אם הוא נכון או לא: מורה אחד בהודו הסביר שהגל הפראי ששטף את חופי דרום מזרח אסיה לפני כמה חודשים היה תוצאה של הקארמה הרעה של דייגים מסוימים וזו הסיבה שאכן רבים מהם ששהו בים באותו זמן טבעו. הצהרה כזו, במיוחד מפי מישהו שנמצא בעמדה של הדרכה רוחנית, היא מקוממת וחסרת שחר. קשה להבין איך מעשים רעים של דייגים הביאו לאסון טבע בסדר גודל כזה, ובטח שאין לנו שום ידע על קשר סיבתי בין חיי דייגים לרעידות אדמה. גם השימוש שהוא עשה במילה קארמה משונה.

המילה קארמה התאזרחה מזמן בשפות מערביות. אפשר לשמוע, בעיקר אצל החברים הלא רשמיים של תנועת הניו אייג', משפטים כמו "הייתי צריך לדעת שהיא לא תרצה לצאת איתי, זו הקארמה שלי". או "טוב שעזרת לי, הרווחת קארמה טובה!". אנחנו משתמשים במילה הזו באופן פתוח למדי כתחליף למילה גורל, יעוד, מזל רע ומזל טוב ואולי לפעמים גם כאמצעי הפחדה: אם לא נעשה מעשים טובים נצבור, לא עלינו, קארמה רעה.

מקור המילה הוא כמובן הודו. כיוון ששיטות פילוסופיות שונות, ולפעמים מתנגדות, משתמשות במונח הזה, נראה שהשימוש היומיומי או הפילוסופי למחצה שאנשים רבים עושים בו עלול להיות לא מדויק ומטעה. אני לא חובש את הכובע של משטרת השפה הסנסקריט ולא מתכוון לנזוף באף אחד על שימוש לא מדויק במילים שלא אני המצאתי, אבל בכל זאת, יהיו מי שישמחו לדעת מה אומרת המילה קארמה בהקשר המקורי שלה.

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על קארמה?

איור להשקפה ההינדית על לידה מחדש. לא יודע מי צייר את זה. זה פשוט מופיע בכל כך הרבה מקומות שזה ניראה כמו פאבליק דומיין.

מוצאה במילה "קארמן" בסנסקריט שפירושה "פעולה". משתמע מזה, בהקשר של דתות הודו, שלפעולה יש תוצאה, ולכן קארמה מתארת למעשה מכניזם של פעולה ותוצאה שפועל כמו חוק טבע. השימוש הבסיסי והמוקדם ביותר ברעיון הזה היה בהתייחס לפעולות הטקסיות שמתוארות בוודות, פעולות שעם היותן מבוצעות כהלכה מובילות לתפקוד אופטימלי של היקום. פעולה, במקרה הזה, אינה דווקא מוגבלת למרחב הפיזי – גם מילים מסוימות שנאמרות נכון יובילו לתוצאה הרצויה. גישה מאגית כזו אומרת שחזרה מדויקת על תפילה או טקס דתי יובילו לריצוי האל, לגשם, לפריון, לתבואה וכיוצא באלה. זו גם הסיבה לכך שאמירת הוודות בשפת המקור (סנסקריט) היא קדושה. כיוון שרק האמירה המדויקת, עם ההגיה הנכונה והקפדה על כל תו ותג תביא לתוצאות הרצויות, אין שום משמעות דתית לדקלום ודות בתרגום לשוודית או לכתיבתן, למשל, בעברית.

השימוש הראשון של המונח הזה מתאר השפעה מאגית של אדם על היקום. פעולות כמו לקום בבוקר, לצחצח שיניים, לחלוב את העז ולחיות חיים מוסריים, לא נחשבו בכלל כמשפיעות לטובה על היקום (למרות שבלי ספק הן שומרות על השיניים ומאפשרות לנו לחבוץ גבינת פטה מחלב עזים). בשביל אנשי הדת לפני המאה החמישית לפנה"ס רק פעולות טקסיות שבוצעו כהלכה משפיעות.

בסביבות המאה החמישית לפני הספירה נוצר שימוש נוסף למונח קארמה במסגרתו ניתנה חשיבות גם לאורח החיים באופן מקיף יותר. אדם שממלא את החובות שמוגדרים על ידי המסגרת החברתית-דתית צפוי באופן אישי ליהנות או לסבול מהתוצאות בעתיד. כיוון שבהודו האמונה הרווחת היתה בגלגול נשמות, העתיד, במקרה זה, הוא בגלגול הבא. כדאי לשים לב שגם כאן אין לקארמה משמעות מוסרית. על אדם למלא את חובתו, כלומר, לעשות את מה שמוטל עליו מתוקף מעמדו ועמדתו ועל ידי כך הוא מבטיח לידה מוצלחת בעתיד. במקרה הזה שמירה על הסדר החברתי ומילוי החובות הטקסיות הן יותר חשובות מהליכה בעקבות צו המצפון או עשיית מעשה טוב.

אנשי דת ג'אינים מכסים את הפה כדי לא לתפוס בטעות חרקים. צילום: Ravi Inder Singh Makkar מתוך Ludhyana Tribune 2.9.03

תוצר נוסף של המאה החמישית לפני הספירה היה תפיסת הקארמה של הג'אינה. על פי תפיסתם כל פעולה (קארמה) מצטברת ומכבידה על הנפש שחוזרת להיוולד בכל פעם מחדש. כמו בגישה הקודמת שהצגתי, גם כאן אורח החיים משפיע על הלידה מחדש, אבל במקרה הזה לידה מחדש נתפסת כרע שאפשר להימלט ממנו. אצל הג'אינים, כל קארמה היא קארמה רעה כי היא מובילה ללידה מחדש בתוך מעגל הסבל. כדי להפסיק את מעגל הלידה מחדש, יש להפסיק לפעול אחת ולתמיד. הביטוי הקיצוני לרעיון הזה הוא הסגפנות הבלתי אפשרית של המורים הג'אינים שהולכים עירומים [ראה תמונה], ישנים על הרצפה ולקראת סוף חייהם מרעיבים את עצמם למוות. לא קשה להבין למה הדת הזו אף פעם לא כבשה את לב ההמונים.

החידוש של הבודהה

זה לא בודהה, זה מהאווירה הג'איני. איך יודעים? הוא ערום.

בערך באותה תקופה צמח רעיון אחר לגמרי, שדווקא כבוש כבש בסופו של דבר את אסיה כולה. זה היה מה שלימד הבודהה סידהרתה גאוטמה. הוא טען שבהקשר של חוק הסיבה והתוצאה מה שחשוב הוא הכוונה. לכן קארמה היא כוונה ולא הביטוי הפיזי של הפעולה. זירת ההתרחשות השלימה את המעבר מהעולם החיצון (טקסים שמשפיעים על תפקוד היקום) לעולם הפנימי: כוונות שמשפיעות על האנדיבידואל.

לכן אומר אחד הטקסטים הבודהיסטים כך:
"אם יש עולם הבא, יש פרי ותוצאה למעשים (קארמה) הטובים והרעים, במקרה כזה, עם התפרקות הגוף אחרי המוות אני אוולד במצב מאושר, בעולם של אושר…. אפילו אם נעשה מעשה רע (על ידי), אני בהחלט לא מתכוון להרע לאף אחד. לא כל שכן כשאני לא עושה מעשה רע – מהיכן ייגע בי הצער (דוקהא)?"  (A I 189)

הבודהה זיהה שמה שמשנה מבחינה מוסרית, ומה שמשפיע עלינו, זה המצב הנפשי שמתלווה לפעולה ולא הפעולה עצמה. במילים אחרות, מקור המעשים הרעים הוא במצב תודעה לקוי ומקור המעשים הטובים הוא במצב תודעה שפוי. התוצאה של כוונה רעה היא מצב תודעה לקוי והתוצאה של כוונה טובה היא מצב תודעה שפוי. אדם שהתכוון באמת ובתמים לטוב, לא יסבול מייסורי מצפון, חרטה, בושה והלקאה עצמית. הוא ייהנה מהפירות של הכוונה הטובה כאן ועכשיו, ואולי גם בחיים הבאים אם יבואו כאלו.

קארמה במקרה הבודהיסטי היא חוק מאוד אינטימי ופרטי. בודהיסטים לאורך השנים פיתחו מערכות מורכבות שהדגישו דווקא את הביטוי החיצוני, וככה נוצרה המערכת של צבירת "זכות" (merit) ואפילו של העברת הזכות מאדם לאדם. כמו בכל חברה גם בודהיסטים עושים מאמצים להראות את טוב ליבם ברבים, לפעמים מתוך מוטיבציה גאוותנית ויהירה. אבל הגישה המקורית, המהפכנית, שהציע הבודהה שרירה וקיימת ומתארת מכניזם של קארמה שפועל באופן פנימי על האדם עצמו.

בשביל רבים האפשרות להיוולד במצב מאושר (או סתם להיות שמחים) היא מוטיבציה מספיקה כדי להתכוון לטוב ולחיות חיים מוסריים. אבל צריך לזכור שהמטרה העליונה של הבודהיזם ובעצם גם של דתות אחרות בהודו היא שחרור ממעגל הלידות, כלומר שחרור מקארמה. לכן קארמה טובה משמשת רק כתנאי שמאפשר לאדם להגיע להבנה שתשחרר אותו פעם אחת ולתמיד מעונש הלידה מחדש. עצם העובדה שנולדנו כבני אדם משמעותה קארמה טובה – רק בני אדם יכולים להגיע להבנה משחררת. חתולים, עורבים, שדים וזבובים יכולים רק להצטער על מצבם ולקוות לעתיד טוב יותר.

מה זאת אומרת שחרור מקארמה? המכניזם של כוונה ותוצאה מייצר אותנו כמו שאנחנו. אנחנו נוצרים מתוך הפעולות שלנו, ובמיוחד מתוך התגובות הנפשיות שלנו שבמרכזן עומדת הכוונה. בודהה, אדם ער לגמרי, אינו מייצר עוד קארמה. כמובן שהוא פועל, עושה, מדבר, אבל למצבים הנפשיים שלו אין פרי בעתיד והם לא מכתיבים את מצבו. לכן הוא חופשי. כשאנחנו פועלים, כל עוד אנחנו לא חופשיים מקארמה, אנחנו זורעים בלי לשים לב זרעים עם כל פעולה ופעולה. אנחנו מזמינים כרטיסים לקולנוע אבל בלי לשים לב מייצרים ציפיה שאכן בית הקולנוע יעמוד על תלו והסרט שרצינו יוקרן. אנחנו מכינים מתנת יום הולדת לחבר אבל בלי לשים לב מצפים שיעריך את המאמץ שלנו ויאהב אותנו בתמורה. הכוונות הנסתרות שלנו הן בעצמן פרי של נסיון קודם על כוכב הלכת הזה, ואם אנחנו לא משתחררים מהן, הן יוצרות את התוצאות המתבקשות בעתיד: אכזבה, פחד מכשלון, תסכול. למעשה הן יוצרות את העתיד עצמו.

פעולה, כוונה, שחרור

אם כן במערכות דתיות שונות קארמה מתארת: 1. פעולה טיקסית שמשפיעה על היקום 2. פעולה בתוך המבנה החברתי שמשפיעה על הלידה מחדש של האדם 3. פעולה שמובילה בהכרח ללידה מחדש בתוך מעגל הסבל, ולכן יש להימנע ממנה עד כמה שאפשר 4. פעולה מנטלית, כוונה, שמובילה לתוצאות מנטליות (סבל או הנאה). בשני הסעיפים האחרונים המטרה האולטימטיבית היא שחרור מקארמה ולא יצירתה. מה שיפה בשיטה שהציע הבודהה הוא שבתוך חוק הקארמה יש אפשרות להתגברות ושחרור. אם היה זה חוק דטרמיניסטי שפועל בצורה מכנית לגמרי, כלומר חוק שהיה אומר שבכל רגע אנחנו נידונים להיות תוצר של העבר, אי אפשר היה לדבר בכלל על פעולות, כוונות ושחרור. אבל בגלל שהקארמה היא כוונה, אפשר למעשה בכל רגע לבחון האם הכוונות שלנו מובילות למצב שמח או למצב של צער. כשמתחילים לראות את החוקיות (אילו כוונות מועילות ואילו לא) אפשר להתחיל לשנות כיוון וכוונה. ככה אפשר לדאוג לעתיד והווה שמחים יותר או, בסופו של דבר, כך אומרים, להגיע למצב של חופש מהעול של יצירת קארמה. כשכל הקארמה מן העבר מותשת ונגמרת השפעתה – אין יותר מה לעשות. זה הסוף. לא של החיים, אלא של הצער והתסכול. לא מאמינים? תנסו בעצמכם!

פורסם לראשונה באנ.אר.ג'י. ב 8 למאי 2005 (אבל בלי התמונות המגניבות)