ספרים חצי פילוסופים לאנשים חצי פילוסופיים

דניאל כהנמן, זוכה פרס נובל בכלכלה, מספר באוטוביוגרפיה הקצרה שלו שבזמן המבחנים של תואר שלישי אמר לו הבוחן, פרופסור רב ייחוס בפסיכולוגיה, שכדאי לו להנות כמה שאפשר ממצבו: הוא לעולם לא ידע יותר פסיכולוגיה ממה שהוא יודע עכשיו. במבט לאחור כהנמן חושב שהפרופסור צדק.

מידע נוטה להתאדות. זו עובדה מדעית. שיחה בין שני בוגרים מצטינים של החוג לפילוסופיה, חמש שנים אחרי שעזבו את האוניברסיטה, נראית בערך ככה:

– "שמע, אולי אתה זוכר משהו מלוגיקה על משפטים אפוסטרופים-אינטגרלים?"
– "זה לא היה אפריורים-סיסטמטיים?"
– "כן, כן, משהו כזה. אני כמעט בטוח."
– "זה של קאנט, לא?"
– "עזוב, לא חשוב. תעשה לי תה."

בדיוק בגלל זה אני אוהב את שני הספרים עליהם אני רוצה להמליץ לכם.

הדוקרן של ויטגנשטיין עוסק במפגש רב אימים בין שני פילוסופים גדולים ממוצא וינאי – לודוויג ויטגנשטין וקארל פופר. הם נפגשו למשך עשר דקות ב"מועדון מדע המוסר" בקיימבריג', פגישה שהסתימה בניפנוף מחתה מברזל (להלן "הדוקרן") שאחריו יצא ויטגנשטיין את החדר בכעס. פופר, האורח שלו במועדון, נשאר כדי לסיים את הרצאתו וחשב מן הסתם שהכה את יריבו מכה ניצחת.

דוויד אדמונדס וג'ון איידינאו יודעים לספר סיפור. המפגש בין שני הפילוסופים הוא כמובן רק תירוץ כדי לתאר את היריבות הפילוסופית ביניהם ואת הרקע ההסטורי-אישי ליריבות הזו. בזכות המחברים קיבלתי מושג טוב למדי על הביוגרפיה של הפילוסופים ועל האופי (המחורבן למדי) שלהם. אבל מה שנחמד בכל זה הוא הסיכום של השיטות הפילוסופיות שהם פיתחו, כולל הסבר לא רע בכלל על האיבה הפילוסופית, לא רק האישית, ששררה ביניהם.

רוב הספר בכלל לא עוסק בפילוסופיה. אם הוא היה כזה, הוא מן הסתם היה עוד ספר פילוסופיה איטי ומקצועי. רוב הספר עוסק בהסטוריה וביוגרפיה וממנו למדתי על המוצא היהודי של שני הפילוסופים, ועל הדרכים שמצאו להתמודד על הסיפוח של אוסטריה לרייך השלישי (בקיצור נמרץ, ויטגנשטיין שהיה עשיר מופלג שימן בכסף את המערכת כדי להציל את אחיותיו ופופר פשוט ברח לאוסטרליה). עכשיו גם יש לי תמונה לא רעה בכלל על מה שהתרחש בקיימבריג' אחרי המלחמה, ועל עוד כמה דברים כולל ברטרנד ראסל ו"החוג הוינאי".

בקיצור, אם שכחתם מה ויטגנשטיין בדיוק רצה להגיד, ולמה פופר חשב שזה שטויות, זו הזדמנות מצוינת להתרענן.

הספר השני הוא אפילו לא נון-פיקשן (נו, אין לזה מילה בעברית?). "חושב…" של דויד לודג' הוא רומן לכל דבר אבל העובדה שהוא מתרחש באוניברסיטה והגיבור הראשי הוא ראש המכון למדע התודעה, מאפשרת להשחיל בתוך הסיפור בעיות מתחום הפילוסופיה של התודעה. אני יודע מה אתם חושבים––שזה נסיון פתטי להדביק פילוסופיה לספרות––אבל זה לא. לודג' הוא סופר טוב ומצחיק והוא מתמרן בשנינות בין ספרות, בידור ופילוסופיה. בקיצור נמרץ מדובר בפגישה בין סופרת קצת עדינה לראש מכון אקדמי קצת אגרסיבי, פגישה שבתוכה נמהלים החומרים הרומנטים הצפויים עם דברים קצת אחרים. אני אתן דוגמה אחת שתסביר למה הספר מומלץ לסטודנטים לפילוסופיה ששכחו כמעט הכל: הסופרת והמדען עולים לקומה העליונה שם נפרש לפניהם ציור קיר ענקי ומגוחך. פרופסור מסנג'ר מתחיל להסביר לה את מה שהיא רואה ומסתבר שהציור עוסק בבעיות קלאסיות בפילוסופיה של התודעה. אם שכחתם מה זה "החדר הסיני", "העטלף של נאגל", ו"החתול של שרדינגר" או שאולי אתם רוצים להכיר את מרי מדענית הצבעים, הנה הזדמנות מצוינת להתעדכן (עמ' 54 באנגלית). בשתים שלוש פיסקאות מסנג'ר מסביר כל בעיה בדיוק וחן, מה שהביא אותי לחשוב שאם ספרי פילוסופיה היו נכתבים על ידי סופרים אולי היינו חוסכים כמה ארונות בסיפריה וכמה שנים באוניברסיטה. חלק מהבעיות שמוצגות נטמעות באופנים שונים בסיפור ובכתיבה של לודג' וחלק הופכות מאוחר יותר לפארודיה שנונה. בכלל, פארודיה היא דרך מצוינת להעביר רעיונות ולזכור אותם. מה יכול להיות טוב יותר מסופרת חתיכה ומדען חריף שיושבים כמעט ערומים בג'קוזי בגינה ומדברים על פילוסופיה?

Wittgenstein's Poker by David Edmond & John Eidinow.
Thinks… by David Lodge

יש גם בעברית:
הדוקרן של ויטגנשטיין, דויד אדמונס וג'ון איידינאו הוצאת משכל (חמד-ידיעות אחרונות, 2005) ונדמה לי שגם "חושב…" של דויד לודג' תורגם אבל אין לי פרטים.